תוספתא כפשוטה על ביצה ג:יח

161-62. ר' ליעזר או' נוטל אדם קיסם לחצות בו שניו. פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו, וכגירסת רוב הנוסחאות שגורסות "לחצות" (במקום "לחצוץ"), ואין שם המלה "משלפניו". 48 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1181, הע' 1. ויש להוסיף עדות הרשב"א בחידושיו, וכן ליתא במשנה סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן. אבל מ"ש מהרי"ן אפשטין שם (בפנים) על הגירסא "ר' אליעזר בן יעקב" שמביא במלא"ש בשם ר' יהוסף [אשכנזי]: וליתא בכל שאר הנוסחאות, אינו מדוייק, שכן כתב גם בחי' הרשב"א בהבאה שבבבלי שבת פ"א ב', עיין בחידושיו כאן ל"ג א' ד"ה ר' אליעזר (אלא שנשמטו שם כמה מלים בדברי הרשב"א). ואף שהוא כותב להלן שם: לאו מדרבי אליעזר קא מקשה, וכו', הכוונה לר' אליעזר בן יעקב אלא שקיצר. אבל פשיטא שצדק מהרי"ן אפשטין שם במסקנתו שגירסא מוטעית היא. אבל בברייתא שלנו שבבבלי ל"ג ב' ושבת פ"א ב': דתניא ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות 49 כגירסא שבבבלי שבת. וכן גרסו כאן בה"ג, ר"ח ועוד. ובארמית "מיחצי". וכן אמר ר' אליעזר בן יעקב [תיקונים והשלמות: מלים אילו נגררו בטעות הדפוס מן השורה שלעיל שם, וכאן צ״ל: ״ר׳ אליעזר״ גרידא, והוא ר׳ אליעזר בן הורקנוס שאנו עוסקים בו.] לר' שמעון בר כהנא: אייתי לי חד קיסם (מן הסייג. ובחול הוה עובדא) ניחצי (כ"ה בירושלמי חלה פ"ד הי"ב, ס' ע"ב. ובדמאי פ"ג ה"ב, כ"ג ע"ב, בטעות: מיחצד) שיניי. בו שניו. וכנראה שע"פ הברייתא הוסיפו כן גם בקצת נוסחאות במשנתנו, עיין רש"י ותוספות ל"ג א' ד"ה ר"א, ור"א סובר שעצים שבחצר מן המוכן הם לכל דבר, ולאו דווקא להסקה.

262-63. וחכמים או' לא יטול אלא מן האבוס שלפני בהמה. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע, כי"ל וקג"נ: וחכמ' אוסרין. אבל נוטל הוא מן וכו'. וכן ברא"ש פ"ד סי' י"ג: "ובתוספתא וכו' דקתני אבל נוטל הוא מן האבוס וכו'". כלומר, נוטל קש מן האבוס, וכפירש"י: דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל צורך, אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור, כגון לעשות כלים, לא התירו לטלטלן אלא להסקה. ועיין מ"ש להלן.

363-64. ובלבד שלא יקטמנו לחצות בו שיניו, אם קיטמו בשבת חייב חטאת וכו'. בבבלי הנ"ל: ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצות (כגי' הר"ח ועוד) בו שיניו ולפתוח בו הדלת 50 שלש מלים האחרונות ליתא בתוספתא כאן, וישנן בשבת פ"ה ה"י, שו' 24, עיין מש"ש. בשוגג בשבת חייב חטאת, במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ופירש"י: ושוין שלא יקטמנו, אקיסם קאי, וכן פירשו רוב המפרשים. והטעם שמה שנמצא באבוס של בהמה מותר לחכמים לקטום ביד. וכבר העיר הרא"ש הנ"ל שמלשון התוספתא מוכח "שלא יקטמנו" הוא מדברי החכמים, ואף הם אוסרים לקטום אפילו מאבוס של בהמה. ודחה אותה מהלכה, והסתייע מן הלשון שבבבלי "ולפתוח בו את הדלת", שאינו הולם אוכלי בהמה הרכים. ורמז לתוספתא זו ברבינו ירוחם נתיב ד' ח"א. ועיין מהר"ם שיף ל"ג ב'. ברם בפירוש ר"ח: ושוין שלא יקטמנו בין ממה שנטל לפניו ובין מה שנטל של בהמה , ואם קטמו לחצוץ בו שיניו וכו'. הרי לך מפורש שאף לחכמים אסור לקטום אפילו מאבוס של בהמה כמפורש בתוספתא כאן. ובעל כרחינו אנו אומרים שבאוכלין קשים ויבשים עסיקינן, וגזרו בהם חכמים אטו קיסמין. ועיין לעיל שבת פ"ה, שו' 24–25, ומש"ש. ועיי"ש פי"ד, שו' 45 ומש"ש. והסיפא "אם קיטמו וכו'" לכאורה היא מדברי ר' אליעזר, וכמו שכתב הרא"ש הנ"ל: "ומילתא דרבנן לא מיתניא התם". ובמאכל בהמה אפילו אם נתקשה אין בו חיוב חטאת לרבנן, אף שקיטמו ותיקנו בכלי. אבל לפי פשוטו משמע שהתוספתא סוברת שבאוכלי בהמה קשים אם תיקנן לכלי חייב חטאת אפילו לרבנן. ועיין בפיה"מ לרבינו למשנתנו, ובחיבורו פי"א מה' שבת ה"ז. וכתב בחידושי המאירי בסוגיין, וכן בבית הבחירה שלו, עמ' 200, שרבינו פסק כר' אליעזר. אבל בסמ"ג לאווין סי' ס"ה, ט"ו רע"ג, כתב: בפרק המביא מסקינן כי הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקוטמו לחצות בו שניו חייב. ועיין בארחות חיים ח"א ה' שבת סי' ק"ע, מ"ט ע"ב. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ הנ"ל ובבאור הגר"א לאו"ח סי' שכ"ב ס"ק ה'. ועיין מ"ש בראשון לציון בסוגיין, אבל מדברי הר"ח שהבאנו לעיל מוכח שלא כפירושו. ברם בשער המלך על הר"מ הנ"ל סובר שלדעת הר"מ בעצי בשמים קשים (אף שאין דרך לעשות מהם כלי), ואף באוכלי בהמה קשים, אם קטמן ותקנן כדי לעשות מהם כלי חייב חטאת, ועיין גם בכפות תמרים סוכה ל"ג ב' ד"ה אין ממעטין. וכן משמע מפשוטה של התוספתא כאן ושבת פ"ה הנ"ל, ועיי"ש בשער המלך ובכפות תמרים מ"ש על סוגיית הבבלי, אבל עיין מ"ש על שער המלך במנחת סולת (על החינוך) להגרד"צ מדוקלא, קל"ג ע"א ואילך. וצ"ע. וכנראה שהבבלי חולק על התוספתא כאן ותוספתא שבת פ"ה ה"י, עיין מ"ש שם

464. ר' ליעזר אומ' מגביב את החצר ומדליק. בכל הנוסחאות של התוספתא, וכן מעתיק מכאן ברשב"א ל"ג סע"א, וכן במשנתנו פ"ד מ"ו, ובברייתא שבבבלי ל"ג ב': מן החצר. ואין כאן וודאי שנוסחתינו משובשת, ושמא הכוונה שמקושש את החצר, כלומר, את כל החצר, אם צריך להרבה עצים, ובניגוד לדברי חכמים שבמשנתנו הנ"ל: מגבב משלפניו ומדליק. ועיין מ"ש להלן על הברייתא שבבבלי.

565. ובלבד שלא יעשה צבורין ור' שמעון מתיר. וכ"ה בד, בכי"ל וברשב"א הנ"ל, וכן נראה משרידי האותיות שבקג"נ. ובכי"ע: ובלבד שלא יתכוין לעשות ציבורין וכו'. ובבבלי הנ"ל: ת"ר מגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא (והוא בדיוק לשון ר' אליעזר במשנתנו), ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין. ור' שמעון מתיר לעשות צבורין (כ"ה בכי"מ). ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ג, עמ' 481: ור' שמעון מתיר לעשות צבורין צבורין. ולא נזכר בבבלי בשום נוסח שהת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר, אעפ"י שתפסו את לשונו במשנתנו. אבל מתוך ההשוואה עם התוספתא מוכח שהת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר של משנתנו, ואף שהתיר לגבב מן החצר, לא התיר לעשות ציבורין. וכן ברשב"א הנ"ל: אבל בתוס' מצאתי בהפך (כלומר, מדברי הירושלמי, עיין להלן), דר' אליעזר דמתני' היינו ת"ק דר"ש דברייתא, ואסור לעשות צבור, דתנינן התם (כלומר, בתוספתא) ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק, ובלבד שלא יעשה צבורי', ור"ש מתיר. שכל מה שבחצר מוכן הוא, וזה כפשטה של משנתנו. וכן בשיטת הריב"ב על הרי"ף: ולדעתי הכותב הלכתא כר' אליעזר בהא, משום דההיא ברייתא דמייתי' בגמרא, דפליגי בה ר"ש ותנא קמא, כר' אליעזר מכרענא, ופרשינן לפלוגתייהו בגמרא. הרי לך שפירש מדעתיה שהוא הת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר של משנתנו, כמפורש בתוספתא כאן. ועיין גם בים של שלמה פ"ד סי' י"ח שכתב כריב"ב, עיי"ש. ובראבי"ה ח"ב, עמ' 481 הנ"ל, כתב: והילכתא כרבנן (כלומר, כת"ק של הברייתא), אף על גב דרבנן דמתניתין לית להו האי סברא. ובס' המכתם (בשם בעל ההשלמה), עמ' 248: דלית הלכתא אלא כחכמים דמתני' דאמרי מגבב משלפניו ומדליק. ועיין לשון בעל ההשלמה בהערה 139 לבית הבחירה של המאירי, עמ' 199. ועיין גם ברא"ה ל"ג ב' סד"ה אר"א, וממנו בר"ן ד"ה גרסי' בגמ'. וכולם סוברים שהת"ק של הברייתא אינו ממש חכמים של משנתנו, אלא שהלכה כמותו בבית, לשיטת בעל ההשלמה, או בגסים, לשיטת הרא"ה והר"ן, ואף אחד מהם לא הזכיר את התוספתא שמפורש בה שהת"ק של הברייתא הוא ר' אליעזר של משנתנו. ולא עוד אלא שאמרו בירושלמי למשנתנו (פ"ד ה"ה, ס"א רע"ד): מה ביניהן (כלומר, בין הת"ק של משנתנו ובין ר' אליעזר שם)? לעשות ציבור ביניהן. על דעתיה דר' אליעזר עושין ציבור, על דעתהון דרבנן אין עושין ציבור. והביאו הרשב"א הנ"ל, והסיק: ולפי הירושלמי חכמים דמתני' היינו ת"ק דר"ש דברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין, ור' אליעזר דמתני' כר"ש דברייתא דמתיר לעשות צבורין צבורין (כגי' הראבי"ה שהבאנו לעיל בדברי ר' שמעון). ועיי"ש שהעיר שהוא בהפך מן התוספתא, כמו שכתבנו לעיל. נמצאנו למדים שהברייתא שלנו בתוספתא אינה מתאימה לא לבבלי, שלא נזכר שם ר' אליעזר, ולא לירושלמי שהסיקו שם מפורש שלר' אליעזר עושין ציבור. ולא עוד אלא שאף אחד מן הראשונים הנ"ל (חוץ מן הרשב"א) לא השגיחו בתוספתא כלל, ולא הזכירו שהת"ק של הברייתא בבבלי הוא ר' אליעזר. ולפיכך נראה שאין ראייה גמורה מן התוספתא לכך, והרי "דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים" (עיין מ"ש בח"א, עמ' 6, בשם רבינו תם), וכבר פירשנו בכמה מקומות את התוספתא ע"פ שיטה זו, ואין בה דוחק כלל. ולפ"ז אפשר שדברי ר' אליעזר היא פיסקא מן המשנה, והכוונה למה שנאמר להלן שם: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק, ועלה אמרו בתוספתא: ובלבד שלא יעשה צבורין, כלומר, "מגבב משלפניו" פירושו שלא יעשה ציבורין. ואעפ"י שלכאורה נראה שהוא המשך דברי ר' אליעזר, אין בזה כלום למי שמכיר את סיגנון התוספתא, עיין לדוגמא לעיל פאה פ"ג סהט"ו ומש"ש בשם הריבמ"ץ, ועוד בכ"מ. ולפי פירוש זה מתאימה התוספתא בדיוק לירושלמי, ואף אינה סותרת לבבלי. ובעבוה"ק להרשב"א, בית מועד, ש"ב סי' ו', מ"א ע"ב: מגבב אדם מן החצר קסמים ומדליק שכל מה שבחצר הרי הוא מוכן, ואעפ"י שמפוזרין בחצר, במה דברים אמורים במגבב ומדליק, אבל מגבב ואוסף ציבורין אסור, לפי שנראה כמכנס לחול (הטעם בבבלי ל"ג ב'). וכ"ה בטאו"ח סי' תק"א. ובפרי חדש שם ס"ק ג' הסיק: ולכן נ"ל דס"ל להרשב"א והטור דר"א התיר לגבב מן החצר בכל גוונא, דהיינו אפילו לעשות צבורין וכו', דת"ק דברייתא הוי חכמים דמתניתין וכו', ואעפ"י שאינו נראה כן מן התוספתא, בירושלמי מוכח בהדיא כשיטה זו, והכי איתא התם מה ביניהם וכו'. וכיון מדעתו לחי' הרשב"א כאן שהביא את הירושלמי ואת התוספתא. ועיין גם בדרישה שם אות ג' שפירש מדעתו שהת"ק של הברייתא היא כחכמים של המשנה. ולפי פירושנו הנ"ל אין שום סתירה מן המקורות. ולפסק הלכה הרי בוודאי אין הבדל. ולפי גירסת התוספתא אף ר' אליעזר מודה שאסור לעשות ציבורין, ומכל שכן שהחכמים יסברו כן. ברם הלשון בירושלמי "מה ביניהון" קשה קצת, שהרי במשנתנו המחלוקת מפורשת, כמו שהעיר בשי"ק ד"ה לעשות, ותירוצו דחוק. אבל באו"ז ח"ב ה' יו"ט סוף סי' שס"ב, ע"ו ע"א (והעיר עליו באהצו"י, עמ' 38): ירושלמי. מה ביניהון ? לעשות ציבור ביניהון. על דעתי' דר' שמעון עושין ציבור אחד , על דעתיהון דרבנן אין עושין ציבור, רוצה לומר אפילו ציבור אחד אסור, ולר"ש ציבור אחד מותר ואחד (צ"ל: ואחר) אסור. ומכיוון שרבינו מפורסם בדייקנותו המובהקת 51 עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ד, ומ"ש ר"י וועללעש ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ד, עמ' 80, סוף הע' 5. הרי אין ספק שהעתיק מן הירושלמי בדיוק כמו שמצא לפניו. ומתוך גירסא זו משמע שהירושלמי הביא ברייתא למשנתנו ששנתה: ר' שמעון אוסר לעשות ציבורין. ושאלו עלה מה ביניהון, כלומר, והרי אף לרבנן של משנתנו אסור לעשות ציבורין, שלא אמרו אלא "ומגבב משלפניו", ולפי פשוטו פירושו שלא יעשה ציבור. ותירצו: לעשות ציבור ביניהון, כלומר, לעשות ציבור אחד ביניהון וכו', כמפורש שם בגירסת בעל או"ז. ואם השערתנו בגירסת הירושלמי נכונה, הרי כל המקומות שוים בפירוש דברי חכמים של משנתנו, והלכה כמותם. [תיקונים והשלמות: עכשיו נ״ל שהיא השערה רחוקה שהירושלמי הביא ברייתא שמתנגדת לכל המקורות בשיטת ר׳ שמעון. ויותר קרוב בעיני שהתלמוד כיוון לתוספתא כאן, אעפ״י שלא הביאה, כרגיל בירושלמי. 28 עיין מ״ש להלן בתוספתא כפשוטה, עמ׳ 1125. ובארץ ישראל שנו בה: ור׳ שמעון מתיר [לעשות צבור], כעין הגירסא בבבלי בכ״י מינכן, וגירסת בעל או״ז עצמו בבבלי (עיין לעיל שם). וע״ז שאל הירושלמי: מה ביניהון? והרי גם החכמים אינם אוסרים אלא לעשות צבורין, אבל צבור אחד מותר. ומתרץ הירושלמי (לפי גירסת בעל או״ז): לעשות ציבור ביניהון, על דעתי׳ דר׳ שמעון עושין ציבור אחד , על דעתיהון דרבנן אין עושין ציבור וכו׳, כמו שהעתקנו שם בפנים. ובסיגנון הבבלי: מה שאמרו החכמים ״ובלבד שלא יעשה צבורין״, הכוונה לצבורין דעלמא, ואפילו צבור אחד אסור, כפירוש בעל האו״ז. ולפי הנחה זו אני חוזר ביותר במחק על המסקנא שהסקתי שם: הרי כל המקומות שוים בפירוש דברי חכמים של משנתנו, והלכה כמותם.] והארכנו בזה כדי לקיים את דברי רבותינו הראשונים ולברר את גירסתם ופירושם האפשרי בתוספתא, אבל לפי פשוטה הכל הוא מדברי ר' אליעזר, ואף הת"ק של הברייתא בבבלי הוא ר' אליעזר, וכמו שהחליט גם הרשב"א בחידושיו ל"ג סע"א: וזה כפשטה של משנתנו. ובעניין עשיית צבורים לא נחלקו כלל ר' אליעזר וחכמים, וכולם מודים שאסור, "משום דמחזי כמאן דמכניף לחול" (בבלי ל"ג ב'), ור' שמעון הוא היחידי שהתיר, ואין הלכה כמותו.

6שכל שבחצר מוכן. וכ"ה בחידושי הרשב"א הנ"ל. ובבא זו אינה דבוקה לדברי ר' שמעון, שהרי ר' שמעון לית ליה מוקצה, וטעמו הוא משום שקדירתו מוכחת עליו, כמבואר בבבלי ל"ג ב'. ולא עוד אלא שפיסקא זו היא בדברי ר' אליעזר במשנתנו, ובדברי הת"ק בברייתא שבבבלי. והפירוש הוא כמו שכתב ברשב"א הנ"ל על משנתנו: שכל מה שבחצר מוכן הוא לאו למימרא דבהא פליגי, ולומר דלחכמים אינו מוכן וכו', אלא מילתא בעלמא הוא וכו' דטעמא דמילתא אע"פ שהן קסמין קטנים מוכנים הם להדלקה וכו'. ואף כאן הוא טעם כללי לעצם ההלכה.