תוספתא כפשוטה על ביצה ג:כא

170-71. שלשה דברים נאמרו בפתילה שלשה להחמיר ושלשה להקל. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: שלשה דברים נאמרו בפתילה להחמיר ושלשה להקל. אילו שלשה להחמיר. וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג. ובבבלי ל"ב ב': תני בר קפרא ו' דברים נאמרו בפתילה ג' להחמיר וג' להקל. להחמיר וכו'. והברייתא שלנו בפרקי דר' הוצ' שענבלום, עמ' י"ז סי' ל"ב, הוצ' גרינהוט, עמ' ע"ד, כבוד חופה של הורוביץ, עמ' 48, סי' מ"ג, מנוה"מ ח"ד, עמ' 609.

271. אין עושין אותה כתחלה. וכ"ה ("אין עושין") בירושלמי, בפרקי דרבי הוצ' שענבלום, בכבוד חופה, ובמנוה"מ הנ"ל. ובבבלי ובפרקי דרבי הוצ' גרינהוט: אין גודלין וכו'. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 194: ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה, ומכל מקום כל לעשותו מתחילה אסור שעשיית כלי הוא. ועיין מ"ש להלן, הערה 57. ובשבה"ל הקצר כלל ח' סי' פ"ו: אין גודלין וכו' פירש מורי יעלה זכרונו לברכה, נ"ל שעושין אותה כעין שטווין צמר גפן על ידי כלי אומן. ומשמע קצת מלשונו שלא אסרו אלא גדילה, ובכלי.

3ואין מהבהבין אותה באור. וכ"ה בבבלי ובברייתא החיצונית בכל הנוסחאות הנ"ל. ובירושלמי: ואין מספספין (כ"ה בכי"ל ובד"ו) אותה באור. והוא הבהוב הוא ספסוף, עיין מ"ש לעיל, שו' 65–67, ד"ה מולגין. ופירש בשיטת הריב"ב על הרי"ף ובטאו"ח סי' תקי"ד שמהבהבין אותה, כדי שתהא דולקת יפה. ועיין רש"י שבת כ"ח ב' (במשנה) ד"ה הבהבה. ואמרו בירושלמי שם פ"ב ה"ה, ה' ע"א: שכן שמשי[ן] אומנין מחרכין לן וכו', מהו מחרכין לין, מפספסין (צ"ל: מספספין) לין. ולפ"ז הבהוב הפתילה וספסופה תיקון מנא של אומן הוא.

471-72. ואין חותכין אותה לשנים. וכן במשנתנו פ"ד מ"ד: ואין חותכין את הפתילה לשנים (כ"ה ברוב הנוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 84, הערה פ'). ובפרקי דרבי הוצ' גרינהוט: ואין חותכין אותה לשנים לא ביד ולא בסכין ולא בשנים. ובכבוד חופה: לא בסכין ולא ביד ולא בשעוה (בשערה?) ולא בשיניים. ולפ"ז מפורש כאן שאין חותכין את הפתילה אפילו אם משנה וחותכה בשניו. ובבבלי ל"ב סע"א: ואין חותכין את הפתילה לשנים. מ"ש בסכין דלא, דקא מתקן מנא וכו'. ובר"מ פ"ד מה' יו"ט ה"ז: ולא חותכין אותה לשנים בכלי, אבל ממעכה ביד וכו'. ומתוך לשונו כאן אינו מוכרח כלל ש"אבל ממעכה ביד" דבוק ל"חותכין אותה", שהרי עכשיו מתחיל למנות את הקולות, והלשון "אבל" הוא בניגוד לשלש החומרות שמנה לעיל, וכן מוכח מן הלשון שבארחות חיים ה' יו"ט סי' נ"ח, פ"ט ע"א. אבל בפיה"מ לרבינו: ואסר חתיכת הפתילה בסכין או במספרים לפי שהוא מתקן מנא, ולמעכה ביד מותר. ומלשונו כאן משמע ש"למעך" הוא בניגוד לחיתוך. ועיין בב"י טאו"ח סי' תקי"ד ד"ה ומותר להסיר. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן.

572. ומעכבין אותה ביד. בכל שאר הנוסחאות: וממעכין אותה ביד. וכע"ז בכל המקבילות. ובכי"ו: ומעכבין אותה באור. והנה המלה "באור" היא בוודאי ט"ס שבאה מן השורה שלעיל (ובכ"י היא בדיוק למעלה ממלה זו), ואף "ומעכבין" היא כנראה ט"ס, וצ"ל: וממעכין, אלא שגם בארחות חיים ה' יו"ט הנ"ל: אבל מעכבין הפתילות ביד. ושמא צ"ל: מעבבין (=מעבין), מקפין, עיין בבלי שבת כ"א א', בר"ח שם, ומ"ש לעיל שבת פ"ב, שו' 18, ד"ה ופירושנו. 57 ומעבין את הפתילה ביד הוא בניגוד ל"אין גודלין אותה כתחילה", עיין מ"ש לעיל שו' 71, סד"ה אין עושין, בשם שבה"ל. ובשיטת הריב"ב על הרי"ף: אין עושין פתילה לגדלה ולתקנה מעיקרא ביו"ט, הא אם עשויה מעיו"ט והיא צריכה לגדלה ולתקנה מותר, והיינו דאמרינן לקמן שלשה להקל ממעכה ביד. ואשר ל"ממעכין" פירשוהו רוב המפרשים שהכוונה למיעוך הפתילה ביד כדי להקשותה, והוא בניגוד לגדילה האסורה. ולפי פשוטו משמע שהוא מעין "מוחטין" שבירושלמי סה"ג, ס"ב ע"ג, ובבלי ל"ב ב', והיו רגילים למעך במלקחים, כמו ששנינו להלן כלים ב"מ פ"א ה"ח: מסמר שהוא מוציא בו את הפתילה ומלקחיים שהוא ממעך בהן (כ"ה בר"מ פ"י מה' כלים ה"י) הפתילה וכו'. וכנראה שהיו נוהגים למעך במלקחים את ראש הפתילה המפוחם (אחרי שהוציאה מן הנר במסמר), כדי שידלק יפה, ולא התירו כאן למעך במלקחים אלא ביד. ועל מחיטה בכלי, עיין בר"מ פ"ד מה' יו"ט ה"ג, בהשגות שם, ובב"י טאו"ח סי' תקי"ד הנ"ל. ועיין ערוך ערך קנב, ובס' המכתם, עמ' 222.

672-73. וחותכה באור לשני נירות. במשנתנו פ"ד מ"ד הנ"ל: ואין חותכין את הפתילה לשנים. ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות, ובמשנה שבבבלי חסר "לשתי נרות", עיין דק"ס ומלא"ש. ושאלו בבבלי שם ל"ב סע"א: מאי שנא בסכין דלא, דקמתקן מנא, באור נמי קא מתקן מנא. תני ר' חייא חותכה באור בפי שתי נרות. וכן גרסו שם גם בברייתא שלנו (שהיא של בר קפרא לפי המסורת שלהם). ויש, כנראה, שגרסו כן במשנתנו בדברי ר' יהודה, שכן כתב הרשב"א שם: ומכאן נראה דלא גרסינן במתני' בפי שתי נרות, דא"כ הא דר' חייא היינו מתניתין ממש, אלא ה"ג חותכה לשתי נרות, וכן מצאתיה במקצת הספרים, וכלשון הזה שנויה בתוספתא. ולא כיוון רבינו אלא להוציא מן הגירסא "בפי שתי", אבל בוודאי שלא חסרה לפניו בשום נוסח המלה "באור", שהרי זהו העיקר. ואמרו בירושלמי בסוגיין סה"ג, ס"ב ע"ג: וחולקין אותה באור לשתי נרות. א"ר חיננא בצריך לשניהן. תני ר' יודה בר פזי דבר דלייא מביא שתי נרות ונותנה בשניהן, וחולקה באור לשני נרות. והביאוהו כמה מן הפוסקים. ואף רש"י פירש ע"פ הירושלמי. ובפרקי דרבי הוצ' שענבלום, י"ז ע"א הנ"ל: באור לשתי נרות. כיצד? מניחה בפי שתי נרות, ומדליק באמצע והיא נחתכת מאליה. והוא פירוש שנכנס מן הגליון ע"פ הירושלמי או מפרשי הש"ס. ובכבוד חופה הנ"ל נכנס גליון זה שלא במקומו.