תוספתא כפשוטה על ביצה ג:ד

113. עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח. בשבת פכ"ד מ"ג: ואין נותנין מים לפני דבורים וכו', ועיין בבלי שם קנ"ה ב'. וכן מוכח בירושלמי שם ספי"ג שאין נותנין להם שום מזונות, עיין מ"ש לעיל שבת פי"ב, הערה 9. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 139: ומכל מקום בתוספתא של פרק זה אמרו עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח, כלומר במקום פסידא התירו. וכן בעבוה"ק להרשב"א, בית מועד ש"א סי' ט', ל"ח ע"ב: ויראה לי שבמקום הפסד התירו לתת לפניהם מזונות. כיצד נחיל של דבורים עושין לו פרנסה בשביל שלא יברח, אבל אין צדין אותו בתחילה. ועיין מ"ש בפרי חדש סי' תצ"ח סוף ס"ק ט'. ומה שרצה לומר מקודם שדינו כדין בכור שנפל לבור שעושין לו פרנסה במקומו לכאורה קשה, שהרי בכור מזונותיו עליך. ונראה שדינו כדין אותו ואת בנו שנפלו לבור שמותר להערים (לעיל שו' 7–8) משום הפסד ממון, וכן הקלו גם כאן, שאף שפרנסתן מצוייה, דווקא משום כך יש לחשוש שמא יברחו ולא יחזרו, והתירו משום הפסד ממון.

213-14. אבל אין צדין אותו בתחלה. לפי פשוטה פירושה כמו שפירש בים יששכר, שאין מפזרין מזונות כדי שישכנו ויתיישבו שם הדבורים, ולא התירו אלא אם כבר הם שם, והוא חושש שלא יברחו. ובוודאי שאף לפירוש הרב אין בזה משום צידה, עיין בשו"ת מהריט"ץ סי' רמ"ה, 11 ובסוף דבריו כתב שם: וזה שאמרנו (כלומר, כשברחו הצירעין מן הכוורת וישבו בכותל במקום קרוב, אם מותר לקחת מטה ולמשוח אותו במי לימון ולהניח אותו כנגדן ולשדל אותן בדברים שינוחו על המטה, עיי"ש) אפי' ישראל אפשר דשרי, מכ"ש לומר לגוי וכו'. וצ"ע מן התוספתא כאן לפי פירוש הנ"ל. ולא אסרו אלא משום טירחא. וכנראה שאף בחולו של מועד לא התירו צידת דבורים, משום טרחא, עיין להלן מו"ק פ"א, שו' 20–21 ומש"ש. ועיין מ"ש על צידת דבורים בשבת וביו"ט לעיל שבת פי"ב הערה 10.