תוספתא כפשוטה על ביצה ג:ה

114-15. כיצד אין נמנין על הבהמה ביום טוב לא יאמר לו הריני עמך בסלע וכו'. בד ובכי"ל: על הבהמה בתחלה ביום טוב. וכן בכי"ע: כתחילה ביום טוב וכו', וכן באו"ז ח"ב סי' שנ"ז, ע"ה ע"א: ובתוספתא מיתניא הכי כיצד אין נמנין על הבהמה לכתחילה וכו'. ובמשנתנו פ"ג מ"ו: אין נמנין על הבהמה לכתחלה 12 ובכמה נוסחאות: בתחילה, כתחילה, והיא היא, עיין מ"ש לעיל פ"ב, הע' 28. ובדק"ס, עמ' 70, הע' ש', העיר שברי"ף כ"י חסרה מלה זו. וקרוב לוודאי שנשמטה שם בט"ס, כשם שנשמטה בט"ס בכי"ו כאן. ביום טוב, אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן. ובבבלי כ"ז ב': מאי אין נמנין וכו' אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביו"ט. היכי עביד? אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו, ואומר זו כזו. תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך וכו', כלפנינו בתוספתא. ופירש הר"מ בפיה"מ שלא יפסוק דמים ביו"ט ויאמר בהמה זו בעשרה זוז, ונקח אותה עשרה אנשים, זוז לכל אחד. ומקח וממכר גמור אין כאן, שהרי אין אחד קונה כאן בשביל כולם, ולא כל אחד ואחד קונה את חלקו מחיים, אלא שאחד נוטל ממנו ומבטיח לו שיחלקו את הבהמה וישלמו לו לאחר יו"ט, עיין בחי' הרשב"א למשנתנו. ובירושלמי פ"ג רה"ז, ס"ב ע"א: הא להוסיף מוסיפין. היו חמשה נעשין עשרה. תני לא יאמר אדם לחבירו הרי אני עמך בסלע, הרי אני עמך בשקל, אבל אומר וכו'. ובעיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', הוצ' רמא"י, קמ"א ע"א, בראבי"ה ח"ב סי' תשס"ט, עמ' 469, וברשב"א כאן כ"ז סע"ב הביאו את הירושלמי ולא פירשוהו. אבל בעבוה"ק, בית מועד ש"ב סי' ד', מ' ע"ב, כתב: ויראה שאין נמנין אף מנין בני אדם על הבהמה לכתחלה, לומר נמנה חמשה על בהמה זו, שזה כמעשה חול, אבל נמנו עליה מעי"ט יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמשה אחרים. וכן פירש מדעתו ברד"ל לירושלמי במקומו. והוא חידוש שאסור להמנות בשבת ויו"ט על הבהמה בסכום מניין של אנשים, אף בלי פיסוק דמים. ולא עוד אלא שפירוש זה סותר לתוספתא כאן שגורסת בכל הנוסחאות: כיצד אין נמנין וכו', כלומר היא מפרשת את "אין נמנין" של משנתנו בדמים, וכן הבין באו"ז הנ"ל שאין הברייתא בתוספתא עניין בפני עצמו, עיי"ש. ובבית הבחירה למאירי כ"ז ב', עמ' 164: ובתלמוד המערב התבאר שאם נמנו עליה בדמים מערב יום טוב כשבאין לחלק אותה ביום טוב רשאין להוסיף במנינם וכו', ואמרו הרי אנו נמנין עמכם בבהמה זו ויגיע לכל אחד חצי הדמים שנפלו לכל אחד מהם מאתמל רשאין הם לעשות כן וכו', ולשון תלמוד המערב בזה אין נמנין. הא להוסיף מוסיפין, היו חמשה נעשין עשרה. ומוכח מדבריו שפירש שאין הירושלמי חולק על הבבלי בפירוש משנתנו, אלא מוסיף, שאם נוספו אח"כ אנשים מותר להמנות ולאמר למנויים הראשונים נהיה עמכם באותו סכום כסף שפסקתם מערב יום טוב. בלשון אחרת: הירושלמי אומר שלא דווקא אלו שכבר נמנו על הבהמה מערב יום טוב שוחטין ומחלקין ביניהן, אלא מותר להוסיף חדשים ביום טוב על סמך פסוק הדמים של הראשונים, אפילו אומרים בפירוש נהיה עמכם למחצה, לשליש ולרביע הכסף שפסקתם אתמול. ולפ"ז אין סתירה בין הירושלמי והתוספתא כאן. ובראבי"ה ח"ב סי' תשע"א, עמ' 472, פירש "אין פוסקין לכתחילה" דהיינו "בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו", וממילא מכיון שכבר פסקו מאתמול, וידוע שיעור ממכרו, מותר להזכיר גם דמים לשיטתו, עיי"ש.

216. וחכמים או' אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. רשב"א כ"ח א' בשם התוספתא. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי, או כנגד הקופיץ (כלומר, אסור לשקול במשקלות, אבל מותר לשקול כנגד כלי שהוא יודע משקלו). וחכמים אומרים אין משגיחים וכו'. ופירשו בירושלמי פ"ג ה"ז, ס"ב ע"א, ובבלי כ"ח א', שאסור להשתמש ביום טוב בכף מאזנים כל עיקר, ואפילו להניח שם בשר, כדי לשומרו מפני העכברים. ור' יוסה בר' בון בירושלמי להלן שם חולק, וסובר שאין משגיחין בכף מאזנים פירושו שאין משתמשין בהם למשקל, לא במנה כנגד מנה ולא מנה כנגד קופיץ, אבל מותר להניח שם בשר כדי לשמרו מפני העכברים. ובבבלי כ"ח א' הביא ברייתא שר' יהושע מתיר לשקול מנה כנגד מנה ביום טוב (ומקל יותר מר' יהודה במשנתנו), ור' חייא ור' שמעון ברבי נהגו כמותו. אבל בירושלמי הנ"ל מפורש שלא עשו כן אלא בבכור בעל מום בחול, אבל ביו"ט אסור, וחולק על הבבלי, כפי שכבר העיר באו"ז ח"ב סי' שנ"ז, ע"ה ע"א. ועיין בחילופי מנהגים בין אנשי מזרח לבני א"י סי' ט"ז, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 40 ואילך, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 124 ואילך.

317. ואם היה טבח אומן אל ישקול בידו מפני שידו כמשקל. רשב"א הנ"ל. ובירושלמי פ"ג ה"ז, ס"ב סע"א: תני הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח, שידו כליטרא היא. ובבבלי כ"ח א': ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד. ופירש"י ועוד: לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין וכו'. אבל בר"ח פירש שיד הטבח כמאזנים, כיוון שרגיל לשער בידו, והביא את הירושלמי הנ"ל. וכן הביאו מן הירושלמי בעיטור ה' יו"ט מחל' ג' הנ"ל, בחי' המאירי במקומו, עיין אהצו"י, עמ' 30, ולא הזכירו את התוספתא. אבל בראבי"ה ח"ב סי' תשס"ט, עמ' 469, הביא את הירושלמי וסיים: וכן הוא בתוספתא. וברשב"א הנ"ל הביא את לשון הירושלמי לחוד והתוספתא לחוד. ועיין ברא"ש פ"ג סי' ט'.

417-18. אבל חותך בכלי ונותן לזה ולזה. בכי"ע: אבל קופץ (מלשון קופיץ) בכלי וכו'. וכן בראבי"ה הנ"ל: אבל קופיץ בכלי וכו'. אבל בד, כי"ל ורשב"א הנ"ל כלפנינו. ובירושלמי: אבל חותך הוא בסכין וכו'. ופירש הרשב"א: כלומר, אע"פ שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בדיוק, כאלו שוקל בליטרא, אפ"ה מותר, דמ"מ אין נראה כאן כעובדין דחול. ובירושלמי שביעית פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א: טבח כהן שנתמנה לו בכור מהו מקטעתה קופדין ומזבנתה גו שוקא. וכנראה שהשאלה היא שאצל טבח כשהוא מקטע בשר משער בדיוק, מה יעשה אם נזדמן לו בכור שאין שוקלין אותו במשקל ואין מוכרין אותו באטליס (בכורות רפ"ה, תמורה פ"ג מ"ה), ואם מותר לו לחתכו בעצמו, מפני שידו כליטרא, ואם מותר למכרו בשוק [שבביתו], מפני שהוא כאטלס. ועיין בבאור הגר"א שם.