תוספתא כפשוטה על ביצה ג:ח

123-24. לא יתן אדן לפני בניו ולפני בהמתו לא במדה ולא במשקל וכו'. כבבלי כ"ט א': אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא 15 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במ"ח חס"ג, 1919, עמ' 253 ואילך. ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו וכו'. ואף בתוספתא פירושו שלא ימדוד בשבת ויו"ט ויתן אפילו לבניו וכו', ומכ"ש לאורחיו, ולבני חבורה, עיין בבלי שבת קמ"ט א' ואילך, ובמקבילה בב"מ ע"ה א'. ולא התירו מדידה ביו"ט אלא תבלין לנחתום שלא יקדיח תבשילו, וקמח לאשה שתתן חלה בעין יפה, כמפורש בבבלי שם. ועיין באוה"ג, עמ' 34. ובמשנתנו פ"ג מ"ח: אומר אדם לחברו מלא לי בלי זה, אבל לא במדה. ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו. ועיין בבבלי שם, ברש"י ובפיה"מ להר"מ, והפירושים השונים בס' המכתם, עמ' 235. ובירושלמי למשנתנו מפורש: רב הונא אמר או חסר או או יתר, כלומר שלא יתכוין למדוד.

224-25. אבל קודח בסאה או בתרקב ונותן לפני בהמתו, קודח במיניקית וכו'. בבבלי הנ"ל: אבל קודר הוא קב, או קבים, ונותן לפני בהמתו ואינו חושש. ובר"ח: אבל נוטל באומד קב או קבים וכו', ופירש "קודר" נוטל באומד, כמפורש ברי"ף ספ"ג: פירוש קודר משער באומד דעתו. וכ"ה בר"מ פ"ד מה' יו"ט הכ"ב. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 172, מוסיף: ואף בלשון ערב קורין לענין שיעור אלקאדיר. אבל רש"י פירש: אבל קודר הוא בקב עצמו נוקב בכרי, וממלא שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו, ופירש קודר מלשון "מקדרין בהרים" (עירובין פ"ה מ"ד), והוא מקדרין הוא מקדדין. וביתר דיוק בפי' רבינו ישעיה הראשון: אבל קודר וכו' פי' משקע הקב לתוך הכרי של שעורים שלא כדרך מדה וכו'. ומתוך לשון התוספתא מוכח כפירושו, שאין קודח אלא שואב, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 60–61, ד"ה וגזבר קודח, וכן רגילים לקדוח במינקת, עיין ח"ד, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 225, שו' 21.

325. ובלבד שלא יתכוין לכך. כלומר שלא יתכוין לקדוח בסאה שהיא מדה כדי שתסתיים לו המדה בדיוק, אלא או חסר או יתר, עיין לעיל, שו' 23–24, סד"ה לא יתן, ועיין ירושלמי שביעית פ"ח ה"ג ובפ"מ שם. אבל הפירוש הנכון שם הוא בפי' הרש"ס, קכ"ו סע"ב ואילך. ועיין גם מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 564, ואינו עניין לכאן.

426-27. אמרו עליו על ר' לעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם וכו'. וכע"ז בירושלמי ספ"ג, ס"ב ע"ב. וביוחסין השלם, 26 ע"ב: עוד שם (כלומר, בתוספתא) בפרק שלישי דיום טוב אמרו עליו על רבי אבא ועל ר' אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונים בירושלים כל ימיהם והיו ממלאין מדותיהן מערב יום טוב מפני ביטול בית המדרש וכו'. וכן הוא חוזר להלן שם, 29 ע"א: ובפ' ג' מסוכה (צ"ל: מיו"ט) אמרו עליו (ו)על ר' אבא ור' אלעזר בר צדוק וכו', כלעיל. וקיצר את לשון התוספתא, וסיים בדברי ר' חנינה בן אנטיגנס להלן, אבל "ר' אבא" לא נזכר בשום נוסח. ובמשנתנו ספ"ג: מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו בערב יום טוב, ונותנן ללקוחות ביום טוב. ופירש"י: שאין מודדין ביום טוב.

528-29. ר' חנינה בן אנטיגנס אומ' אף בחולו של מועד עושין כן מפני בטול בית המדרש. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ר' חנניא בן עקביא אומ' בחולו של מועד עושין מפני וכו'. וכן בכי"ל: ר' חנניה בן עקביה או' בחולו של מועד עושין כן מפני וכו', ולא גרסו "אף", עיין להלן. ובמשנתנו הנ"ל: אבא שאול אומר אף במועד עושה כן מפני ברורי המדות. ברם ברוב הנוסחאות חסר "מפני ברורי המדות", ואף רש"י מחקו, עיין דק"ס, עמ' 74, הערה ק', ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 960. ויש להוסיף שגם במשניות על קלף סדר מועד שבביה"מ כאן חסר כ"ז. ובקצת נוסחאות חסרה במשנה כל בבא זו, עיין דק"ס הנ"ל. ובכמה נוסחאות חסרה במשנה המלה "אף", עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 1012, ומ"ש בדק"ס הנ"ל. והוא כגירסת כי"ע וכי"ל בתוספתא, ולפי גירסא זו חולק אבא שאול במשנה, ור' חנניה בן עקביה בתוספתא, על הת"ק וסוברים שביו"ט לא היו מוכרים במדה כלל, כמו שפירש בדק"ס הנ"ל. ובבבלי כ"ט א': תנא אף במועד עושה כן מפני בטול בית המדרש, אבל בכי"מ שם: תנא מפני בטול בית המדרש, עיין דק"ס שם. ובירושלמי: ר' חנינה בן עקביה אומר אף בחולו של מועד היו עושין כן מפני מצוי המדות. וגירסא זו מתאימה לאבא שאול שבנוסחאות המשנה (אלא ששם גרסו "ברורי המדות" או "ברוצי המדות", עיין דק"ס הנ"ל) ולדברי חכמים שבמשנתנו, אלא שהם אמרו כן על ימות החול. ושמא לקה הירושלמי בחסרון. [תיקונים והשלמות: נגררתי אחרי פירוש המפרשים (שלא פירשו בה כלום), אחרי הפיסוק שבדפוסים, ואחרי גליון הש״ס שם שהגיה. עכשיו נ״ל שצריך להפסיק אחרי המלים ״היו עושין כן״. והמלים ״מפני מצד המדות״ אינן אלא פיסקא ממשנתנו, ולה מסמיך הירושלמי: אף הוא כנס וכו׳, כלומר, את הברייתא בתוספתא כאן בסמוך.]

629. וחכמים אומ' אף בחול עושין כן מפני מצוי המדות. וכ"ה במשנתנו. ופירושו שהיו שופכים מתוך כליהם לתוך כלי הלקוחות והיו מניחים את כליהם כשהן מורכנות ומוטות על כלי הלקוחות, כדי שיתמצו המשקין במשך כל הלילה לתוך כלי הלקוחות.

729-30. אף הוא כינס שלש מאות כדי שמן וחבירו שלש מאות גרבי יין ממיצוי המדות. בבבלי הנ"ל: הוא (כלומר, אבא שאול בן בטנית) כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות (כלומר, מרתיחת היין כשמריקין אותו מכלי לכלי) וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות. כלומר, אחרי מנהגם למצות במשך כל הלילה, עדיין נשאר כל שהוא בכליהם, ומכיוון שהיו מוכרין בשפע רב, כינסו במשך הזמן הרבה חביות ממיצוי המדות.

830-31. והעלום לגזברין. כלומר, רצו להחמיר על עצמם, שלא ליהנות מן היין והשמן שהיה שייך ללקוחות. ואף שאמרו במשנתנו (ב"ב פ"ה מ"ח): הרכינה ומיצת הרי הוא של מוכר, פירשו בירושלמי תרומות פי"א ה"ה, מ"ח רע"א, ובבבלי ב"ב פ"ז ב', שמשום יאוש בעלים נגעו בה, ולפיכך לא רצו ליהנות מיאוש בעלים. 16 עיין בבלי שבת קכ"א א', ב"ק קי"ד א'. וכן הפירוש גם במשנת אבות פ"ה מ"י: שלי ושלך שלך חסיד, והכוונה מה שע"פ דין הוא שלי, הוא שלך, ואיני רוצה ליהנות ממך, חסיד, עיין בבבלי הנ"ל. והרשע אומר להפך מה שמן הדין שלך הוא שלי, עיין בבבלי ב"מ ע' א' (ובמקבילות), ויתבאר אי"ה במ"א. ולפי פירוש רוב המפרשים במשנת אבות החסיד הוא חסיד שוטה, והרשע יוציאו ממנו בדין (מה שאין כן אבק רבית). ועיין להלן הע' 17. ובירושלמי הנ"ל אמרו בשם ר' יוחנן: לית כאן של מוכר אלא של לוקח. ולפי דעה זו המיצוי באמת אינו שלהן.

931. אמרו להם אין אתם זקוקין לכך. כלומר, כבר זכיתם בהם מן הדין, עיין מ"ש לעיל.

1031-32. אמרו להן הואיל והחמרתם על עצמכם של צבור הן, ייעשו מהן צרכי צבור. בירושלמי הנ"ל: הואיל והחמרתם על עצמכם יעשה בהן צורכי ציבור. וכע"ז בבבלי הנ"ל, ומוסיפים שם: דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים וכו', ולדעת ר' יוחנן בירושלמי תרומות הנ"ל הוא כפשוטו. ובתוספתא הלשון יותר מבוררת, והכוונה הואיל ואינכם רוצים לזכות במיצויי המדות הרי נשארו ברשות הבעלים אע"פ שנתייאשו (כל זמן שלא זכה בהם אחר, עיין מ"ש לעיל פסחים, ריש עמ' 491), והבעלים אינם ידועים, משל ציבור הן, כדין גזל ואינו יודע למי גזל וכו', והיא כהלכה, שמדינא בירוצי המדות הן של מוכר. אבל הגזברים לא רצו לקבלן בשביל הקדש, שהרי הבעלים לא הפקירום מרצונם אלא התייאשו מהם בעל כרחם, אין זה מן ההידור לקבלם להקדש. 17 שאם לא כן מי נתן להם רשות לגזברים לסרב לקבל מתנות בשביל הקדש. אבל הואיל ואמרנו (לעיל הע' 16) שאין זו מדת חסידות ליהנות מיאוש בעלים, אינו מן ההידור שהקדש יהנה מיאוש בעלים. ועיין מ"ש לעיל שקלים פ"א, הע' 9 (בעניין מסירה להקדש ברצון גמור). ופשיטא שאין כאן אלא הידור, עיין ב"ק פ"ז מ"ד, בבלי שם ס"ו ב', ס"ז ב', ס"ח ב', ועוד בכ"מ.