תוספתא כפשוטה על ביצה ד:י

144-45. מי שזימן אצלו אורחין לא יוליכו בידן מנות אלא אם כן זיכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב. וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ חסר "אלא אם כן וכו'" (עד סוף הבבא), ובגליון קג"נ הושלם בכ"י אחר: אלא אם כן זיכה להן אחר במנותיהן מערב יום טוב. ובר"ח מ' ב': תוספתא מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן על ידי אחר מנותיהן מערב יום טוב וכו', והוא מעתיק את כל הברייתות עד סוף המסכת. וכנראה שהעיקר הוא כגירסת כי"ע, כי"ל וגוף קג"נ, והתוספתא כאן לא באה להשלים אלא מה הן המנות שמותר להוציא בדרך כלל (אפילו בחול) מבית המשתה בלי רשות בעל הבית, משום שכן נהגו. ובכי"ו, ד ור"ח השלימו את הפיסקא של משנתנו בסוף מכילתין, וכגירסת רוב הנוסחאות (עיין דק"ס, עמ' 106, הערה ה', שם 107, הערה כ'. וכן בכל הנוסחאות שהבאנו לעיל הערה 30). ובהוצאות שלפנינו: אלא אם כן זיכה להם מנותיהן מערב יו"ט. ובחי' הרשב"א מ' א': הא דאמרינן וכו' אלא אם כן זיכה להן מנותיהן מערב יום טוב, יש מפרש דלא מזכה ע"י אחר קאמר, אלא כל שאומר מנה זה אתן לפלוני ומנה זו לפלוני הרי זה לגביה כמזכה להן וכו', וכשואל כלי מחבירו בערב יו"ט וכו', וכמוסר בהמה לרועה וכו'. ועיין בתוספות (ישנים) מ' א' ד"ה אלא. והסיק ברשב"א: וי"ל דמזכה ממש ע"י אחר קאמר וכו', וסוגיא דשמעת' הכין מוכחא דזיכוי ממש קאמר. וכוונתו למה שאמרו (מ' א'): ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו, כי זכה להם ע"י אחר מאי הוי. ה"נ כיון שזיכה להם ע"י אחר, כמי שיחד לו קרן זוית. ועיין בשו"ת הרשב"א ה"ד סי' רצ"ז, עיי"ש היטב.

245. מה הן מוליכין מבית המשתה וכו'. וכן בד, בכי"ע ובר"ח: מה הן מוציאין (בד: מוצאין) מבית המשתה וכו'. אבל בכי"ל ובקג"נ: מה הן (בקג"נ: הם) מוליכין לבית המשתה וכו', וטעות סופר היא.

346. חתיכה וגלוסקא וביצה מתובלת. כ"ה ("וגלוסקא") בכי"ע, כי"ל וקג"נ (אלא שבשניהם: וגלוסקה). ובד ובכי"ו: וגלוסקמא. ובד: ומצ' מתובלת. ובר"ח הנ"ל: חתיכה דקלוסתא וביצה מתובלת. וגירסא משובשת היא, והנכון כלפנינו, וסתם חתיכה במשנה ובברייתות היא חתיכה של בשר, ומותר להוציא חתיכה אחת וגלוסקא (קלוסקא) אחת שלמה, ולאו דווקא פרוסה. וגלוסקא, קלוסקא הוא עיגול מחטים מנופות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 66, שו' 46. ועיין לעיל שבת פי"ז ה"ד, שו' 9–10, ומש"ש ד"ה לכאורה.

446-47. מקום שנהג לחלק וכו'. בשאר נוסחאות: שנהגו וכו'. ונראה שאין לשבש את הנוסח שלנו, והכוונה לא לבני אדם, אלא למקום. 33 עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 288, ובהע' 30 שם.

547. אגוזין וקליות וטרולוס יוליכו. כ"ה בקג"נ ובכי"ל. ובד ובכי"ו חסר "וטרולוס". ובכי"ע: קליות ואגוזין יוליכו, ואחרי "ואגוזין" ריוח, סימן מובהק שהיתה שם מלה קשה שהושמטה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 416, הערה 120. [תיקונים והוספות: בפירוש כת״י 27 עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך. : בטורלס , אלעורס (כלומר, חתונה). ועיין מ״ש לעיל ה״ו, מבוא, עמ׳ ט״ז.] ובר"ח הנ"ל: אגוזים וקליות בעורלס יוליכו (וכ"ה בר"ח כי"ר). וקרוב לוודאי שצ"ל בר"ח: בטרולס. ועיין מ"ש בשמי ר"ע לעף במ"ח ח"פ (1936), עמ' 362. ובוודאי צדק החכם הנ"ל שהכוונה למלה היונית τρούλιον, τρούλλιον trulla. ונ"ל שהכתיב הנכון הוא τρυηλίς, כמו שמביא היסיכיאוס במלונו, 34 וכבר הראיתי בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ה (1944), עמ' 47, הע' 70, שבמלון זה נשתמרו לנו הצורות היווניות שהשתמשו בהן בא"י ובמצרים. ומתרגמו: ζωμήρυσις, 35 בליקסיקונים של ימי הבינים לפי Goetz באוסף Corpus Glossariorum Latinorum מתורגמת trulla ליונית: ζωμάλιστρος (עיי"ש בח"ז, עמ' 370) והיינו כף גדולה שמגיסים בה מרק. והיינו זומליסטרון של משנתנו (כלים פי"ג מ"ב), כלומר כף, עיין בפיה"ג, עמ' 29. ונראה בפירושו שרשב"ג מכוין למקום שנהגו לחלק קליות ואגוזין בבית המשתה, בנישואי בתולה, כר' יוחנן בן ברוקא במשנת כתובות רפ"ב. ובמס' שמחות פ"ח ה"ג, הוצ' היגר, עמ' 150: מבזבזין לפני חתנים וכלות וכו', אבל נוטל הוא קליות ואגוזים (כברוב הנוסחאות, עיי"ש בשנו"ס) בתוך הכף וזורק. ונראה בכוונתה שהוא זורק אותן עם הכף, או שזורק מתוך הכף וקולטן בה, כדי שלא ילכו לאיבוד, עיי"ש, ושמא אף כאן הכוונה שבמקום שנהגו לחלק אותם אח"כ עם הכף יוליכו, שכן נהגו, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

647-48. בנו ובתו הקטנים מוליכין עמו לבית האבל ולבית המשתה ולבית השמחה במקום שנהגו. בד: מוליכן עמו וכו', וכן תוקן בקג"נ: מולִכַן וכו', וכנראה שמתחילה היה כתוב שם: הולכין עמו וכו', וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובר"ח הנ"ל. ואף מוליכין שלפנינו כוונתו: מוליכן, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1245, ואף כאן נשרד לנו בכ"י כתיב עתיק. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 507, שו' 44. "ולבית השמחה" חסר בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ ובר"ח הנ"ל, אבל ישנה גם בד. ובקג"נ בין השורות (מעל למלה "האבל"): השמחה. ובית השמחה היא שמחת מריעות, עיין בבלי מו"ק כ"ב ב', ועיין רש"י ותוספות שם ד"ה ולשמחת. ועיין להלן סוף מו"ק, שו' 52–53, ד"ה אין מוליכין ומש"ש שם. ובכל המקומות היו מאכילין את האורחים סעודות יקרות, והשאלה היתה אם מותר להוליך גם את בניו הקטנים עמו, מפני גזל בעל הבית. 36 במס' דרך ארץ הוצ' היגר, עמ' 235, בשנו"ס מביא בשם כ"י אוקספורד (שהוא המעולה ביותר לדעתו, עיי"ש במבואו, סוף עמ' 50): ואין נותנין דבר לתינוק אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. והכוונה היא לתינוק שאינו בנו של בעל הבית, שהרי הלכה זו בתינוק של בעל הבית שמענו כבר לעיל שם בסמוך. והוא, כנראה, במקום שלא נהגו להוליך קטנים לבית המשתה. ועל האכילה בבית האבל, עיין בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"א, עמ' 530, ובתורת האדם להרמב"ן עניין ההבראה, ד"ו ס"ו ע"ד ואילך, ובמקורות שהביאו שם. ובמס' שמחות פי"ד הי"ג, הוצ' היגר, עמ' 209: הכל מעלין לבית האבל, גלוסקאות בשר ודגים וכו', ורבן שמעון בן גמליאל אומר במקום שנהגו אפילו מעשה קדירה. ואף כאן ההלכה שלנו, כנראה, דבוקה למעלה, והכל הוא מדברי רבן שמעון בן גמליאל. ועיין ב"מ פ"ז סמ"א.

748-49. לא יתן אדם ממנתו לבנו ובתו של בעל הבית משם איבה. עיין דרך ארץ רבה פ"ט, הוצ' היגר, עמ' 234, בבלי חולין צ"ד א'. והכוונה, כנראה, משום שבעל הבית יתבייש למחות בידו, ויקפיד עליו בלבו, ולא עוד אלא שמא לא הכין אלא סעודה מצומצמת לאורחים גרידא, ולא יהי' לו אח"כ מזון לאורחים ויבואו לידי איבה. ועיין בדרך ארץ ובמס' חולין הנ"ל, ובר"מ פ"ז מה' ברכות ה"י. ובתס"ר כאן ציינתי גם לתוספתא ב"ק פי"א ה"ד, ועיין מ"ש בתס"ר שם ח"ב, עמ' 103, שו' 14 ואילך. ובכי"ע כאן נשמטה כל ההלכה ויש מקום ריק בכדי ארבע מלים, ובסיום: שעל חבית (ואצל צוק' בשנו"ס שלא בדיוק) מפני האיבה. ועיין חולין צ"ד א' הנ"ל.

849. אין חפין ואין מתגררין ביום טוב. וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ ובר"ח הנ"ל, אלא שבכי"ע ובר"ח: ואין מתגרדין, ובכי"ל ובקג"נ הקריאה אינה ברורה, ואפשר לקרא כגי' כי"ו וד, או ככי"ע ור"ח, והיא היא. ובס' האורה, עמ' 76 (בלי הזכרת המקור), לפי כ"י אוקספורד: אין חפין ואין מתגררין וכו', ובכי"א השני: ואין מתגרדין וכו'. נמצאנו למדים שהגירסא שלנו מקויימת ע"פ כמה עדים. והכוונה איפוא שאין חפין את השער (בנתר) ואין מתגררין (מתגרדין) ביו"ט. ולעיל שבת פט"ז, שו' 42, מפרש שאין מתגרדין במגרדת ביו"ט, עיין מש"ש ד"ה אין מגרדין. ומדברים כאן בפעולות שהיו רגילים לעשות בבית המרחץ. ובמשנת שבת ספכ"ב: אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. ובמס' דרך ארץ פ"י, הוצ' היגר, עמ' 300: הנכנס למרחץ (כלומר, בחול) אינו מתעמל ואינו מתגרד וכו'. ולהלן ב"מ פי"א הל"ב: הנכנס למרחץ (כלומר, בחול) וכו' חופף את ראשו בנתר וכו'. והברייתא שלנו שאוסרת לחוף ביו"ט היא כר' יהודה, כמו שאמרו בבבלי שבת נ' סע"א: אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו. ופירש"י: לא יחוף בהן. בנתר וחול (עיין לעיל שם בגמרא) שערו בשבת, מפני שמשירו. ועיין היטב בבבלי נדה ס"ז ב'. 37 ושם מפורש שאסוד לחוף ביו"ט, אפילו בחפיפה בלי נתר, עיי"ש ס"ו רע"ב. אבל מתוך השאילתות אחרי מות סי' צ"ו, בה"ג ה' נדה, ד"ו פ"ה ע"ב, ד"ב, עמ' 626, מוכח שמחמת איסור סריקה אתינן עלה. וכן משמע בירושלמי מגילה פ"ד סה"א, ע"ה ע"א. ועיין גם בירושלמי פסחים פ"א ה"א, כ"ז רע"ב, פ"ב ה"ז, כ"ט ע"ג. וכבר הקשה בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ו', מ"ט ע"ב (ד' ירושלים, קע"ג ע"א) לשיטת הרמב"ן והרשב"א (עיין עכשיו גם במאירי נדה, סוף עמ' 292) שאינה צריכה לסרוק במסרק, למה אסור לחוף ביו"ט. והעלה שם (בשם חתנו הגר"ד שפירא) שהאיסור הוא משום סחיטה, וציין לברכי יוסף יו"ד סי' קצ"ט ס"ק ג'. ועיין במרכבת המשנה פ"א מה' שבת ה"ה. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז, הע' 38. ובכי"ל ובקג"נ מוסיף: אבל חפין את הכלים בנתר. ובכי"ע בטעות: אבל מחדדין את הכלים בתיר. ובר"ח הנ"ל: אבל מדיחין את הכלים בנתר. וכצ"ל בכי"ע. ובס' האורה הנ"ל בכ"י החיד"א (שעל פיו הדפיס בובר): אין חפין ואין מגררין ביום טוב, אבל מדיחין את הכלים בנחר (צ"ל: בנתר), כגי' הר"ח בסיפא. ובס' הפרדס ד' קושטא, י"א ע"ג (מס' האורה) הגי' משובשת: סכין בי"ט אבל מדיחין את הכלים בנהר (צ"ל: בנתר). ולפ"ז אפשר לפרש שאין חפין ומגררין את הכלים ביום טוב, אבל מדיחין אותן בנתר. ובד, כי"ו, כי"ל וקג"נ מפורש בסיפא שאין מדיחין אותן בנתר, עיין להלן. ובחי' המאירי ל"ד א', ובבית הבחירה שלו, עמ' 204, הביא בשם התוספתא: אין חפין את הכלים בנתר ביו"ט ואין מגררין אותן, אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן בשבת ואין צריך לומר ביו"ט. ורבינו קיצר וצרף את הסיפא שלהלן לכאן, או שהעתיק את הסיפא וצרף "אין מגררין" מן הרישא. וגם אין לדעת אם העתיק את לשון התוספתא, או שניסח ע"פ פירושו. ובחי' המאירי הלשון היא: וגרסינן בתוספתא אין חפין וכו', ובבית הבחירה: בתוספתא התבאר שאין חפין וכו'. ועיין מ"ש להלן.

949-50. ואין שפין כלי כסף בקרקטין. וכן בד, אלא ששם: בקרתתין. אבל בכי"ע: שפין כלי כסף בקירטון. וכן בכי"ל: ושפין כלי כסף בקרקטין, וכ"ה בקג"נ, אלא ששם בקרטקון, ובגליון תוקן: בקרקטון [תיקונים והוספות: וכ״ה (״בקרקטין״) בפירוש כת״י 27 עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך. .]. וכגי' כי"ל כ"ה גם בר"ח הנ"ל, וכע"ז גם בס' האורה הנ"ל, עיי"ש בהערה קמ"ח. ובחי' המאירי הנ"ל: ושפין כלי כסף בגרתיקון, אבל בבית הבחירה שלו: ואין חפין כלי כסף בגרתקון. ובירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: אית תניי תני שפין את הכסף בקרטיקון. אית תניי תני אין שפין . מאן דאמר שפין בשנתנו מערב יום טוב. ומאן דאמר אין שפין בשנתנו ביום טוב. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 305. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשל"ג, עמ' 434, והסמיך לו את הבבלי בשבת נ' א': כתנאי בכל חפין את הכלים, חוץ מכלי כסף בגרתקון. הא נתר וחול מותר, והא תניא נתר וחול אסור וכו'. ואשר לפירוש המלה כבר ראה לנכון ר"ב מוספיא בערך קרטס ד' שהכוונה לאדמה לבנה שמלבנים בה כלי כסף וכלי זכוכית, κρητυκόν, והוא הגיר שבא מן האי כרתי, וקראו כן לכל דבר הבא מן האי הזה (το ἀπο τῆς Κρήτης). ועיין בקדמוניות התלמוד של קרויס (גרמנית) ח"א, עמ' 415, סוף הערה 326. אבל הגאונים לא פירשו כן, עיין אוה"ג שבת, התשובות, עמ' 52.

1050-51. ואין מדיחין את הכלים בנתר, אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן וכו'. וכע"ז בד, בכי"ל ובקג"נ, אלא שבכולם: בנתר ביום טוב. ולפי גירסא זו אין מדיחין את הכלים בנתר אלא במלח ובמורסן. ובכי"ע ובר"ח הנ"ל: אין חפין את הכלים בנתר ביום טוב. וגירסא זו מוכרחת לשיטתם, שהרי גרסו ברישא: אבל מדיחין את הכלים בנתר. ומכאן שחילקו בין "חפין" ובין "מדיחין". ובס' האורה שבפרדס הנ"ל: ואין חפין את הכלים (צריך להשלים: בנתר) ביו"ט, אבל מדיחין אותם במלח ובמורסן וכו'. ובס' האורה עצמו חסרה הפיסקא "ואין מדיחין את הכלים בנתר" בכל כתה"י, 38 לפי עדותו של בובר שם. אבל מ"ש בשם ס' הפרדס אינו נכון, ושם חסרה המלה "נתר" גרידא. ובובר השלים: [ואין מדיחין את הכלים בנתר] וכו', אבל הרי ברישא שם מפורש: אבל מדיחין את הכלים בנהר (צ"ל: בנתר)! ולפיכך ברור שצריך להשלים שם: ואין חפין וכו', כמו שהוא בס' הפרדס, בכי"ע ובר"ח הנ"ל. והר"מ בפכ"ג מה' שבת ה"ז פסק שחופפין את הכלים בכל דבר ואפילו בשבת, והוא כבבלי שבת נ' א' הנ"ל. ואשר לרחיצת הידים במורסן ובמלח, עיין ראבי"ה ח"א, סי' ר"ט, עמ' 300, בשו"ע או"ח סי' שכ"ו ס"ק י', בהגהת הרמ"א ובבאורי הגר"א שם, ובב"י שם סי' שכ"ו ס"ק י"ב. ובס' התרומה ה' שבת סי' רל"ח: ומהאי טעמא נראה דאסור לחוף כלי' במלח כדי לנקותן, כי המלח נמחה כשחופף בחזקה וכו'. ועיין בשו"ע או"ח סוף סי' שכ"ג.