תוספתא כפשוטה על ביצה ד:ג

16. מתחילין באוצר תחילה. בבבלי שבת קכ"ז א': ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה וכו', תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר להסתפק ממנה בשבת, ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת וכו' ור' שמעון מתיר. ופירש"י: תבואה צבורה. מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר. להסתפק. להאכיל לבהמתו. ועיין בבלי כאן ל' א' שהעמידו את משנתנו רפ"ד (ומתחילין בערימת התבן) כר' שמעון הסובר שמתחילין באוצר תחילה. ואף כאן מדברים באוצר של בהמה, עיין ירושלמי רפ"ד ובשי"ק שם ד"ה מתניתא. והברייתא שלנו כר' שמעון, כמו שתי ההלכות שנשנו לעיל. והר"מ בפ"ב מה' יו"ט הי"א פסק שאין מתחילין באוצר תחילה, וסתם משנתנו ברפ"ד כר' יהודה, וכאיכא דמתני בבבלי שם.

2ומשילין פירות דרך ארובה ביום טוב. בכי"ל וקג"נ: ומשחילין פירות וכו'. וזו היא פיסקא ממשנתנו רפ"ה. וברוב הנוסחאות שם הגירסא "משילין", אבל בכ"י פרמה וקויפמן: משחילים, וכן במשנה ס' מועד על קלף ובפיה"ג טהרות, עמ' 28: משחילין, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 318 ואילך. ובירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, ובמגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א: והתנינן משחילין פירות וכו'. ובבבלי ל"ה ב': חד תני משילין וחד תני משחילין וכו', מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש. ועיין גם בגמרא דמס' כלה פ"ח, הוצ' היגר, עמ' 288. ומהרי"ן אפשטין במבוא הנ"ל, עמ' 320, החליט: בני א"י שנו בוודאי "משחילין" ("משחילים"), אבל בני בבל שהבליעו כרגיל אות חי"ת וכו' ביטאו משילין, והוציאו אותו מן נשל. ונראה שהבלעה זו באה גם בשביל שבטאו אותו "משאילין". וכן בתוספתא כלים ב"מ פ"ט ה"ה: החוט שהשילו למחט, וכן מעתיק בר"מ פ"כ מה' כלים הי"ז. אבל בר"ש שם פי"ט מ"א מעתיק: החוט שהשחילו למחט. וכ"ה בירושלמי כלאים ספ"ט, ל"ב ע"ד, ובהקבלה בשבת פ"ז ה"ב, י' ע"ג. אבל בשרי"ר שבת, עמ' 86: שהשאילו במחט, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 147, ובתס"ר ח"ג, סוף עמ' 63 ואילך. וכן בפסיקתא דר"כ פיס' ז', ס"ג ע"א: שאילו השאיל לה קללה אחת מלמטן 3 המלה "מלמטן" ליתא בשאר הנוסחאות ובמקבילות, ושמא צ"ל: למעי' (=למעיה). וכו', ועיין הערה כ"ד שם. והבלעת האלף מצויה יותר, ויצא "משילין", משלין (כגי' הוצ' לו במשנתנו). וכן בירושלמי פסחים פ"ז סה"א, ל"ד ע"א: משל גחלים לאויר 4 אבל בקטעים מן הגניזה, בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ה: בשעה שהגחלים וכו'. וכו'. וכן לעיל מע"ש פ"ב רהי"ח בכי"ע: המשיל קנקנין למעשר שני וכו', ובשאר הנוסחאות: המשאיל וכו'. ומכאן אנו רואים שאפילו בשאל (לוה) הרגיל השמיטו לפעמים את האלף בהפעיל, ולאו דווקא במשחיל, משאיל, כלומר, מעביר דרך נקב. ולעצם העניין פירש"י: משילין וכו'. מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתייבש, וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג, והן נופלין לארץ דליכא טרחא יתירא וכו'. ומשמע שלא התירו אלא במקום הפסד ממון, עיין בבלי ל"ה סע"ב ואילך. אבל מתוך דברי הר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ה מה' יו"ט ה"ה מוכח שהתירו לטלטל דרך ארובה 5 הר"מ לא פירש "משילין" מלמעלה למטה, עיי"ש, ועיין בירושלמי רפ"ה. והשוה הלשון בבבלי ל"ו א'. אם יש לו צורך, אפילו אין כאן הפסד ממון, ועיין דק"ס, עמ' 96, הערה מ', ומ"ש הרבצ"י רבינוביץ תאומים בברור הלכה בסוף מכילתין, הוצ' מכון הערי פישעל, רס"א ע"א ואילך. ועיין במרכבת המשנה במקומו. ובשעור הפירות, עיין בבלי ל"ה ב' וראבי"ה ח"ב סי' תשצ"א, עמ' 483.

37. אין משלשלין אותן דרך חלונות, אבל מורידין אותן דרך סולמות. וכ"ה בד, כי"ע וקג"נ. אבל בכי"ע: אבל מורידין אותן דרך חלונות , והוא בלי ספק שיבוש, שאם רצו לחלק בין שלשול והורדה, היה צ"ל: אבל מורידין אותן (ולא יותר). ובבבלי ל"ו א': לא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם דרך סולמות. ופירש"י: כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה, אבל יש חלון במחיצה לחצר, או לבית, לא ישלשלם בשקים דרך החלון בחבל, משום שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ. סולמות. כל מדרגה קרי סולם, ואף הכבשים שלנו. ובר"מ הנ"ל פירש משום "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". ובירושלמי פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד: תני היה שם חלון משחילין דרך חלון, והביאו הר"ח ל"ה סע"ב. ומכאן נראה שפירש שאין הירושלמי חולק על משנתנו, אלא אם היה חלל החלון שוה לקרקע הגג, ואין צורך להגביה את הפירות יכול להשחילם דרך החלון. אבל אם צריך להגביהן ולשלשלן דרך החלון כולם מודים שאסור. ובהורדתן דרך סולמות נחלקו התוספתא והבבלי.