תוספתא כפשוטה על ביצה ד:ד

17-8. ארבע רשויות וארבע מצות הן. במשנתנו פ"ה מ"ב: כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. ואילו הן משום שבות. לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ואילו הן משום רשות. לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין. ואלו הן משום מצוה. לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר. כל אלו ביום טוב אמרו וכו'. וכבר התקשו בירושלמי (פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א) ובבבלי (ל"ז א') מה בין שבות מה בין רשות. ואמרו בירושלמי: שבות שהיא רשות, ורשות שהיא מצוה. 6 כלומר, המלה שבות שבמשנתנו מסמנת שני מיני "רשות", רשות גמורה שאין בה זיקה של מצוה, ורשות שיש בה זיקת מצוה, עיין מ"ש ע"ז בתרביץ ש"ה, עמ' 97 ואילך. עכשיו ראיתי שכבר קדמני בזה רד"צ הופמן במגצין של ברלינר ח"ה (1878), עמ' 37, ועיי"ש ח"ד, עמ' 120. וכן בבבלי שם: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפילו שבות דרשות נמי אסור, ולא מיבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפילו שבות דמצוה נמי אסור. ועיין במחקרים שציינתי להלן סד"ה האורג שני חוטין. ולעצם העניין נראה שהתנא שלנו מחלק איסורי שבת ויו"ט לארבעה סוגים. א. מלאכה גמורה שחייבין עליה חטאת. ב. חצי שיעור. ג. שבות של מעשה שדומה למלאכה, או שמא יבוא לעשות מלאכה. ד. עובדין דחול. 7 עיין ר"מ רפכ"א מה' שבת. וכנגדן גם במצוה: א. האורג בשל הקדש והכותב ספרים ומזוזות. ב. האורג חוט אחד בשל הקדש, והכותב אות אחת בספרים ובמזוזות. ג. שבות של מצוה שדומה למלאכה וכו'. ד. עובדין דחול. עיין על כ"ז להלן. ופירוש המפרשים דחוק מאד.

28. האורג שני חוטין בין בבגדי קדש בין בבגדי הדיוט וכו'. כבר העיר לנכון בתוספות בכורים על הברייתא בתו"כ אחרי פ"ז ה"ו ואילך, פ"ג ע"א, תו"כ כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' שנ"ד: אין לי אלא מלאכה גמורה שלא יכתוב את כל הספר, שלא יארוג את כל הבגד, שלא יעשה את כל הנפה, מנ' שלא יכתוב שתי אותות (עיין מ"ש על כתיב זה להלן) שלא יארוג שני חוטין וכו'. וכ"ה במכילתא דרשב"י (בקטעים מן הגניזה), הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 19. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ז, עמ' 152, וקבלתי את דעתו, בתס"ר ח"א, עמ' 111. ועכשיו חוזרני בי מפני שאין טעם למניין המעשים (ובפרט וביחוד שאפשר להוסיף עליהם, וכמו שהוא באמת בנוסחאות העיקריות בתוספתא להלן) האסורים, ולא מנו כאן אלא סוגים, והמניין הוא בדווקא. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בבריתא ותוספתא, עמ' 166 ואילך (בהערה) בפירוש משנתנו. ובתו"כ ובמכילתא דרשב"י הנ"ל מפורש יותר: מנ' שלא יכתוב שתי אותות בספרים ובתפלים ובמזוזות, שלא יארוג שני חוטים במכנסיים ובפרכות וכו'.

39. והכותב שתי אותות וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד, כי"ל וקג"נ: שתי אותיות. וכבר העירו לפני יותר ממאה שנה 8 "ציון" של יאסט ח"ב (תר"ב), עמ' 5, הע' 4. שהערוך ערך אות מעתיק "אותות", ולא הזכיר אותיות בשום מקום, ושהצורה "אותות" היא נכונה, ולא "אותיות". וכמה חכמים אחרים העירו שבנוסחאות של א"י הגירסא היא באמת "אותות", ולא אותיות, עיין מ"ש בקרית ספר שי"ב (ניסן תרצ"ה) סוף עמ' 56 ואילך, ופורת לשון חכמים, עמ' 169, הערה 10. ועיין עכשיו במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1257 ואילך. וכן גם בתו"כ כי"ר ובמכילתא דרשב"י הנ"ל הגירסא כאן בכל מקום: אותות. ועיין בערוגת הבושם ח"ב, הוצ' ר' אפרים אורבך, עמ' 55. ובמרכבת המשנה פי"א מה' שבת ה"י כתב: ויש מן המדקדקים שתמהו על הרבוי אותיות בשני סימני הרבים, ואולי לדעתי אותות הוא ריבוי אות אחת כפולה, ואותיות הוא ב' אותיות בלתי דומות, וכן בירושלמי (כלומר, הרב כבר ראה שבירושלמי הכתיב הוא "אותות") נראה שזהו ההבדל ביניהם, אלא שהמדפיסים ערבבו הענין וכו'. וכ"ה הכתיב "אותות" בקביעות בכי"ו בשבת פי"א ה"ט ואילך, ועיין מש"ש בפי"א, הערה 24. ובתוספתא כי"ו הוא היחידי ששמר בקביעות על הכתיב הנכון, כרגיל בכי"י זה בכ"מ.

410. האורג חוט אחד בין בבגדי קודש בין בבגדי הדיוט וכו'. כלומר, חוט אחד על גבי האריג, ור' אליעזר וחכמים לשיטתם במשנת שבת רפי"ג. ולעצם העניין בחצי שיעור בשבת, כבר האריכו בזה האחרונים, עיין בס' תוצאות חיים להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' ח', ועיין מה שהאריך בזה בס' חלקת בנימין שבת ג' ב', ז' ע"ד (מן הספר) ואילך.

511. והכותב אות אחת בין בכתבי קדש וכו'. אף כאן החכמים לשיטתם במשנת שבת פי"ב מ"ה: כתב אות אחת סמוך לכתב וכו' פטור. ובבבלי שם ק"ד ב': מאן תנא וכו', דלא כר' אליעזר, דאי ר' אליעזר האמר אחת על האריג חייב. וכאן מפורש שאפילו בכותב אות אחת סמוך לכתב מחייב ר' אליעזר. ועיין ירושלמי שם פי"ג ה"א, י"ד ע"א, ולהלן כריתות פ"ב ה"ט, בבלי שם י"ט ב'. ובתו"כ ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: אין לי מלאכה שחייבין עליה כרת, מלאכה שאין חייבין עליה כרת, שלא יכתוב אות אחת, שלא יארוג חוט אחד וכו', תל' לו' מלאכה וכל מלאכה ריבה, אין לי אלא מלאכת רשות, מלאכת מצוה מנ', שלוא יכתוב אות אחת בספרים ובתפלים ובמזוזות, שלוא יארוג חוט אחד במכנסים ובפרכות תל' לו' מלאכה וכל מלאכה ריבה וכו'. וסתמא כחכמים שאין בה כרת אלא שבות. ועיין בפירוש הרמב"ן על התורה אמור כ"ג, כ"ד.

613-14. אילו הן משם שבות לא עולין באילן ולא רוכבין וכו'. משנתנו הנ"ל, ר"ה פ"ד מ"ח. ועיין בבלי ל"ו ב' שפירשוה שמא יתלוש מן האילן, שמא יחתוך זמורה (להכות את הבהמה), שמא יעשה חבית של שייטין. וכבר הראינו לעיל סוף שבת, שו' 66–67, ד"ה לא עולין, שלפי שיטת בני א"י דווקא באילן חששו שמא יעשה מלאכה גמורה, אבל לא בבהמה (שאסור לרכוב עליה מדאורייתא, משום שביתת בהמתו) ולא בשיוט על פני המים, מפני שדוחה את המים מאצלו, ומַשיטן, ודומה למלאכה.

714-15. ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין. בבבלי ל"ו ב' פירשו שמשום שמא יתקן כלי שיר אתינן עלה. וכבר הראינו לעיל שבת פי"ז, שו' 62, ד"ה כדרך שעושה בחול, ששיטת הירושלמי והתוספתא שמשום עובדין דחול אתינן עלה, עיין מש"ש. ואשר לפירושו של סיפוק, טפוח וכו', עיין מ"ש בשבת שם, שו' 61, ד"ה ובלבד שלא יספק.

815. לא דנין ולא מקדשין. משנתנו הנ"ל. ופירשו בבבלי ל"ז א': וכלהו טעמא מאי גזרה שמא יכתוב. ועיין במדרש ל"ב מדות, הוצ' ענעלאו, עמ' 368. ולעיל בבבלי שם ל"ו ב' שאלו: לא דנין. והא מצוה קעביד, לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה. ולא מקדשין. והא מצוה קעביד. לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. לא חולצין ולא מיבמין. והא מצוה קעביד. לא צריכא דאיכא גדול וכו'. ופירש"י שהשאלה היא אמאי קרי להו רשות, והוי ליה למיחשביה בהדי דמצוה. ולפ"ז אין הבדל למעשה ואפילו ליכא דעדיף מיניה, ואפילו אין לו אשה ובנים וכו', אסור. וכן מוכח מפיה"מ להר"מ ומחיבורו פכ"ג מה' שבת הי"ד. אבל בתוספות ל"ו ב' ד"ה והא הביאו בשם ר"ת שבמקום מצוה מותר לקדש בשבת וכו', עיי"ש ועיין בס' הישר לר"ת סי' תרכ"ב, ד' וויען ע"ה רע"ד, הוצ' מק"נ סי' מ"ח ס"ק י', עמ' 101. ועיין בחי' הרשב"א בסוגיין, בבית הבחירה למאירי, עמ' 221, בשטמ"ק ועוד. ובירושלמי יומא פ"א סה"א, ל"ח סע"ד, כתובות פ"א ה"א, כ"ד ע"ד, מפורש שאין מקדשין וכונסין בשבת משום קניין בשבת, עיין בתוספות ל"ו ב' ד"ה והא, בראשונים שציין באהצו"י ליומא, עמ' 12 ואילך, ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ג הערה א'. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א, סנהדרין פ"ד ה"ז, כ"ב ע"ב. וטעם האיסור לדון בשבת לא נתבאר שם, ושמא אינו חולק בזה על הבבלי, וגזרו שמא יבואו לכתוב פסק דין. ושמא אף בזה האיסור הוא משום עובדין דחול. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשצ"ז, עמ' 486. וכל הברייתא הובאה בסתם ("תנא") בר"ח ל"ז א', כדרכו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 13 ואילך, ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשצ"ז, עמ' 487.

915-16. ולא מגרשין ולא ממאנין. כ"ז ליתא בכי"ו, בד ובמשנתנו. אבל ישנו בכי"ל ובקג"נ. וכן בכי"ע: ואין מגרשין ואין ממאנין. וכגירסת כי"ל וקג"נ אף בר"ח הנ"ל. וכן הביאו בשם התוספתא שאין מגרשין בשבת בתוספות כאן י"ז א' ד"ה מאי, עירובין ע"א א' ד"ה ומקני, גיטין ע"ז ב' ד"ה ותיזיל, ב"ב קנ"ו ב' סד"ה קונין, או"ז שם סוף סי' ר"ד, ל' ע"ג, בפי' תלמידו של הרמב"ן כאן, עמ' 148, בפירוש בנו של הרמב"ן ל"ו ב' ד"ה הא דתנן, ברשב"א שם סד"ה לא, ברא"ה ל"ז א' ד"ה וכולהו, במ"מ פכ"ג מה' שבת רהי"ד, בארחות חיים ח"א ה' שבת סי' תט"ו, נ"ז ע"ג, בר"ן בסוגיין, ד"ה לא דנין, ור' דוד הכהן במחנה דוד, כ"ו ע"ג, סד"ה מתני'. וכן בסמ"ג לאווין ע"ה, כ"ז ע"ד, ועשין נ', קל"ב ע"א, ריטב"א גיטין ע"ז ב' ומרדכי שם סי' תל"ד. והנה כל הראשונים הנ"ל לא הזכירו "ולא ממאנין", אבל אין שום ראייה שלא היה כן לפניהם בתוספתא, שהרי לא הביאו מכאן אלא מה שצריך לעניינם, עיי"ש. אבל בראבי"ה ח"ב, עמ' 487 הנ"ל: אין מגרשין לא חולצין וכו', ולא נזכר שם שאין ממאנין, וכן בסמ"ק סי' קצ"ד, פ"ג ע"א (והובא בכל בו ה' יו"ט סי' נ"ח, ובארחות חיים שם סי' ט"ז, פ"ה ע"ג, ח"ב, עמ' 158): ובתוספת' מוסיף לא מגרשין ולא חולצין ולא מיבמין. וכן בחידושי הרמב"ן לגיטין ע"ז ב' ד"ה ותיזיל: וכן הגרושין עצמן אסורין, כדקתני בתוספת' בפ' בתרא דביצה דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת, וכך שנויה בת"כ בפ' י"ה שביתת מצוה מנין שלא יקדש ולא יגרש ולא חולץ ולא ימאן ולא מיבם וכולה מתני'. וכע"ז גם ברשב"א שם ובר"ן על הרי"ף ריש פרק הזורק, ועיין ב"י טאה"ע סי' קל"ו. ואעפ"י שכנראה ששניהם העתיקו מן הרמב"ן, מ"מ מוכח שהגירסא ברמב"ן עצמו בטוחה, ולא היה לפניו "ולא ממאנין" בתוספתא (כמו שלא היה לפני הראבי"ה והסמ"ק הנ"ל), והביאה מתו"כ שהעתקנו לעיל. 9 וציין לו: בת"כ בפרשת יוה"כ. אבל במכילתא דרשב"י, עמ' 20, לא נזכרה כלל קבוצה זו של רשות. ובתו"כ שם כללו יחד את הרשות ואת המצוה שבתוספתא כאן, ועיין להלן. "ואין ממאנין" כוונתו שלא ישבו ב"ד במיאונין, עיין בבלי יבמות ק"א ב', או שאין ב"ד ממאנין, עיין במשנת עדיות רפ"ו ובבבלי נדה ח' א'. ועיין מ"ש להלן בסמוך על האיסור לגרש בשבת, לשיטת הירושלמי.

1016. ולא חולצין ולא מייבמין. וכ"ה במשנתנו. וכבר הבאנו את דברי הבבלי ל"ז א', שפירשו שמחמת גזירה שמא יכתוב אתינן עלה. אבל לפי הירושלמי אין מייבמין מחמת קניין בשבת, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובירושלמי. ולא חולצין משום שחליצה צריכה בית דין, כיבמות רפי"ב, סנהדרין פ"א מ"ג. אבל למ"ד שחליצה אינה צריכה ב"ד (עיין יבמות פי"ב מ"ה) חולצין בשבת. וכן מפורש בירושלמי יבמות פי"ב סה"א, י"ב ע"ג: אחוי דאימיה דרב כהנא חלץ בלילה ביחיד בלילי שבת , בסנדל של שעם ומעומד. ועיין בבלי שם ק"ד א'. ועיין הלשון בבבלי נדרים ע"ז ב'. (צפנת פענח פכ"ג מה' שבת הי"ד). ולפ"ז בגירושין שאין צריכים ב"ד (בבלי כתובות כ"ג א', ב"ב קע"ד ב'), ומגרשים בלילה, 10 תוספות סנהדרין מ"ד א' ד"ה חיישינן, שו"ת הרדב"ז ח"ד (ליוורנו תי"ב) סי' פ"ד. ואין בו זיקת דין כלל, כמו שהכריע בב"י טאה"ע סוף סי' קל"ו, האיסור לגרש בשבת הוא אפילו לשיטת הירושלמי משום גזירה שמא יכתוב, עיין בר"ן בסוגיין ד"ה לא דנין. והר"מ השמיט את הדין שאין מגרשין בשבת, ושמא סמך על הבבלי גיטין ע"ז ב', עיין סמ"ג עשין נ', קל"ב רע"א, עיי"ש. ועיין במדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 368.

1116-17. ואילו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות. משנתנו פ"ה מ"ב. ופירשו בבבלי ל"ז א': לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין. גזרה משום מקח וממכר. ולא מגביהין תרומות ומעשרות. פשיטא. תני רב יוסף לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום וכו'. ופירש"י: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכו'. אפילו ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא דלתקוני טבלא מכוין וכו' ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט דכהן שצריך לה. ובמגילת סתרים לרבינו נסים: 11 ליקוטים של פוזננסקי סי' מ"ח, מס' המנהיג ה' פסח סי' צ"ו, עמ' 89. ועיין במפתח למגילת סתרים בתרביץ שי"א, עמ' 242, סי' צ"ה. אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ויש לשאול דא"ר אליעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת (שבת ק"נ א'), ויש לומר דהתם שאני כדאית' התם היינו טעמא דאין מקדישין וכו', אע"ג דהוי מצוה, גזרה משום מקח וממכר, בשכבר יצא ההקדש מרשותו, ונכנס לרשות גבוה אין יכול להחליפו, ואתי למישרי מקח וממכר וכו', אבל הפוסק צדקה לעניים, אפי' אמר סלע זו לעניים מותר להחליפה וכו'. וכע"ז הביא בשם רבינו נסים בחי' המאירי ל"ז א' ד"ה גזירה. ובחי' הר"ן (המיוחסים בטעות להריטב"א) שבת ק"נ א': פוסקין צדקה לעניים בשבת. תמהני אמאי שרי דהא תנן אין מקדשין. ומצאתי בשם רבינו נסים ז"ל דלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דהוי (צ"ל: דחזי) כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדברו, ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין אין כלי ידוע הוא, ואפ"ה אסור. וצל"ע. וכ"ה מלה במלה בפירושו על הרי"ף שם פכ"ג סי' תקס"ו, אלא ששם בט"ס: ומצאתי בשם רבינו חננאל וכו', וצ"ל: רבינו נסים וכו', כמו שהוא בחידושיו. ועיין בס' המכתם למכילתין, עמ' 255, מ"ש בשם גאון (וממנו בארחות חיים ה' יו"ט סוף סי' ט"ז, פ"ה ע"ג, עיי"ש בהערת הר"א סופר), וכיוון לר"ן גאון הנ"ל. ועיין גם ראבי"ה ח"ב סי' תשצ"ט, עמ' 487, ומ"ש בשלטה"ג בסוגיין בשם קונטרס הראיות לר' ישעיה דטראני. ולעצם קושיית הר"ן הנ"ל מאין מעריכין, עיין שם בגליון הרי"ף בשם הגהות מא"י אות ג' ובב"י טאו"ח סי' ש"ו ד"ה וחפצי (והוא על פירש"י ל"ו: מעריכין, ערכך עלי. ועיין בתיו"ט למשנתנו). ולעניין אין מקדישין עיין ירושלמי כאן פ"ה ה"ב, ס"ג רע"ב, פסחים פ"ח ה"ג, ל"ו ע"א, בבלי שבת קמ"ח ב', פסחים ס"ו ב'. ואשר להגבהת תרומות ומעשרות, אסרו אפילו להרים מעשר עני ביום טוב, אעפ"י שאין כאן לא משום מתקן (שהרי מותר לתקן אוכל ביום טוב) ולא משום מקדיש, והאיסור הוא משום עובדין דחול, שהיה יכול להפריש מערב יו"ט. והוא הסוג הרביעי של שבות של מצוה. ובתו"כ הנ"ל: שביתת מצוה, לא יקדיש לא יעריך, לא יחרים, לא יגביה , לא יתרום ולא יעשיר, ולא יקדיש (כלומר יקדֵש) ולא יארש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני וכו'. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: אין מקדישין אין מעריכין ואין מגביהין ואין מתרימין תרומה ומעשרות וכו'. ופי' במיוחס להר"ש על התו"כ שם, ע"א ע"א: ולא יגביה חלה .

1217-18. כל אילו ביום טוב וקל וחומר בשבת ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. משנתנו פ"ה סמ"ב הנ"ל. והעמידוה בבבלי כבית שמאי, שהרי לב"ה הותרה הוצאה ביום טוב (פ"א מ"ה) ולא הותרה הוצאה בשבת. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, ומגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א, הקשו: אילין אינין והא אית לך חורנין, סקילה בשבת ואין סקילה ביום טוב, כרת בשבת ואין כרת ביום טוב. מכות ביום טוב ואין מכות בשבת. 12 בעיטור ה' יו"ט מחלוקת כ"ד כ"י וותיקנה ובדהאב, לפי רא"ח פריימן בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 110: כרת ומכות בשבת ואין כרת ומכות בי"ט. וכ"ה בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 152, ובחי' המאירי ל"ז א' ובבית הבחירה, עמ' 223 (וכנראה ששניהם העתיקו מן העיטור). ופירושו שבשבת יש חילוק מלאכות וחייב על כל מלאכה כרת (ומכות לאו דווקא), מה שאין כן ביו"ט, עיין בבלי פסחים מ"ח א' מכות כ"א ב', ועיין בעמודי ירושלים בירושלמי כאן במקומו שפירש כן את דברי המאירי. אין תימר בדברים שיש בהן אוכל נפש אתינן מיתני, והא תנינן משחילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת וכו', עיי"ש. והסיק המאירי: ואעפ"י שזו ר"ל אין בין שבת ויום טוב וכו' הלכה פסוקה היא בכל מקום על הרוב נאמרה. ועיין גם במשנת מגילה פ"א מ"ה, תוספתא שם פ"א ה"ז, ומ"ש בתוספות ל"ז א' ד"ה ורמינהו ועוד.

1318-20. כולם שעשאום ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי. בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. כ"ה בד, כי"ל, קג"נ, במגילת סתרים לר"ן הנ"ל (לעיל, שו' 16–17, ד"ה ואילו הן משום מצוה), בר"ח ל"ז א', ובראבי"ה ח"ב, עמ' 487 הנ"ל, וכולם העתיקו מן התוספתא. ובעיטור הנ"ל (לעיל הערה 12): תוספת' וכלן מה שעשו ישראל בין בשוגג בין במזיד מה שעשו עשו. כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת, ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. והיה לפניו סדר הפיסקאות מהופך. והרי"ף פ"ה סי' תתקכ"ו העתיק בשם הירושלמי כגירסת התוספתא שהבאנו בפנים, אלא שחסר שם "ישראל". וממנו, כנראה, בשאר הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 49, ושבת, עמ' 166. ובכי"ו גורס: בין מוטעין הרי זה אסור . ואין ספק שהוא באשגרה מלעיל שבת פי"ג, שו' 56, עיין מש"ש. ובכי"ע חסרה המלה "ישראל", והיא גירסא נכונה, 13 שהרי רוב הדברים שנשנו כאן אי אפשר לעשותם ע"י גוי כלל. אעפ"י שהיא ישנה בכל כתה"י ובראשונים שהעתיקו מן התוספתא, לרבות הראבי"ה שהשתמש בכ"י קרוב מאד לנוסח כי"ע (אלא שכאן נראה שהעתיק מן הר"ח). אבל אינה ברי"ף הנ"ל ובראשונים שלקחו ממנו. והגירסא "ישראל" אף היא (וכן חסרון הסוף בכי"ע ובכי"ו) באשגרה מלעיל שבת פי"ג הנ"ל עיי"ש. וכן חסר בכי"ע ובכי"ו "בשבת ואין צריך לומר ביום טוב", אבל הן ישנן בכל שאר כתה"י וכל המקורות הנ"ל (חוץ מן העיטור, עיין מ"ש לעיל). ואשר לעצם העניין, עיין ברי"ף שם לעניין קניין בשבת. 14 ועיין בשלטה"ג במקומו שם שתמה שהרי כן מפורש גם בבבלי ב"ק ע' ב', עיי"ש. וכן יוצא גם ממשנתנו שם פ"ז מ"ב, ועיין בירושלמי שם פ"ז סה"ה, ו' ע"א. ובתוספות בכורים ציין גם לבבלי ב"מ ט' א'. ובמגילת סתרים הנ"ל, ציין לתוספתא (תרומות רפ"ד ושבת פ"ב הי"ט): התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין במזיד מעשרותיו מעשר. ועיין מ"ש בח"א, עמ' 337, ולעיל שבת פ"ב, שו' 60–61. וכבר ציין בכפו"פ פל"א, עמ' ת"ק, בקשר לתוספתא כאן (אלא שהביאה בשם ירושלמי מן הרי"ף) לדברי הר"מ פכ"ג מה' שבת הט"ו: המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב וכו' בין כך ובין כך תקן את הפירות. ובסוף סיים: הרי שאפילו במזיד תקן פירותיו, והכי נמי איתא פרק כירה (שבת מ"ג א') טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ופרק מי שהחשיך היתה בהמתו טעונה טבל ועששית (שם קנ"ד ב', ועיין בתוספות מ"ג א' ד"ה טבל). ועיין בר"ן על הרי"ף פ"ה הנ"ל ד"ה ירושלמי. ועיין תוספתא ריש תמורה ומ"ש בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ל"ו ב' ד"ה לא דנין. ועיין בס' אומר השכחה להגר"י פיק סי' ע"ה, וכבר נתבאר העניין לעיל ח"א, עמ' 337 הנ"ל.