תוספתא כפשוטה על ביצה ד:ה

120-21. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והמוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אילו כרגליו. כלים המיוחדין וכו'. לפי פשוטה משמע לכאורה שכרגליו פירושו, כרגלי הרועה, כרגלי בנו. אבל כל הבבא של התוספתא היא במשנתנו פ"ה מ"ג, אלא שבנוסחאות שלנו: והמוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים וכו'. ועיין רש"י ל"ז סע"א, ואינו ברור אם יש שם העתקה ממש, או פירוש. ברם נוסחא זו אין לה על מה לסמוך, שכן בד' נפולי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף ומשנה שבירושלמי: הרי אילו כרגליו, כגירסת כל הנוסחאות שבתוספתא. וכן גרסו הגאונים (עיין להלן), הר"ח (ל"ז ב'), הרי"ף וכל המעתיקים ממנו (ס' העתים, עמ' 66, ס' המכתם, עמ' 255, פירוש תלמיד הרמב"ן, עמ' 153 ועוד), הרמב"ם בפיה"מ, המאירי ועוד. ולפ"ז אין שום ספק בנוסח הנכון של משנתנו. ובתשה"ג קהלת שלמה סי' נ"ו, עמ' נ"ב: כי אחרי דברי המשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים [אמרו] המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי היא כרגליו , פי' כרגלי בעליה, ודברי ר' דוסא (עיין להלן) אינם כמשמעות המשנה הזאת, והוא כי הבהמה כרגלי הרועה. ולזה הקשו בתלמוד מן המשנה שלא תעשה את הבהמה כרגלי הרועה. והנה מתוך סוגיית שני התלמודים ברור שפירשו "כרגליו" כרגלי הבעלים. וכנראה שפירשו שהסיפא מפרשת ומשלימה את הרישא, כיצד כרגלי הבעלים ? אפילו מסרו לבנו או לרועה, כלומר, ביום טוב. ולפיכך אמרו בבבלי ל"ז ב': אמר רבה בר כר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' דוסא. ומי א"ר יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וכתב בשיטה שם: וקשה למורי נר"ו, דמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה, אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביו"ט, או רוצה להוליך הכלים, שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים, אבל המוסר לרועה אינו בכלל. ותירץ: ואפשר דלישנא קייטא הוא, כלומר, ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, והרי הוא כאילו אמר כו', 15 כלומר, נקט את הרישא ומכוין לסיפא. ע"כ תורף דברי מורי נר"ו. אבל לפירושנו הנ"ל הרי הסיפא הוא פירוש של הרישא, ולפיכך נקטו את הרישא. ועיין בתולדות יעקב למהריק"ש למשנתנו. ועיין בבלי מ' א', בר"ח שם, וברשב"א שם ד"ה אי אינהו. ולעצם הסתירה שבין דברי ר' דוסא ובין משנתנו, עיין מ"ש על זה להלן, שו' 25–26, ד"ה נמצאנו ואילך.

223. מהלך בצפון כרגלו משל זה בדרום וכו'. זו היא השלמה ופירוש למשנתנו. ובבבלי ל"ז ב' בא פירוש זה לברייתא שלהלן בשואל חלוק מחבירו. ופירש"י: מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון, ולא יותר.

323-24. אם מצעו את התחום אל יזוז ממקומו. וכ"ה בד, בכי"ע (מיצע) ובבבלי הנ"ל. וכ"ה לעיל עירובין פ"ג, שו' 15, שם פ"ו, שו' 39, ירושלמי שם פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב, בבלי שם נ' ב'. אבל בכי"ל ובקג"נ כאן: ואם (בכי"ל: אם) מיצה את התחום וכו'. וכן בשרי"ר עירובין, עמ' 99: מיצא את התחום וכו', מיצאת את התחום. וכן בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', קמ"ב ע"ב: מצעו עליו וכו', נ"א ואם מצוי (צ"ל: מיצו), [והיא] היא, ופשוט. והכוונה שאם אחד עירב אלפים אמה לצפון, והשני אלפים אמה לדרום והבהמה באמצע, לא תזוז ממקומה, מפני ששניהם מיצו את כל התחום שיש להם משני הצדדים.