תוספתא כפשוטה על ביצה ד:ו

124-25. חמור כרגלי חמר, פרה כרגלי איכר. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בקג"נ: כרגלי אכר. אבל בכי"ע: כרגלי קדר , וצ"ל: קרר , כלומר, מנהיג הקרון, וכן נשתבש לעיל ברכות פ"ג, עיין מ"ש בח"א, עמ' 46, ובתס"ר ח"ג, עמ' 73. ומדברים כאן במסר להם מערב יום טוב.

225. בהמה כרגלי הרועה. אף כאן מדברים במסר לו מערב יו"ט, ולפיכך לא הקשו ממנה על משנתנו.

325-26. ר' דוסה אומר הלוקח בהמה, כרועה, אע"פ שלא הודיע עליה לרועה, הרי היא כרגלי הרועה. בד, 16 בד"ח של התוספתא: ר' דוסא אמר הלוקח בהמה מחבירו בעי"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי היא כרגלי הלוקח, והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא הודיע וכו'. ועדיין בד' אמשטרדם הגירסא היא כמו בד"ר: הלוקח בהמה מן הרועה וכו'. וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני בעל ח"ד. וגירסת הדפוסים החדשים אינה אלא טעות הדפוס, ובחנם טרחו האחרונים ליישבה. בקג"נ ובכי"ל: ר' דוסא או' הלוקח בהמה מן הרועה אף על פי וכו'. ובכי"ע נשמט כאן ע"י הדומות מן "הלוקח" עד "הלוקח" שלהלן. וכן, כנראה, צ"ל אף בכי"ו, עיין הפירוש להלן. ואם גירסת כי"ו נכונה, פירושה שהלוקח בהמה מערב יו"ט, אעפ"י שלא נתן לו דמיה, ואעפ"י שלא דבר עם המוכר מתי יקח אותה (עיין בשיטה וברא"ה ל"ז ב') דינו כרועה, שאעפ"י שלא הודיע לרועה שימסרה לו ביו"ט, הרי היא כרגלי הרועה, ואף כאן היא כרגלי הלוקח. ועיין היטב בפי' ר' ישעיה הראשון בסוף הספר, ולפי פירושו בבבלי (לפי גירסתו, עיין להלן) הכוונה שהבהמה היא כרגלי הרועה של הלוקח, אע"פ שלא הודיע לו לרועה מעיו"ט שלקח את הבהמה. ולפי גירסת ד, קג"נ וכי"ל הברייתא מתפרשת כפירש"י ל"ז ב'. וכן שנינו שם: 17 לפי גירסת כי"מ, הר"ח, ר' ישעי' הראשון והרא"ש. וכן היה לפני רש"י, עיין דק"ס, עמ' 100, הע' ל'. דתניא אמר ר' דוסא, ואמרי לה אבא שאול, הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב אע"פ שלא נתנה לו אלא ביו"ט, הרי היא כרגלי הרועה. ופירש"י ל"ז רע"ב ד"ה כאן: בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו, אלא בשביתת הרועה. ואף כאן פירושו שהנוטל מן הרועה בהמה של בעלים, אעפ"י שלא הודיע הלוקח לרועה מערב יו"ט שלקח את הבהמה מן הבעלים, והיא מסורה לו לרועה, הרי היא כרגלי הרועה. ואין מדברים כאן בלקח מתחילה לשחיטה, אלא בלקח מתחילה לרעות, ולפיכך אפילו לקח מערב יו"ט, בין מוכר בין לוקח דעתם על הרועה, ואם נמלך לשוחטה ביו"ט אינו יכול להוליכה יותר מרגלי הרועה. נמצאנו למדים לכל הגירסאות בברייתא שהמוסר בהמה לרועה ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה, בניגוד למשנתנו, לפי הבנת שני התלמודים. ואמרו עלה בירושלמי (פ"ה ה"ג, ס"ג ע"ב) בדרך באור: מתנית' בשמסרה לו ביום טוב, אבל אם מסרה לו מערב י"ט, כרגלי הרועה. בשיש שם רועה אחד (צ"ל: אחר), אבל אם אין שם רועה אחד (צ"ל: אחר), כרגלי הבקר, ותני כן המוסר בהמתו לבקר, אע"פ שלא הודיע לבקר, הרי זו כרגלי הבקר. ודברי הירושלמי ברורים שמשנתנו מדברת בשיש שם עוד רועה, ולפיכך אם מסרה לאחד ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים, מפני שדעת הבעלים לא היתה ידועה מערב יו"ט, אבל אין שם רועה אחר, אפילו מסרה לו ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה, מפני שהיתה דעתו של בעליה עליו מאתמול, אע"פ שלא הודיע לו לרועה מערב יו"ט. ובבבלי ל"ז ב' שאלו מדברי ר' דוסא על משנתנו בדרך קושיא, ותירצו: כאן ברועה אחד, כאן בשני רועים. ופירש"י שאם אין בעיר אלא רועה אחד דעתו של הבעלים עליו מערב יו"ט "ונקנית שביתתו" לרועה זה, אבל בשני רועים לא ידעינן למי מהם דעת בעלים מערב יו"ט, ומשנתנו בשני רועים. וכן פירש בס' העיטור ה' יו"ט מחלוקת ג' (קרוב לסופה), הוצ' רמא"י קמ"ב ע"ב, 18 בפיסקא מן המשנה שם: בהמתו לאינו ישראל, או לרועה וכו'. אבל בד"ר: לגוי וכו', וצ"ל: ל[ב]נו, או לרועה. והביא את הירושלמי הנ"ל. וברור שהביאו כראייה לפירושו. ופירוש בעל פ"מ במה"פ ד"ה מתניתא הוא דחוק מאד. וברי"ף פ"ה סי' תתקכ"ז: המוסר בהמתו לבנו או לרועה וכו', אוקימנא בשני רועים, דלא קנה אחד מהן, ולפיכך הרי אילו כרגליו, אבל אם מסרה לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה, ואפילו לא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה. והבין בעל המאור בדעת הרי"ף, שאם מסר את הבהמה לשני רועים ואפילו מערב יו"ט הרי היא כרגלי הבעלים, מפני שלא ייחדה לרשות אחד מהם, והרי הם כפועלים שלו, ולא בטל שביתתו לגביהם. וכן משמע מלשון הר"מ בפ"ה מה' יו"ט הי"א. ובפיה"מ שלו: מפני שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם. והראב"ד בהשגות על בעל המאור בתחילת דבריו נוטה לפרש גם את דברי הרי"ף כפירש"י, ולא קנה אחד מהן, כשמסרה לו ביו"ט עסיקינן, וכן מפרש בחידושי המאירי בסוגיין ובבית הבחירה שלו, עמ' 226, אלא שקשה מאד לפרש לפיהם את המשך דברי הרי"ף "אבל אם מסרה לרועה אחד", ומכאן שההבדל הוא בין "מסרה" לשני רועים, או לרועה אחד, אבל לא במציאות שני רועים בעיר או רועה אחד. ועיין בפירוש השני בראב"ד שם, במלחמות, בס' המכתם, עמ' 255, ובר"ן במקומו, וכולם מפרשים את דברי הרי"ף בפנים שונים. וכבר הראינו לעיל בשם העיטור שדברי הירושלמי מוכיחים כפירש"י וסייעתו. ובבבלי שם אמרו: דיקא נמי דקתני לבנו, או לרועה, שמע מינה. ופירש"י: דיקא נמי דמתני' בשני רועים. והכוונה שמסר לבנו הרועה, או לרועה אחר, ושמע מינה שבשיש שני רועים עסיקינן. ובפיה"מ להר"מ כתב שמשנתנו מדברת במסרה לשני בנים, או לשני רועים וכו'. אבל בחיבורו הנ"ל פסק שהמוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב, ולא חילק בבן כשם שחילק שם ברועה, ומשמע מדבריו שהמוסר לבנו הרי היא כרגלי האב, מכל מקום. ועיין מ"ש במגיד משנה שם, ועיין מה שהאריך בזה הגר"ח ן' עטר בראשון לציון בסוגיין, ואף הוא העלים עינו לרגע קטן מן הירושלמי, עיי"ש. ומתשובת הגאון בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ל"ה, ס' העתים, עמ' 65, מוכח שאין הבדל בין בנו ובין רועה, ובשניהם אם מסר לאחד מהם את הבהמה רגלי הבהמה כרגלי הרועה. 19 מפשטות הלשון שם משמע שהגאון פירש את הגמרא כפירוש הרי"ף, ואף לפי משנתנו שיש שם בן ורועה, אם מסר לאחד מהם, הרי היא כרגלי הרועה. ומ"ש שם: "ומסר בהמתו לבנו ולרועה לא תצא בהמתו חוץ לתחום של בנו ושל רועה שהיא ברשותו", או, או, קאמר, כלומר, לבנו או לרועה וכו' חוץ לתחום של בנו, או של רועה, עיי"ש.

426-27. הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב כרגלי הלוקח וכו'. כאן מדברים בלוקח לשחיטה ולאכילה, ואם לקח מערב יום טוב, אעפ"י שלא נתן את דמיה, ולא התנה מתי יטול את הבהמה, הרי היא כרגלי הלוקח, עיין ברא"ה ובשיטה ל"ז ב'. ובכי"ל, וכן בקג"נ, נשמטה ברייתא זו ע"י הדומות.

527. ביום טוב כרגלי המוכר. ובלוקח מחבירו עסיקינן, שאינו מוכר בהמות, ולא היתה דעתו על הלוקח מערב יום טוב. ועיין במשנה ברורה סי' שצ"ז אות י"ז, ובבאור הלכה שם ד"ה שור של רועה.

627-28. הלוקח בשר מבית טבח מערב יום טוב כרגלי הלוקח, ביום טוב כרגלי המוכר. בכל שאר הנוסחאות, לרבות קג"נ: הלוקח בשר מן הטבח וכו', ועיין ע"ז להלן. ובבבלי ל"ח א': אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם, שור של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר, ובר"ח שם: שור של פטם ששחטו ביום טוב הרי הוא כרגלי כל אדם, אבל שור של רעי 20 כלומר, שור של מרעה, עיין מ"ש לעיל שבת פט"ז, שו' 8, ד"ה גורפין. הרי הוא כרגלי אותה העיר. ובר"מ פ"ה מה' יו"ט הט"ו: שור של רועה כרגלי אנשי אותה העיר, ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם, והכל שומעין שמעו, ובאין לקנותו. וכן אם שחטו בעליו ביום טוב, כל אחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך, מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות, ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל. ועיין בבעל המאור, בהשגות הראב"ד שם ובמלחמות פ"ה סי' תקכ"ז (בעניין יניקת תחומין). ועיין בהשגות הראב"ד על הר"מ הנ"ל, וצ"ל שם: ואע"פ שאין לו לשמואל ברירה וכו', כמו שמעתיק משמו בס' המכתם, עמ' 257, וכפי שמוכח מן ההשגות על בעל המאור הנ"ל. והנה משור של פטם ששחטו ביו"ט אין סתירה לכאן, כמו שבאר הר"מ הנ"ל, אבל לכאורה דין הטבח כדין שור רעי, וצריך להיות לכל הפחות כרגלי אנשי אותה העיר ולא כרגליו של מוכר. ושמא נוסח כי"ו "מבית טבח" הוא בדווקא, והכוונה שהטבח מוכר מביתו, ממה שהכין לעצמו, ורבותא קמ"ל שאעפ"י שהוא טבח, ומוכר בשר, מ"מ אם הוא מוכר מביתו ביום טוב, הרי הבשר כרגליו, מפני שלא היתה דעתו למוכרו מערב יום טוב. אבל הלוקח "מן הטבח" סתם אפילו לקח מביתו דינו כלוקח מאטליסו, עיין מ"ש לעיל פ"ג, סוף שו' 17–18.

728-29. השואל חלוק מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל וכו'. במשנתנו פ"ה מ"ד: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאיל. ובבבלי ל"ה א': פשיטא. לא צריכא שלא מסרו לו אלא ביו"ט וכו'.

829-31. שנים ששאלו חלוק אחד, אחד לילך בו שחרית לבית המדרש, ואחד לילך בו בסעודה, מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאיל. וכ"ה בכי"ל ובקג"נ, אלא שבשניהם: לסעודה, ובד בטעות: לסעודת, מערב בי"ט (צ"ל: י"ט) כרגלי המשאיל (ונשמט בנתיים). ובכי"ע: ואחד שילך בו ערבית לסעודה וכו'. והנכון כלפנינו, וסתם "סעודה" היא סעודת צהרים של שבת, 21 לעיל שבת פי"ב, שו' 71–72: בלילי שבת מדיחן שיאכל בהן לשחרית, לשחרית מדיחן שיאכל בהן לסעודה, לסעודה מדיחן שיאכ' בהן למנחה וכו'. ובמקום "לסעודה" שבתוספתא שם אמרו בירושלמי: לחצות, ובבבלי: בצהרים, עיין מש"ש ד"ה כיצד. ולבית המדרש הקדימו ביותר. וגירסת כי"ע מתוקנת ע"פ הבבלי ל"ז ב', וכ"ה שם: שנים ששאלו חלוק אחד בשותפות, 22 מלה זו באה בטעות מלמטה שם, ואינה בכי"מ, בר"ח ובשאר ראשונים, עיין דק"ס, עמ' 101, הע' נ', שהרי לא בשותפות עסיקינן, אלא בשכל אחד שאל מן הבעלים לזמן אחר. זה לילך בו שחרית לבית המדרש, וזה ליכנס בו ערבית לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון, וזה ערב עליו לדרום מהלך לצפון וכו', כלעיל שו' 23, ד"ה מהלך בצפון. ואף לפנינו בתוספתא "כרגלי השואל" פירושו כרגלי השואלים, והיינו למקום ששניהם יכולים ללכת. וכתב בצפנת פענח פ"ה מה' יו"ט הי"ח: עיין עירובין דף צ"ז ע"ב דבטל החפץ וכן המים (כלומר, אם הוציא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה בטלה חבית לגבי מים, ורשאי להוציא את החבית חוץ לתחום אגב המים, כשם שפטור אם הוציא בשבת את החי במטה), ועיין שבת קמ"א ע"א (צ"ל: ע"ב) דבטל הבגד לאדם, ואמאי לא נימא גם כאן דבטל החלוק לגבי האדם. ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות על הך דעירובין ד"נ (מלחמות עירובין פ"ד, י"ד סע"א בהוצ' ראם) עיי"ש, ועיין חולין ד' ע"א ע"ב, עי"ש בתוס' גבי בית המנוגע 23 כוונתו לעיין גם בתוספתא נגעים פ"ז ה"ח שהלשון שם שונה קצת ממשנתנו. אבל בחולין שם, וכן בסוכה ה' ב', הובאה לשון המשנה בנגעים פי"ג מ"ט: מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וכו', היה לבוש בכליו וכו'. וכו', וצ"ל דכאן האיסור הוא עליו (כלומר, על בעל החלוק, ולא על המוציא), שאסור לגרום להוציא חלוק חוץ לתחום, ונפקא מינא דאם הוציא אדם שיש עליו כלים שיש להם שביתה אחרת מותר. 24 כלומר, שהרי הוא מכוין להוציא את האדם ולא את כליו, והכלים בטלים על גביו, דומיא דחבית שבטלה על גב מימיה. וצ"ע לפירוש הרב ז"ל למה התיר ר' יהודה בבבלי עירובין שם להוציא את החבית, ולא חששו לבעל החבית, שהדי רק להלן שם העמידוה בחבית של הפקר, עיי"ש. וצ"ע.

931-33. האשה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאלת. ברייתא זו מלמדת שאם שאלה מים כשהן לעצמן ולא נתנה אותן בעיסה, אף ר' יהודה מודה שהן כרגלי המשאלת, עיין להלן.

1033. נתנתן לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן. כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. וכן במשנתנו פ"ה מ"ד: האשה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ובכי"ו כאן בטעות: כרגלי השוא'.

1133-34. ר' יהודה פוטר במים מפני שנבלעין בעיסה. במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש. ובירושלמי פ"ה ה"ג, ס"ג ע"ב: ר' יודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש. אית תנויי תני מפני שנבלעין בעיסה. 25 כן מעיד בפי' כת"י לירושלמי ביצה לבעל ס' חרדים שכן הוא בספרי כתיבת יד. מה נפיק מביניהון חמים, 26 כ"ה בכי"ל של הירושלמי, אלא שבגוף כתה"י היה כתוב "המים", ותוקן חמין. ובספרי הירושלמי כת"י הנ"ל: חמין. מאן דאמר מפני שאין בהן ממש, הרי יש בהן ממש (כלומר, בתמיה). מאן דאמר מפני שהן נבלעין בעיסה, הרי אינן נבלעין בתבשיל. ולפי הירושלמי אם שאלה אשה המים לתבשילה, לפי שיטת המשנה אף בהן אומר ר' יהודה שאין בהן ממש, 27 ואין בהן כח לקנות שביתה, דומיא דשלהבת שהזכירו בסמוך לה במשנתנו ובתוספתא להלן, אלא ששלהבת אין בה ממש אפילו לעניין הוצאת שבת. אבל לפי התוספתא לא אמר ר' יהודה אלא מים לעיסתה, מפני שנבלעים בעיסתה, אבל מים חמים לתבשילה אף הוא מודה שהוא כרגלי שתיהן. וכן מוכח (שהמשנה חולקת על התוספתא) מן הירושלמי חלה פ"ב ה"ב, נ"ח ע"ג, ועירובין פ"י סה"ב, כ"ו סע"א, 28 ושם: במערה מכד לכד היא מתניתא וכו', דר' יהודה אומר משקה טופח וכו', והוא באשגרה משבת פ"ב ה"ד, ה' ע"א, ולהלן עירובין שם ה"ה, כ"ו ע"ב. וכאן צ"ל: דר' יהודה אומר מים אין בהם ממש, כפי שיוצא ברור מן הבבלי שם צ"ז ב', וכמו שהגיה בק"ע, ועיין גם בפ"מ. שאפילו במים כשהן לעצמן סובר ר' יהודה שאין בהן ממש, והוא חולק איפוא אף על משנתנו פ"ה סמ"ה. ועיין מ"ש ברידב"ז כאן במקומו. אבל בבבלי כאן ל"ט א' ועירובין צ"ז ב' סברו שאין הבדל בין "בטלין בעיסה" ובין "אין בהן ממש", ואף אין בהן ממש הוא משום שבטלין על גב העיסה, אבל במים כשהן לעצמן אף ר' יהודה מודה לכולי עלמא שיש בהן ממש. והברייתא כאן אינה חולקת על משנתנו אלא שונה את דברי ר' יהודה בלשון אחרת. והוא הדין במלח סדומית סובר ר' יהודה שהיא בטלה על גבי העיסה, עיי"ש בבבלי. ור"י אינו חולק על כל המקומות שהזכירו שביתה במים.