תוספתא כפשוטה על ביצה ד:ז

134-35. הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת ככל מקום. משנתנו פ"ה מ"ה. ופירש הר"ח ל"ט א': שלהבת. כגון המדליק מנר לנר וכיוצא בזה כרגלי כל אדם, כלומר אין בה ממש לקנות שביתה. ובמאירי בסוגיין, וכן בבית הבחירה שלו, עמ' 234: וזה שאמר בכל מקום, ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך, והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום.

235. חמשה דברים נאמרו בגחלת וכו'. ירושלמי פ"ה ה"ד, ס"ג ע"ב, ברכות פ"ח ה"ו, י"ב ע"ב, בבלי כאן ל"ט א', פרקי דרבי הוצ' שענבלום, י"ח ע"ב, סי' ט', ובמדרש שבמנוה"מ ח"ד, עמ' 602.

335-36. גחלת של הקדש מועלין בה שלהבת לא נהנין ולא מועלין. משנתנו הנ"ל. ופירושו שמועלין בגחלת שעל גבי המזבח (עיין מעילה ט' ב', תוספתא שם פ"א הט"ו, משנת זבחים פ"ט מ"ו), או בגחלת של בדק הבית (ר"מ פ"ב מה' מעילה הי"ג), אבל לא בשלהבת, מפני שאין בה ממש. ומ"מ לכתחילה אסור להדליק מן השלהבת (עיין תוספות פסחים כ"ו א' ד"ה מעילה), משום דהקדש לא בדילי ממנו אינשי, וגזרו בו רבנן שמא יבוא ליהנות מן ההקדש בדבר שיש בו ממש, עיין בבלי ל"ט א'.

436. גחלת של ע"ז אסורה, שלהבת מותרת. ופירשו בבבלי הנ"ל שע"ז בדילי מינה אינשי, ולא גזרו בה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 821, שו' 20, ד"ה אפר. ולעניין שלהבת, עיין מ"ש ברא"ש פ"ה סי' י', ובשיטה מקובצת ל"ט א', ד"ה גמרא, מ"ש בשם מורו.

536-37. המוציא גחלת לרשות הרבים חייב שלהבת פטור. המודר הנאה וכו'. וכ"ה הסדר בד, כי"ל, קג"נ ובבלי הנ"ל. אבל בכי"ע הבבות הפוכות: המודר הנאה וכו', המוציא גחלת וכו'. וכ"ה הסדר בירושלמי ובברייתא החיצונית הנ"ל. והבבא של "המוציא גחלת וכו'" נוספה בכמה נוסחאות למשנתנו, אבל אינה ברוב הנוסחאות, עיין מלא"ש ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 961. ובבבלי ל"ט א' שאלו: והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב (לעיל שבת פ"ט, שו' 7–8, עיין מש"ש ד"ה המוציא). אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם, ותיפוק ליה משום קיסם. בדלית ליה שיעורא וכו', המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה, כגון דאדייה אדויי לרה"ר. ותורף הדברים הוא שבתוספתא שבת הרי בשיעורים עסיקינן, והיא מלמדת שאף בשלהבת חייב בכל שהוא אם היא קשורה לדבר של ממש שאין בו שיעור, אבל כאן הרי ירדו לחילוק שבין דבר שיש בו ממש (גחלת), ודבר שאין בו ממש (שלהבת), ומדברים "כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה ודחה השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים". (לשון הר"ח). ועיין מ"ש עליו בשיטה. אבל הר"מ סתם את דבריו ופסק בפי"ח מה' שבת סה"ה שהמוציא שלהבת פטור, ולא הוסיף בה שום תנאים. והעיר על זה בבית הבחירה למאירי כאן, עמ' 235, והוסיף: ובמקומו יתבאר. ושמא סובר רבינו שאין כאן בבבלי אלא דיחוי בעלמא, ופטור אף בהוציא בקיסם, משום שבטל הקיסם לגבי השלהבת (עיין בתוספות ל"ט א' ד"ה ותיפוק), ואע"ג דלית ביה ממש, עיין בבבלי עירובין צ"ז ב' (ופשיטא שיש לחלק, שהרי במוציא מים בשבת חייב לר' יהודה אפילו אם יסבור שאין בהן ממש לעניין תחומין). וכן מוכח מגירסת בית נתן וכ"י פריס בברכות נ"ג א' (לפי דק"ס שם, עמ' 280, הערה ר'): אלא מעתה הא דתניא המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור, פשיטא כיון דקמא קמא אזיל, והאי אחרינא הוא, ממילא ידענא דפטור, דמה שהניח לא עקר, ומה שעקר לא הניח וכו', ושאלה זו אפשרית רק אם נניח שהוציא את השלהבת בדבר שיש בו ממש (עיין רש"י שם ד"ה המוציא שלהבת), ומ"מ אמרו שבכגון דא המוציא שלהבת פטור. ובעל כרחינו אנו אומרים ששתי הברייתות חולקות, ופסק הר"מ כפשוטה של הברייתא במקורות כאן.

637-38. המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו וכו'. ופירש ר"ח: כלומר, מדליק מנרו וכיוצא בו מותר. והוא מפני שאין שלהבת בכלל נכסי חבירו, משום שאין בה ממש, שהרי אפילו בע"ז מותרת. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' נדרים הי"א.

738. מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. וכ"ה בירושלמי ובפרקי דרבי הנ"ל. אבל בבבלי לא מנו אותה בתוך חמשת הדברים, שהרי קולי שלהבת שנו כאן, ומטעם אין בה ממש אתינן עלה, וממילא אין לה מקום כאן, והכניסו במקומה את הרישא של משנתנו (ושל התוספתא כאן) הגחלת כרגלי הבעלים וכו'. ועיין בס' מתא דירושלים על הירושלמי כאן ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל ל"ט א' ד"ה חמשה. ובבבלי ברכות נ"ג ב': ת"ר גחלים לוחשות מברכין עליהן, אוממות אין מברכין עליהן. ה"ד לוחשות ? אמר רב חסדא כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה. ופירש בראבי"ה ח"א סי' ק"מ, עמ' 131: וכגון שמקצת שלהבת דבוקה בהם, כדתניא בתוספתא דביצה פרק האוכל תאנים מברכים על השלהבת ואינם מברכים על הגחלת, ואין נראה לפרש דלוחשות הם עצמם השלהבת (כלומר, שלוחשות שבבבלי היא השלהבת שבתוספתא). ובירושלמי כאן וברכות הנ"ל הוסיפו: רב חייא בר אשי אם היו הגחלים לוחשות מברכין (וכאן מפורש כדברי הראבי"ה הנ"ל). ר' יוחנן דקציון (בברכות: דקרציון) בשם ר' נחום בי ר' סימאי ובלבד בנקטפת. וכנראה שר' נחום בי ר' סימאי חולק, ומצריך שתהא האש נקטפת, כלומר, שיהא הלהב גדול שיהא נכפף מחמת גדלו, כלומר שלהבת ממש, אבל על גחלים לוחשות, שאין האש שעליהן אלא קודחת, אין מברכין. עיין ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ה, ה' ע"ג, בבלי שם ס"א א', בערוך ערך קדח ובר"מ פי"ד מה' נזקי ממון ה"ג. אבל עיין בבלי יומא מ"א ב' ובריטב"א שם ד"ה כאן בקולחת, ובערוך ערך קלח א'.