תוספתא כפשוטה על ביצה ד:ח

139. בור של שני שבטים יש לו אלפים אמה לכל רוח. במשנתנו פ"ה מ"ה: בור של יחיד כרגלי היחיד, ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ושל עולי בבל כרגלי הממלא. והביאו משנה זו בבבלי עירובין מ"ה ב', והמשיכו: ותניא בברייתא (כגירסת כי"י וראשונים) בור של שבטים יש להן אלפים אמה לכל רוח, קשיין אהדדי. אלא לאו ש"מ הא ר' יוחנן בן נורי (כלומר, הברייתא שלנו היא כר' יוחנן בן נורי הסובר שחפצי הפקר קונין שביתה) הא רבנן (כלומר, משנתנו כרבנן הסוברים שחפצי הפקר אינן קונין שביתה). ולפי גירסת כי"ו הברייתא שבבבלי היא התוספתא כאן, כמו שהעיר לנכון בתכלת מרדכי, והיא בור של שני שבטים, היא בור של שבטים, והמים הם לכל אדם. ומן הסיפא להלן מוכח שהברייתא כר' יוחנן בן נורי לכל הגירסאות. ברם בד: בור של שני שבטים משלשל וממלא המנו בשבת. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ, אלא שבכולם: בור שבין שני שבטים וכו', והיא היא, ונקטו "שבין שני" אגב הסיגנון להלן בסמוך, והכוונה לפסי ביראות שהתירו לעולי רגלים, עיין ירושלמי עירובין פ"ב ה"א, י"ט ע"ד ואילך, בבלי שם כ' סע"ב. אבל אין כאן שתי רשויות מפני שבור של שבטים היא לכל אדם.

239-40. בור של שני תחומין אין ממלין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. וכע"ז בד. ובכי"ע, כי"ל וקג"נ: ושבין שני תחומין וכו'. ולפי גירסת כי"ו לעיל אף הרישא כר' יוחנן בן נורי, ובבור שמימיו מכונסין עסיקינן, וקנו שביתה במקומן. ועיין בתוספ' עירובין מ"ז ב' ד"ה חרם. ובירושלמי פ"ה ה"ה, ס"ג ע"ב: באר שבין שני תחומין, ר' יוחנן אמר עושין לה מחיצה של ברזל. ר' יוסי בן חנינה אמר אפילו מחיצה של קנים. ובלבד שלא יהו המים נמשכין לכאן ולכאן. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ובבבלי עירובין מ"ז סע"ב: תני ר' חייא חריץ מים 29 כגי' כת"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 178, הע' ל'. ולפנינו: חרם שבין תחומי שבת. ובר"ח: חרס, פי' כמו חריץ. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 520, שו' 36. שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו. מחייך עליה ר' יוסי בר' חנינא וכו', משום דתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם (כלומר, ואינם קונים שביתה לכולי עלמא), ודלמא במכונסין. אלא משום דקתני צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומאי שנא קנים דלא, דעיילי בהו מיא, של ברזל נמי עיילי בהו מיא וכו'. ולפי פשוטו של הירושלמי הנ"ל משמע שצריך לכל הפחות שלא יהו המים נמשכין אילך ואילך. והנה בירושלמי הנ"ל הגירסא היא "באר" וסתם באר מימיה חיים ונובעין, ולשיטת רש"י במכילתין ל"ט א' ד"ה ומעיינות, דינה כנהרות המושכין, ואין מימיה קונין שביתה (וכן משמע גם מפירוש הר"ח שם שאין מכונסין אלא מי גשמים), ואין צורך כלל במחיצה. אבל הראב"ד בעירובין מ"ו א' (לפי חידושי הרשב"א ובית הבחירה להמאירי כאן) סובר שבאר שמימיה נובעין דינה כמכונסין, ולפיו מתבאר הירושלמי אפילו בבאר שמימיה חיים, אלא שבירושלמי כי"ל נכתבה המלה "באר" על הגרר בכ"י אחר, ושמא היה כתוב שם "בור".

341. הנהרות והמעיינות המושכין הרי הן כרגלי כל אדם. וכ"ה בד. וכ"ה בבבלי ל"ט א', שבת קכ"א ב', עירובין מ"ו א' ומ"ח א' [תיקונים והשלמות: נשמט בטעות הציון לירושלמי כאן פ״ה סה״א, ס״ג ע״א. אבל מגירסת הירושלמי שם אין ללמוד כלום בעניין שאנו דנים בפירושנו.]. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ כאן: כרגלי הממלא . וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות עירובין מ"ה ב' ד"ה ביו"ט, ברשב"א שם ד"ה ושל (47 ע"א), ריטב"א שם מ"ו א', בית הבחירה למאירי כאן, עמ' 236, ורא"ש פ"ה סי' י"א. וכתבו הראשונים הנ"ל שהואיל ובבבלי שנו בברייתא זו "כרגלי כל אדם", ובתוספתא שנו "כרגלי הממלא", הרי מוכח שהן הן רגלי כל אדם, הן הן רגלי הממלא. ועיין גם בס' המכתם, עמ' 258, בשם בעל ההשלמה. ברם רש"י כאן ל"ט סע"א (ועירובין מ"ה ב' ד"ה הרי) כתב: הרי הן כרגלי כל אדם אין להם שום שביתה לא במקומן, ולא כרגלי הבעלים, ולא כרגלי הממלא, אלא כל אדם מוליכן ברגליו, דכל מידי דנייד לית ליה שביתה. ואעפ"י ששנינו במשנתנו פ"ה מ"ה שבור של עולי בבל כרגלי הממלא, שאני בור של עולי בבל שמחמת הפקר גרידא אתינן עלה, וסובר התנא שיש ברירה להחמיר, וכשמילא הוברר הדבר למפרע שהמים היו ברשותו מאתמול, מה שאין במים הנדים שאף אם הן של יחיד, והיו בוודאי ברשותו מאתמול, אין קונין שביתה, אינם עדיפים מאדם עצמו שאינו קונה שביתה כשהוא מהלך, ומה תועיל כאן ברירה, כמו שכתב רש"י במשנתנו, וכמו שהסביר הראב"ד שהובא ברשב"א ובריטב"א הנ"ל. ואף ר' ישעי' הזקן סובר כרש"י והראב"ד, עיין בשלטה"ג. ושמא היתה להם גירסת ד וכי"ו בתוספתא. והחולקים סוברים שאעפ"י שלא קנו שביתה בין השמשות, מ"מ כשזוכה בהם הממלא נעשים עכשיו כנכסיו, ואף אדם כשלא היה בגדר קניית שביתה בין השמשות קונה שביתה בשבת, עיין עירובין מ"ג א' ובתוספות מ"ה ב' ד"ה ליקני. ועיין בגאון יעקב לעירובין מ"ה ב' שברר את שיטות הראשונים בטוב טעם כדרכו. ועיין בתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו, ואינה עניין לכאן.