תוספתא כפשוטה על ברכות א:ה

126. קצרה וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום וכו'. וכן גרסו כמה מן הראשונים, עיין להלן. ובירושלמי (פ"א רה"ה, ג' רע"ג, לפי לקוטות הרמב"ן מ"ט א'): בערב [מברך] שתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה (כלומר, פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ד) ותני עלה למה אמרו אחת קצרה ואחת ארוכה מקום שאמרו להאריך וכו'. 21 עיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 190. והנה כל ההלכה שלנו עד "לשוח" היא לשון משנתנו (הנ"ל), ולא הוסיפה התוספתא אלא את המלים "למה אמרו", ומשמע מתוך לשונה ש"מקום שאמרו" היא תשובה ל"למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה". וכן משמע מלשון הירושלמי הנ"ל. ולפ"ז פירושו: למה אמרו אחת ארוכה וכו' ולא הזכירו אותן בשמן (עיין מ"ש בפיה"ק), מפני שעיקר החידוש הוא שבברכות הללו אין לנו רשות לשנות, ולהאריך במקום שאמרו לקצר, ולקצר במקום שאמרו להאריך. ור"ת פירש "אחת ארוכה ואחת קצרה" (שבמשנתנו הנ"ל) בין ארוכה ובין קצרה (דוגמת אחת ארוסות ואחת נשואות וכו', במשנת יבמות פ"ד מ"י), כלומר, שבכל ברכות ק"ש 22 שבה"ל השלם ועוד כמה מן הראשונים שנביא להלן. ועוד פירש ר"ת שהכוונה לברכת אמת ואמונה שיכול לעשותה בין ארוכה ובין קצרה. עיין בתוספ' י"א א' ד"ה אחת ובכמה מן הראשונים שנביא להלן. יכול להאריך או לקצר בהם. 23 הגר"ל גינצבורג ז"ל העיר (גנזי שכטר ח"ב סוף עמ' 520) שפירוש זה הוא של רב סעדיה גאון. וכל הראשונים מייחסים פירוש זה לר"ת. אבל כבר העירותי בתס"ד ח"א (עמ' 10 הערה 1) שדברי ר"ת שבשבה"ל (עניין תפילה סי' כ"ח, י"ג סע"ב) נתפרסמו בראשונה ע"י ברלינר בכבוד הלבנון ש"ה (פריס תרכ"ח, עמ' 611), ושם לנכון: ופירוש משנה וכו' (ולא "ופירש" כמו בשבה"ל הוצ' בובר), כלומר פירוש המשנה הוא דלא כפירש"י, ור"ת אומר כן בשם עצמו ולא בשם רב סעדיה. ועיין בפירושים לירושלמי להר"ל גינצבורג ח"א, עמ' 178. שוב כתב הרל"ג בגנזי שכטר שם עמ' 521: "וכפי הנראה חזר ר"ת בסוף ימיו מפירושיו והסכים לפירוש רש"י, עיין תשובתו בספר הישר הוצ' ראזענטהאל סי' ס"ג י"ב שמפרש שהשכיבנו היא קצרה כמו שפרש"י." גם כאן הוטעה הרב ז"ל ע"י המו"ל של ספר הישר. וכ"ה שם (ועיין גם בד' וויען, פ' רע"ג ד"ה ששאלת): "ששאלת לפרש לך אחת ארוכה ואחת קצרה שאין הדברים לכך (כלומר, שאין הדברים כן, שהרי ברכת השכיבנו אינה קצרה, כקושיית ר"ת על רש"י, עיין בתוספ' י"א א' הנ"ל. והמו"ל של ספר הישר הגיה בחנם נגד כל הנוסחאות, עיי"ש). הכי פירושא ארוכה וקצרה, דתיקנו רבנן השכיבנו לגאולה אריכתא וקיצרוה שלא להפסיק יותר מדאי (כלומר, מתחילה היתה ארוכה וקיצרוה חכמים אח"כ. והמשנה שונה שהרשות בידו לתפוס בארוכה או בקצרה, כרצונו) ואגב הכי תנו מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ומפרשינן לה הכי מקום שאמרו לקבוע בקיצור, אבל לפי שעה כגון חולה בברכת חולים וכו' ". וכאן באמת נוטה ר"ת מפירושו לסיפא (עיין להלן), אבל למעשה אין הבדל, וברור גם מפירושו זה שהסיפא של משנתנו הוא עניין בפני עצמו, והיא אינה מדברת בברכות ק"ש שהרשות בידו להאריך או לקצר בהן. וכן מביאים הראשונים (עיין להלן הערה 25) בשמו: "ומה שאמרו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש, אלא מילתא באפי נפשא היא". והדברים מתאימים ללשונו בתשובתו הנ"ל: "ואגב הכי תנו מקום שאמרו וכו' ", אעפ"י שפירש את הסיפא אחרת. ואשר לתוספתא כאן כבר ישב על מדוכה זו ר"ת בעצמו וכתב: 24 שבה"ל השלם, י"ד ע"א, עיין מ"ש לעיל בהערה 23. "והכי פירושא דתוספתא למה אמרי' אחת ארוכה ואחת קצרה, פי' דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים, למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, כלומר, בין ארוכה בין קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך, פי' והוצרך להוציא רוב ברכות מן הכלל, לפי ששנינו במשנה אחת קצרה וכו' ". 25 והובאו דבריו גם בתוספ' ר' יהודה י"א א' ד"ה אחת, בפי' תלמידי רבינו יונה על הרי"ף פ"א סי' כ"ב, בחי' הרשב"א י"א א', תוספ' הרא"ש שם (ח' ע"א), ספר המחכים עמ' 32, מחז"ו עמ' 365 ובאו"ז ה' ק"ש סי' י"ט, י"ב ע"א ובכמה מן הראשונים שנציין להלן. פירוש לפירושו: למה אמרו במשנתנו בין ארוכה בין קצרה, כדי להתיר לעשות כן בברכות ק"ש ודכוותהון, אבל מקום שאמרו בפירוש לקצר או להאריך (כגון הברכות המפורשות להלן) אינו רשאי לשנות. וגם ר"ת אומר שהתוספתא מפרשת את משנתנו אלא שתפסה רק את הפיסקא "אחת ארוכה ואחת קצרה", אעפ"י שהיא אינה מובנת כשהיא לעצמה, בלי משנתנו שהזכירה מקודם את ברכות קריאת שמע, מפני שאין כאן אלא פיסקא קטועה מן המשנה לזכרון דברים. והברייתא שואלת למה אמרו אחת ארוכה וכו', והתשובה היא: מקום שאמרו וכו', ולפיכך הוציאה משנתנו ברכות ק"ש מכללן, וכמו שכתבנו לעיל. 26 ודברי הרל"ג בפירושים על הירושלמי ח"א, עמ' 178, צריכים תיקון. ברם ברא"ה (י"א א', עמ' י"ג) גי' אחרת, וז"ל: "בהדיא מוכח בתוספתא דמאי דאמרי' אחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל מינה קאי, ואמאי דתני בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, דהתם בתוספתא אמרי' ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה, ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שנהגו 27 וכ"ה במאירי 24 ע"א, ובס' המחכים עמ' 32, והוא שיבוש. להאריך וכו', הרי כאן מבואר דאחת ארוכה ואחת קצרה אשתים דלאחריה קאי וכו', אבל ודאי פירושה דאחת ארוכה ואחת קצרה בנוסח שלהן קאמר, דנוסח אחת מהם ארוך, והינו אמת ואמונה, ונוסח השנית קצר דהיינו השכיבנו, ומינה קאמר דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו' ". וכ"ה בשטמ"ק שם 28 י"א א' (ד' ע"א), אלא שמעתיק לנכון: מקום שאמרו וכו' (ולא "מקום שנהגו"). (אלא שכן דרכו של מחבר זה להעתיק מן הרא"ה). ולפי גירסא זו באמת מוכח לכאורה שלא כפי' ר"ת שהרי התוספתא אמרה "ושתים לאחריה אחת ארוכה וכו'", ולפירוש הראשון של ר"ת "אחת ארוכה וכו'" דבוקה לכל ברכות ק"ש ולאו דווקא לשתים שלאחריה. ברם אין מביאים ראייה מפיסקאות המשנה שבתוספתא, והן מעשה ידי עורכים אחרונים, ויש מהם שהוסיפו ויש מהם שקיצרו, כמו שנהגו בפיסקאות המשנה שבירושלמי ושבבבלי. והנה כגי' שלנו בתוספתא (כלומר, שאין שם המלים "ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה" כ"ה גם בלקוטות הרמב"ן מ"ט א' ובמאירי י"א ב' (24 ע"א), אלא שלהלן שם (25 ע"א) כתב המאירי: "ומה שאמרו בברייתא למה אמרו וכו', הם אינם גורסים כן, (כלומר, ר"ת אינו גורס את המלים "למה אמרו") אלא אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו וכו', וראייה אצלי לדבריהם שהרי לא הוזכרו שם ברכות שמע כלל, והיאך יאמר למה אמרו". 29 וכנראה שהרב לא ראה את גוף דברי ר"ת, אלא שאב את הדברים מכלי שני.

2שאמרו להאריך וכו'. וכ"ה במשנתנו. ומרהיטת הלשון משמע שאריכות פשוטה כמשמעה, שאדם מאריך ומכניס הרבה עניינות לתוך הברכה. וכן פירשו הגאונים (עיין אוה"ג, חלק התשובות, עמ' 28), רבינו יהונתן על הרי"ף (לפי אהל מועד לר"ש ירונדי ח"א, ל"ז ע"ב). וכן פירש הרמב"ן את התוספתא ואת הירושלמי בלקוטות מ"ט א', וגם הרשב"א הודה שלשון התוספתא והירושלמי מורה כפירוש זה, עיי"ש. אבל כמה מן הראשונים הנ"ל פירשו את התוספתא אחרת, כדי להתאים את באורם בתוספתא להלן לפירושם במשנה, עיין להלן ומש"ש.

327. לשוח וכו'. וכן היה הסדר לפני המאירי (עיי"ש י"א ב', 24 ע"א ד"ה וזה). אבל בפי' קדמון למס' ברכות (ספר הזכרון לרצ"פ חיות עמ' ל"ג) ובתשובת ר"ת (שבה"ל י"ד ע"א הנ"ל) הסדר בתוספתא הוא כמו בד ובכי"ע, וכ"ה הסדר ההגיוני, וכן מוכח מסדר הברייתות להלן בד ובכי"ע. אבל בכי"ו גם להלן הסדר מתאים לגירסתו כאן, כלומר, מקודם מתפרשת הבבא "לשוח" ואח"כ "לפתוח בברוך", וכן, כנראה, היה הסדר גם לפני הירושלמי, עיין מ"ש להלן שו' 36.

428. לפתוח בברוך וכו'. בס' הישר לר"ת (ד' וויען פ' ע"ג; הוצ' מק"נ סי' ס"ג, עמ' 146): לחתום אינו רשאי שלא לחתום (כלומר משנתנו פ"א מ"ד), ולא נקט לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, חדא כי רוכלא (לא) ליחשב וליזל, ועוד עיקר חתימה, הכל הולך אחר החיתום. ולפלא שלא הזכיר את התוספתא. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סוף סי' ת"ע): וכמו ששנינו בפר' קמא דברכות מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך, לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, לחתום אינו רשאי שלא לחתום. ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח של המשנה. ועיין ר"מ פ"א מה' ק"ש ה"ז.