תוספתא כפשוטה על ברכות א:ט

138. שפותחין וכו'. עיין רשב"א י"א א' ד"ה אחת ומאירי מ"ו א' (161 רע"א) ובאהצו"י עמ' 30.

239. הסמוכה לשמע וכו'. בירושלמי: ואם היתה ברכה סמוכה לחבירתה, כגון ק"ש ותפילה וכו'. ומלשון זו משמע שהסמיכות גורמת לברכות ק"ש שלא יפתחו בברוך. ובבבלי: וברכה הסמוכה לחברתה וברכה האחרונה שבקריאת שמע. ופירש"י (מ"ו ב'): אעפ"י שק"ש מפסיק בנתים, אברכות דלפניה היא סמוכה, והויא ליה סמוכה לחברתה. ומן הירושלמי סיוע לפירושו. אבל מסדר הלשון בתוספתא כאן משמע שברכה הסמוכה לשמע (בין מלפניה ובין מלאחריה) אינה פותחת בברוך לאו מטעם סמיכות, אלא משום שכ"ה מטבע של ברכה. וכן ברשב"א הנ"ל: וכ"ש אמת ויציב שהיא אינה סמוכה, וכדעת הגאונים ז"ל (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 108), וכדמשמע בתוספתא וכו'. ולהלן שם כתב: "תניא בתוס' כל הברכות כלן פותחין בהן בברוך וכו' ומשמע מיהא דאמת ויציב ואמת ואמונה אינן סמוכות לברכות שלפני ק"ש אלא כך נתקנו מעיקרא שלא לפתוח בברוך ולחתום בברוך". ועיין גם בשו"ת שלו ח"א סי' שי"ז וסי' שי"ח (וציין להן בח"ד) ובארחות חיים ח"א ה' ברכות סי' ע"א, מ"א ע"ג.

340. ואין עונין וכו'. להלן פסחים (פ"י ה"ז): המקרא את בניו קטנים צריך להיות עונה עמהן וכו' עונה עמהם וכו'. והפירוש הוא שבכל מקום הגדולים עונים בהלל אחרי המקריא ומוציאין גם את המקריא (עיין להלן סוטה פ"ו ה"ב ואילך ובמקבילות, ובירושלמי כאן ספ"ח ובמקבילות), אבל אם הגדול מקריא את הקטנים אינו יוצא בענייתם, ולפיכך "עונה עמהם". (ועיין במשנת סוכה פ"ג מ"י, אלא ששם חוזר על כל מלה ומלה שהקטן אומר, ולפיכך עונה אחריהן, עיי"ש). כללו של דבר כל העניות שבברכות ושבתפילה היו עונין אחר המברך (עיין גם ספרי האזינו ש"ו, עמ' 342), כדי להוציא גם את המברך חוץ מעניית קדושה (עיין להלן) שכולם עונים יחד. ובאבודרהם (סדר תפלות של חול, ד"ו שכ"ו מ"ג ע"ד) הביא את התוספתא ולא פירש אותה, אבל מתוך העניין שם מוכח שהוא פירש המברך - הכהן המברך, והכוונה לפסוקים שעונין אחרי ברכת כהנים. וקשה לפרש כן את הברייתא, ובלשון תנאים ברכות כוללות גם ברכות ק"ש ותפילה. ועיין מ"ש להלן בשם הראבי"ה.

4ר' יהודה וכו'. בפרקי דר"א ספ"ד: 42 כגי' כת"י ג', עיין בהוצ' ר"מ היגר במאסף חורב, אלול תש"ד, עמ' 94 הערה 100. וכן הגיה הרד"ל מדעתו, עיי"ש י"א רע"ג, אות נ"ז. זה קורא וזה עונה ואומרים קדוש קדוש וכו'. ועיין בבלי חולין צ"א סע"ב. וברוקח (ה' ברכות סי' ש"כ): שליח ציבור אומר קק"ק עם הציבור דתניא בתוספתא ר' יהודה היה עונה עם המברך וכו'. הרי לך שפירש שהחידוש הוא שגם הש"צ עונה, כלומר כולם עונים יחד. ובראבי"ה (ח"א סי' ס"ו סוף עמ' 41): ובתוספתא דמכילתין תניא אין עונין עם המברך, פי' עם שליח ציבור האומר יוצר אור, ומסיים ר' יהודה היה עונה עם השליח ציבור קק"ק וכו'. ונ"ל שהוא מלשון ותען להם מרים וגו' וענו הלוים וגו', דהיינו בקול רם, ור' יהודה היה עונה [עמו] בקול רם קק"ק. 43 ועיין בהגה"מ סדר תפילות כל השנה אות ג'. ובתס"ר ה"א עמ' 13 העירותי על ש"ע האר"י ז"ל (תיקון על הכעס סי' י"ח): והיה אומר נקדישך ונעריצך ב' תבות אלו בקול רם וגם ק' ק' ק' וכו', והטעם שני תיבות נקדישך ונעריצך כתוב בתוספ' דמסכת פאה וכו'. ופירשתיו ע"פ דברי הראבי"ה, עיי"ש. עכשיו מצאתי שכבר קדמני בכל זה בקונטריס תפלת כל פה (שיח יצחק לחגיגה ע"ה ע"ג), ועיי"ש שהעיד גם על המדרש במ"ר פ"ד, כ': כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר ק' ק' ק' וכו'. ואיכא למימר דלא פליגי (כלומר, שהת"ק לא דבר בקק"ק, ועיין בהערת המו"ל שם). ואי נמי פליגי נהוג עלמא כר' יהודה. 44 ועיין להלן שהעיר על הבבלי בסוטה ל' ב': ר' נחמיה אמר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו, ומפרש התם ויאמרו, דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר, דפתח משה ברישא. והך ענייה לאו בקול רם הוא. אי נמי פליג וקיימא לן כרבנן, שאף ר' יהודה לא הזכיר אלא קק"ק. והשאר אם חפץ יקרא עמו בלחש, אי נמי מכוון ונפיק דשומע כעונה. אבל בח"ב (סי' תקפ"ד, עמ' 311) כתב רבינו: ובתוספתא דברכות פרק קמא תניא אין עונין עם המברך קק"ק וכו' וברוך ה' ממקומו עיי"ש (והנוסח משובש שם). 45 ושמא היו קדמונים שפירשו כאן שהיחיד שכבר התפלל אין עונה קדושה עם המברך, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רמ"ט, ובב"י טאו"ח סוף סי' קכ"ה, ומ"ש בתשלום תוספתא עמ' 54.