תוספתא כפשוטה על ברכות ב:יג

137. ואינו משמיע וכו'. וכ"ה בירושלמי. ובמשנתנו: בעל קרי מהרהר בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ופירשו רוב המפרשים (ע"פ הבבלי, עיין להלן) שהוא מהרהר ק"ש. אבל בירושלמי כאן אמרו: מהו מהרהר? ברכות. מתניתא במקום שאין מים וכר' מאיר דתני וכו' (הברייתא שלפנינו). ברם היתה קיימת מסורת קדומה שפירשה כן גם בבבלי. וכ"ה בשכל טוב שמות (סוף עמ' 105): דתנן בעל קרי מהרהר בלבו וכו' אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו פי' בעל קרי מהרהר בלבו ברכות של ק"ש. וכן פירש הגר"א בשנו"א, עיי"ש שהאריך לבאר את הבבלי. והחכמים האחרונים העירו על דברי הר"ח (אוה"ג עמ' 19) שרמזו לו הראשונים, עיין בפירושים להרל"ג ח"ב עמ' 197 ואילך. 12 אלא שהחכמים הנ"ל לא הרגישו שלרבינו ז"ל פירוש המשנה תלוי במחלוקת רבינא ורב חסדא. ולרבינא הסובר שהרהור כדבור מהרהר ק"ש, אבל רב חסדא שסובר שהרהור לא כדבור קורא ק"ש בשפתיו ומהרהר ברכות, כשיטת הירושלמי, עיין בפי' קדמון לברכות (סה"ז לרצ"פ חיות עמ' מ"ג) בשם הר"ח, ומתוך דבריו אנו עומדים על פירושו בבבלי וגירסתו להלן שם (הוא לא גרס "דדבר שהצבור עסוקין בו"). וכן מפורש בערוגת הבושם (ח"ב עמ' 52) שכתב: עוד תמהתי מה היה צריך להביא מירושלמי דמהרהר דמתנית' היינו מהרהר בברכות אבל ק"ש קורא, הלא בתלמוד שלנו מוכיח כן דאמר בההיא שמעת' תנן היה עומד בתפילה ונזכר וכו'. והדברים יתבארו אי"ה במ"א. ואשר לעצם השינוי בין התוספתא והמשנה שבתוספתא שנינו: קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו, ומסתימת לשון המשנה משמע שקורא ק"ש כדרכה (ובברכות גרידא מהרהר), כבר פירש ר' יונה (מפרש התוספתא) שר"מ לשיטתו, שסובר שהקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא (עיין ירוש' פ"ב ה"ג, ד' ע"ד, בבלי ט"ו א' ולהלן בתוספתא), ולפיכך מוטב לו לקרוא בשפתיו ולא להשמיע לאזנו, שהרי כל האיסור של בעל קרי למדנו מסיני, ושם היתה השמעת האוזן (כסברת הבבלי כ' ב' למ"ד הרהור כדבור, עיי"ש בתוספ' ד"ה כדאשכחן). אבל משנתנו כאן סברה שהקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו לא יצא, 13 וזו היא משנה ראשונה, עיין מ"ש בדב"ר הוצאה שלי עמ' 63 הע' 7. ולפיכך סתמה ולא הזכירה שיקרא ולא ישמיע לאזניו. 14 ועיין נוסח הברייתא בבבלי כ"ב א' (וברק"ס שם עמ' 104 הע' י'), ולפי סברת התלמוד שם אף לר"מ קורא ק"ש כדרכו, מפני שאף בלא השמיע לאזנו יצא, ואין הבדל בין השמיע ללא השמיע. ועיין תס"ר ח"א עמ' 16.

238. אמ' ר' מאיר וכו'. ס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתתתי"ח, עמ' 395.

339. בבית המדרש. בכי"ע ובס' חסידים ליתא.

440. קסדור. לפי דרכנו למדנו מכאן שבאותו זמן עדיין לא גזרה מלכות הרשעה על לימוד התורה, שהרי ר"ע ותלמידיו ישבו ולמדו. ומלכות הרשעה גזרה על ק"ש שיש בה קבלת עול מלכות שמים והודעה שאין לנו אדון אלא אחד. והארכתי בבאור הגזירות במאמרי בשנתון של המכון לפילולוגי' ולהיסטורי' מזרחית וסלבית שע"י האוניברסיטה בבריסל ח"ז (44 - 1939) עמ' 425 ואילך.