תוספתא כפשוטה על ברכות ב:טו

147. לא יכניס וכו'. אגור לר"ש ג'מע (סה"י לכבוד גרעץ עמ' 18) ערך אובו בשם רב נסים אליף (צ"ל: אלוף), רוקח סי' שמ"ה, מנהיג, דין טבילת בע"ק סי' פ"א, כ"ב ע"א. ועיין מ"ש להלן.

2לתוך אובו וכו'. בד: לתוך קובו וכו'. ובכי"ע ובס' הרוקח הנ"ל: בתוך חיקו. ובאגור הנ"ל: בתוספ' ברכות לא יכניס את ראשו בתוך אובו ויקרא את שמע וכו' ובנוסחת של רבינו נסים אליף חובו בחית, וכדומה לי שהוא מלשון לטמון בחובי (איוב ל"א, ל"ג). וכן פירש בח"ד מדעתו. ובפי' אבן עזרא לאיוב ל"ב, י"ט (כאבות חדשים יבקע): י"א שהוא כדברי רז"ל לא יכניס אדם ראשו תחת אובו. ובמעין גנים לר"ש מסנות שם (עמ' 105): ויש אומרים שהוא מענין מה שאמרו רז"ל לא יכניס ראשו בתוך אובו ויקרא ק"ש, שלא יכניס ראשו בפי החלוק, שהוא בית הצואר (והשוה לשון רבינו נסים להלן). וכן במנהיג הנ"ל: ובתוספתא לא יכניס ראשו לתוך אזורו (וכ"ה גם בד"ק) ויקרא וכו'. וכנראה שצ"ל: לתוך חובו וכו', שהרי הוא אומר בסמוך שם: "ופי' קובו (צ"ל: חובו) חללא דבי צווארה". ומסתבר שדברי המנהיג לקוחים ממגס"ת הנ"ל (עיין להלן). וקרוב לוודאי שהנכון כלפנינו, ואין אובו אלא חובו, 15 כגי' ר"נ הנ"ל. וחילוף כזה גם בבבלי ב"ק פ"א סע"א וברש"י שם בשם תשה"ג (עיין אוה"ג שם, עמ' 55). ויפה העיר הר"ש אברמסון (קרית ספר שכ"א, עמ' 241) על השינויים בתוספתא כאן. וכן העיר על מאמרו של שניאור זק"ש בצופה להמגיד תרל"ט עמ' 375 שפירש כהוגן שהוא אובו הוא חובו הוא עובו. כלומר חיקו. ובכי"ע ובנוסח בעל ס' הרוקח השמיטו את העיקר והכניסו את הפירוש. ובמשלי (ו', כ"ז): אש בחיקו. ובתרגום שם: נורא בעוביה (=באוביה) [עיין בראשית זוטא לבעל מעיין גנים, עמ׳ ק״ג, ומ״ש בגליון שם.]. נ"א בחוביה. וכ"ה בערוך סוף ערך חב (ב'), עיי"ש בדוגמאות. ובבבלי (כ"ד ב'): היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא. והעמידוה כמ"ד לבו רואה את הערוה מותר. ובמפתח למגס"ת להר"ן (תרביץ שי"א, עמ' 239): "שאלה מהו שיכניס אדם ראשו לפנים מבית הצואר ויקרא קרית שמע". וברור שבמגס"ת עצמה הביא את התוספתא כאן. וכנראה שעל פיו ניסח במאירי (כ"ד סע"ב, 81 ע"ב). לא יכניס ראשו בחלל בית הצואר של מלבושו ויקרא את שמע, אבל אם חגור באזור מותר. ועיין להלן.

3אפרקסית וכו'. בס' הרוקח הנ"ל: אפיקרוסתו וכו'. ובס' המנהיג הנ"ל: אפיקרוסותו. ובספר המכתם למו"ק כת"י (לפי היגר "מסכתות דרך ארץ", עמ' 297): אפרקסותו. ובירושלמי (פ"ב ה"ב, ד' ע"ג): ואינו אסור משום ערוה: א"ר חייא בר אבא אפיקרסין היה לובש מבפנים. ופי' הר"ן במגס"ת הנ"ל (לפי ס' חסידים סי' תתתתקמ"ב עמ' 417) שהקושיא היא מן התפילין שהן רואין את הערוה (דרכם היה ללבוש חלוק ארוך בלי מכנסים, ואם הניח תפילין מתחת בית היד אין חציצה ביניהם לערוה), ותירצוה שהיה לבוש אפיקרסין מבפנים, עיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' כ"ה אות ג'. ומן הלשון "חגורה" כאן, היה אפשר לכאורה לדייק שמחמת "לבו רואה את הערוה" אתינן עלה, ברם אם יש לו חגורה על החלוק הרי מותר גם בלי האפיקרסין. וכבר כתבנו לעיל שבירושלמי ובתוספתא לא נזכרה כלל ההלכה על "לבו רואה את הערוה". ויותר נראה שחגורה כאן פירושו דבוקה (כלשון הפסיקתא דר"כ, ט"ו ע"ב), כלומר שהאפיקרסין דבוקה בבשר, והיו קושרין אותה למעלה מן הכתף (עיין מקואות פ"י מ"ד). וכבר הארכתי במוצאה של מלה זו (הצופה האנגלי, סדרא הדשה כל"ה, 1944, עמ' 2) והסקתי שפירושה כותנת תחתונה דבוקה בבשר.

448. שנים וכו'. עיין ברוקח הנ"ל. ובס' האסופות כת"י (לפי בובר, מבוא לתנחומא עמ' נ' סי' כ"ז): בתנחומא (כנראה שצ"ל: בתוספתא) שנים שהיו ישנים בטלית אחת אינן רשאין לקרוא וכו' (כלפנינו כאן). וברייתא זו הובאה בירושלמי סוף קידושין לעניין שינה בקרוב בשר עם עריות. ועיין במשנה שם.

5בטלית וכו'. כלומר, אעפ"י שכל אחד מוציא את ראשו חוץ מטליתו אסור, מפני שמחמת הרהור אתינן עלה, כפירש"י. 16 כבר כתבנו לעיל שעניין "לבו רואה את הערוה" לא נזכר בתוספתא ובירושלמי. ועיין בתוספ' שם ד"ה שנים.

650. בנו ובתו. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי. ובד ובבבלי: בניו ובני ביתו. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' ע"ג ס"ק א' מ"ש על "בני ביתו" אשתו, ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 31.