תוספתא כפשוטה על ברכות ב:ג

1למפרע וכו'. רשב"א ל"ד א' ד"ה רב אשי, מאירי שם ד"ה מי שטעה (115 ע"א).

2וכן בתפלה. המלים הללו לא היו לפני הירושלמי בתוספתא לא כאן ולא במגילה רפ"ב (עיין בירושלמי כאן ובמגילה רפ"ב), אבל היו לפני הבבלי לכל הפחות בתוספתא מגילה רפ"ב, כפי שמוכח מן הבבלי מגילה י"ז א'. ולכאורה נראה מברייתא זו שגם בתפילה לא יצא אם הקדים ברכה לחברתה שלא ע"פ הסדר. וכבר הוכיחו ממנה (מן הברייתא שבבבלי מגילה י"ז א') הרי"ף (כאן פ"ה סי' קכ"ט. ועיין גם בס' האשכול ח"א, הוצ' הר"ש אלבק עמ' 29) ושאר פוסקים שגם בברכות אמצעיות הסדר מעכב. ואם השמיט ברכה מן האמצעיות חוזר ומתחיל ממנה וקורא ע"פ הסדר עד הסוף (עיין להלן ה"ד ומש"ש). והיא בניגוד לשיטת רב האי (הצופה ההגרי ח"ו עמ' 198, אוה"ג, הפירושים עמ' 47), ר"ה (אוה"ג שם, נספחים עמ' 42), רש"י ובעה"מ שפירשו בדעת רב אסי (בבלי כאן ל"ד א') שאם דלג ברכה מן האמצעיות, ונזכר לפני שהתחיל באחרונות אינו חוזר כלל, אלא אומרה במקום שזוכרה. ברם הרשב"א והמאירי הנ"ל תירצוה לפי שיטת הגאונים שהקורא למפרע פירושו שהקדים את האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות. ופירוש זה מקביל לתוספתא מנחות פ"ו הי"ב (כגי' ד, עיין מש"ש): הלל ושבח ותפלה מעכבות זו את זו, ופירושה: ברכות ראשונות, שהן הלל (שבחו של מקום), וברכות אחרונות, שהן שבח והודאה, (עיין בח"ד שם), ותפלה, שהן ברכות האמצעיות, מעכבות זו את זו, כלומר, סדרן מעכב, והיינו כפירוש הרשב"א בתוספתא כאן. ולפ"ז אף בק"ש (עיין להלן) ואף בהלל (עיין בבלי י"ד א' ומס' סופרים פ"כ ה"ז, 347) ואף במגילה לא יצא אפילו קרא את הפרקים (ועל הפרקים של מגילה, עיין במשנה שם פ"ב מ"ג) למפרע, ולאו דווקא את הפסוקים. וכהלכה שלהלן מתבאר שאפילו קרא למפרע את הפסוקים שבאותו פרק (והקדים עול מצות לעול מלכות שמים) אף הוא לא יצא.