תוספתא כפשוטה על ברכות ג:כה

195. שמונה עשרה וכו'. במקבילות הובאה דרשה זו בשם אמוראים, ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג, עמ' 268 ואילך (ועיי"ש עמ' 239 ואילך). ובבבלי (כ"ה ב', ומקבילה במגילה י"ז ב') שנינו: ת"ר שמעון הפקולי סדר (כגי' כתי"י) שמנה עשרה לפני ר"ג על הסדר ביבנה וכו'. ובירושלמי (פ"ב ה"ד, ד' ע"ד) אמרו: אמר ר' ירמיה מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את התפלה הזאת. וכע"ז שנו גם בבבלי מגילה (י"ז ב', כגי' כתי"י וראשונים, עיין דק"ס שם): א"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא תנא, מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. (ועיין בפי' תלמידי ר"י כאן פ"ד סי' ק"ב, וברא"ה ע"ב ע"א, ובדק"ס מגילה י"ח א', עמ' 99 הערה ק'). ולפ"ז נראה "שמתחילה לא היו מתפללים אותה על הסדר אלא כל אחד ואחד הברכה שהיתה צריכה לו" (תלמידי ר"י הנ"ל). ולא עוד אלא שמלשון הגמרא (מגילה י"ח א'): "מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה" משמע שדווקא אחרי שקבעו ביבנה את הסדר ואת הנוסח הסופי של שמונה עשרה אסרו להוסיף על הברכות, אבל מקודם לכן היו מוסיפין אף על מניין הברכות. ולפ"ז כל הדרשות על י"ח ברכות סובבות רק על הסידור ביבנה, למה העמידו אותן על י"ח דווקא לא פחות ולא יותר. ועיין מ"ש להלן.

296. כולל וכו'. הר"י דטראני בחי' לתענית י"ג א' 83 ודבריו נעתקו מכת"י בס' שיח יצחק לחגיגה ע' סע"ד ואילך. מעתיק מן התוספתא: וכולל של בייתוסים ושל פושעים במכניע זדים. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים (ערך הלל בריה דר' שמואל הוצ' הרי"ל פישמן עמ' ט"ו) מעתיק מכאן: כולל של מינים בשל זידים. וד"ר יוסף דירינבורג (הצופה הצרפתי כי"ד עמ' 31 הע' 1) תקן ע"פ הירושלמי הנ"ל: של מינין בשל פושעין . 84 וכבר תקן כן בספר שיח יצחק הנ"ל ע' ע"ד, ד"ה איתא בתוספתא. ברם אין ספק שנוסחתנו נכונה, שהרי כ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא, ואין להעלות כלל על הדעת שמי שהוא יתקן פושעין ל"פרושין" (ועיין מ"ש הר"א פינקלשטין בספרו הפרושים ואנשי כה"ג עמ' ל"ג הע' 119). נמצאנו למדים שברכה זו היתה מתחילתה קללה לפרושין (על משקל מסור), לבני אדם שהיו רגילים לפרוש מן הציבור (כפי' בעל ח"ד) בשעת דחק וצרה. 85 פרוש, במובן אדם שדרכו לפרוש לים נמצא בכמה מקומות במקורות שלנו, עיין ירוש' מו"ק פ"ב ה"ג, פ"א ע"ב: ר' הושעיה בי ר' שמאי דהוה פרוש . ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו עמ' 72. וכן בפסיקתא דר"כ (עניה סוערה קל"ו ע"ב, כגי' כתה"י וילקוט ד"ר): "והוה תמן חד מינוי פרוש", כלומר היה שם מין שהיה רגיל לפרוש לים. ובצרוף "מינוי פרוש" יש בו גם משום מליצה יפה. ועיין מ"ש בערוגת הבושם ח"א הוצ' אורבך, עמ' 254, הערה 6. ואני מבטל בזה את הגהתי שם, מפני שאין "מינוי" אלא מיניי, מין. עיין ירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ט, כ"ה ע"ד; ב"ר פי"ד, ז', עמ' 131. וכן בילקוט ח"ב רמז קכ"ח (בד"ר) בשם אגדת שמואל: דואג הוא מצוי . וצ"ל: מינוי. ובמדרש שמואל רפכ"ב (בד"ו ובהוצ' בובר): דואג מיניי הוא. וכן מעתיק בס' המעשיות, עמ' 136: חד מיני פרוש. וכן שנינו בסדר עולם ספ"ג: ומי שפורש (כגי' כי"א שם, עיין בהוצ' ר"א מרכס, עמ' 9) מדרכי צבור כגון המינין והמשומדין והגודפנין והאפיקורסין וכו' (ועיין רש"י ר"ה י"ז א' ובגי' רי"ף כת"י שהביא בדק"ס שם עמ' 32 סוף הע' נ'. ועיין בגמרא שם ובתוספתא סנהדרין פי"ג ה"ה). וקללה זו היתה מכוונת כלפי כל הכיתות והיחידים שסכנו את אחדות הציבור. וברכת הפרושין היתה קיימת הרבה זמן לפני שמואל הקטן 86 עיין מ"ש יא"ה ווייס במ"ע בכורים ח"א, עמ' 92, דירינבורג בצופה הצרפתי חי"ד עמ' 30 הע' 3, ומ"ש הר"ח אלבק בהוספותיו להדרשות בישראל של צונץ, עמ' 481, הע' 35. אלא שהוא תיקן את הברכה להזכיר את המינין במיוחד, מפני שהתחילו להעמיד בסכנה את הציבור. ומכיוון שברכת הפרושים היתה קיימת לפני זמנו של שמואל הקטן כברכה בפני עצמה, לפיכך פסקה התוספתא להלן, שאם אמר אילו לעצמן ואילו לעצמן יצא. וכנראה שבזמנו של רב הונא (והוא רב הונא חברו של ר' מנא) בטלו ברכה זו בציבור, מפני אימת המלכות שהפכה למינות, ומפני פחד המינים שבקרו בבתי כנסיות, והלשינו על ישראל שמקללים את הזדים, כלומר את מלכות הזדון (עיין הערת דירינבורג שציינו לעיל בהערה 85), את המינים ואת הנוצרים (עיין בנוסח שמו"ע שפרסם הר"ש אסף בסה"י לכבוד דינבורג, עמ' 118). ולפיכך אמרו (ירוש' פ"ד ה"ג, ח' ע"א): אם יאמר לך אדם שבע עשרה אינון. אמור לו של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה. כלומר, נוהג היחידים לומר ברכת המינין אינו מנהג חדש, אלא כבר קבוע ועומד מזמן יבנה. ובבבל שהיו להם י"ט ברכות (עיין להלן) פירשו את הדברים באופן אחר, עיין ברכות כ"ח ב'. ברם במדרש תנחומא (ריש פרש' וירא, הוצ' בובר, מ"ב ע"א): משיבין לר' לוי והא בבבל אומרים י"ט, אמר להם אף הוא מן האזכרות, שנאמר אל הכבוד הרעים. ולא הזכיר כלל שברכת המינין מאוחרת, שהרי גם היא תוקנה ביבנה וכל האסמכתות הן רק על תקנת יבנה.

3ושל גרים וכו'. בחי' תענית להרי"ד הנ"ל (לפי שיח יצחק חגיגה ע"א ע"א): ושל זקנים ושל גרים במבטח לצדיקים. 87 וכ"ה בירושלמי, אבל בתוספתא הנוסח בטוח שכ"ה בכל הנוסחאות כלפנינו, וכ"ה בס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל. ומכאן נראה שבראשונה היתה ברכה מיוחדת לזקנים, ואח"כ כללו בתוכה גם ברכה לגרים, בשעה שהגרות היתה כרוכה בנשיאת עול של עם נרדף. ואעפ"י שבנוסחאות של א"י (עיין בנוסח שפרסם ר"ש אסף הנ"ל ובמקבילות) לא נזכר הדבור "ועל פליטת סופריהם" הרי כנראה נוסח עתיק הוא, ונזכר במגילת תענית (הוצ' ליכטנשטיין עמ' 91): בשובעת עשר ביה (כלומר באדר) קמו עממיא על פלטת ספריא במדינת כלכיס בבית זבדי והוה פורקן (ולפי הפירוש שם, היה המעשה בזמן ינאי המלך, עיי"ש), כפי שהעירו לנכון ר"י לוי (מ"ח ח"ד, 1855, עמ' 271 ואילך) ור"ד הופמן (בספרו דאס אובערסטע געריכטסהוף וכו' עמ' 42 הע' 4). ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים ח"א עמ' 335.

497. ושל דוד וכו'. וכ"ה בחי' הר"י דטראני לתענית הנ"ל, ובס' שיח יצחק לחגיגה ע' ע"ד (ד"ה איתא) הנ"ל בשם ס"א. (וכי"ע = ס' יחוסי תו"א). וכבר העיר הר"י דטראני שבא"י לא אמרו ברכת מצמיח קרן ישועה, וחתמו בברכת ירושלים: אלקי דוד ובונה ירושלים, והביא ראיה מן הפיוטים ומירושלמי ברכות (פ"ד ה"ה, ח' ע"ג) ור"ה (פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג) שמפורש שם: בתפלה הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים. וכן בנוסחאות של שמ"ע שנמצאו בגניזה (הצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י עמ' 657, וכע"ז בשנתון של צינצינטי ח"ב עמ' 306; סה"י לכבוד דינבורג עמ 118): רחם ה' אלקינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך. ברוך אתה ה' אלקי דוד בונה ירושלם. (ועיין מ"ש ר"ש ראפפורט בתולדות הקליר הע' 28 והע' 33). ועיין מ"ש רז"ו רבינוביץ בשערי תוא"י עמ' 10 ואילך. ועיין מ"ש ביכלר בצופה הנ"ל ח"כ (1908) עמ' 798 ואילך.

5אם אמר וכו'. לא נזכר במקבילות. וטעם התוספתא היא שכל הברכות הללו היו קיימות פעם כשהן לעצמן. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים ח"א עמ' 337.