תוספתא כפשוטה על ברכות ג:ו

119. יהא מתפלל וכו'. כבר התלבטו החכמים האחרונים בסדר הדברים כאן ובברייתא שבבבלי (עיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 4). ברם ברור לי שברייתא זו דבוקה לשלפניה. 3 שוב מצאתי שכן פירש כבר בשונה הלכות על בה"ג, י"ב ע"א. וכ"ה גם בבבלי, אלא שבהוצאות שלפנינו הכניסו מאמר רחב"א באמצע הברייתא, עיין דק"ס עמ' 162 הע' ח'. ומקור התוספתא כאן הוא מדרש על דניאל ו', י"א, אלא שהברייתא התאימה את הסדר לעניין שלפניה. ופירוש הדברים הוא, מכיוון ששבחו את ר"ע שהאריך כ"כ בתפלתו, יכול יאריך אדם בתפלה אחת כל היום כולו, כבר פירש בדניאל זימנין תלתא וכו', כלומר חייב אדם להתפלל ג' תפילות. ולפ"ז אין כאן עניין לדברי ר' יוחנן שיכול אדם להתפלל כל היום כולו, כלומר כמה תפילות שרוצה. ובירושלמי: יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת (כלומר שיתפלל שלשתן בבת אחת) פירש בדניאל זימנין תלתא וכו'. ועיין מ"ש להלן ד"ה כוללן.

2וזימנין תלתא וכו'. עיין ההוספה בד. וכ"ה בירושלמי ובבבלי. וכסדר התוספתא כ"ה גם בבבלי בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס עמ' 162, הע' כ'. ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ה"ג עמ' 6.

320. לגולה. בבבלי: יכול כשבא לגולה הוחלה . וכ"ה הגירסא גם בכתהי"י שם (חוץ מכ"י פריס שגורס: התחיל). וכ"ה בבה"ג (ד"ב עמ' 51: החלה), בסר"ע גאון (ז' ע"א) ברי"ף ועוד. ואין ספק שהנכון הוא כפירוש מהרש"ל שהכוונה: נעשה חולה, וחלש, כלומר כשבא דניאל לגולה נחלש, ולא היה יכול להתפלל כל היום כולו. וממש כסיגנון זה בבבלי ל"ב א' (לפי גירסת כתי"י ודפוסים עתיקים, עיין דק"ס עמ' 169, הע' ג'): שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהוחלה. וכן יוצא ברור מגירסת מה"ג (הסגלה ל"ו, סוף עמ' 108) בבבלי כאן: משבא לגולה והוחלה. 4 והעיר עליו לנכון הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 6, הע' 2. ברם בכתה"י של התוספתא וגם בד 5 בדפוסים המאוחרים של התוספתא הוסיפו: הוחלה, ובדפוסים האחרונים: הוחל, ואין להוספה זו שום יסוד. חסרה המלה "הוחלה". ובירושלמי: יכול משבאו לגולה כן. ופירושה שאחרי שהוגלו התקינו ג' תפלות כנגד הקרבנות, אבל לפני כן לא התפללו אלא תפילה אחת. ובקטע ממכילתא דברים (סה"י לכבוד ר"י לוי עמ' 191): לשכנו תדרשו . מיכן התקינו הנביאים והזקנים ל[שים] בפיהם של ישראל (דורש את הפסוק "לשום את שמו" בדברים י"ב, ה') להיות מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרין השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך. 6 עיין במדרש תלים פי"ז סוף סי' ד', עמ' 127, ומקורו במכילתא שלנו. אבל לפי המסקנא בברייתא שלפנינו התפללו ג' פעמים ביום גם לפני שגלו. ובתנחומא ריש כי תבוא: אלא צפה משה ברוה"ק וראה שבית המקדש עתיד ליחרב, שבכורין עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהו מתפללין שלשה פעמים בכל יום. ועיין במכילתא דברים הנ"ל (עמ' 192).

421. משמיע קולו. וכן בדב"ר: יכול ישמיע קולו. ובבבלי: קולו בתפלתו (כגי' ד כאן). ובירושלמי ובמדרש שמואל: יכול יהא מגביה קולו ומתפלל. ופירושו, מכיוון שנתפס דניאל בתפלתו הרי מוכח שרגשו עליו מפני ששמעו את קולו, ומכאן הייתי אומר שחייב אדם להשמיע את קולו בתפלתו. ומוכיחה התוספתא מתפילת הנה שאין הדבר כן. (ודניאל נתפס לא מפני ששמעו את קולו בתפילתו, אלא מפני שנערה קטנה הלשינה עליו, עיין בפי' המיוחס לרב סעדי' בדניאל במקומו ויוסיפון פ"ג). ברם בכי"ע גורס: יכול יהא משמיע קולו לאזניו . וכן מעתיק בשם התוספתא ברשב"א ל"א א' ד"ה וקולה (וכ"ה במאירי, עיין להלן). וכן באגור דיני ברכות סי' קמ"ו, טור או"ח סי' ק"א, אהל מועד לר"ש ירונדי ח"א, ס"ח ע"א (אבל קרוב לוודאי שהראשונים הנ"ל העתיקו מן הרשב"א, ואין לנו אלא עדות אחת). ולפי גירסא זו מצוה לכתחילה בתפילה שלא להשמיע לאזניו, וכן מוכח מתנא דבי אליהו פכ"ח (הוצ' רמא"ש פכ"ו, עמ' 140), כמו שהעיר הגר"א (או"ח סי' ק"א אות ב') והלכה זו היא בניגוד לבבלי (עיי"ש כ"ד ב') ולירושלמי הנ"ל (ועיי"ש פ"ב ה"ד, ד' ע"ד), ועיין בערוגת הבושם ח"ב סוף עמ' 30. ועיין ברכי יוסף או"ח סי' ק"א. ולפיכך נראה שגירסת כי"ו וד נכונה. וכן מעיד במאירי (ל"א א', 109 סע"א): יש אומרים (כלומר, הרשב"א הנ"ל) וכו', בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו, והביאוה מברייתא שאמרו בה בפרק ג' יכול יהא משמיע קולו לאזנו וכו', ומכל מקום בברייתות שלנו [אין] אנו גורסים בה לאזנו, וכן נראה ודאי שלכתחילה צריך להשמיע [ל]אזן. והוא מביא ראייה מירושלמי פ"ב (הנ"ל). וכנראה שהמלה "לאזנו" בכי"ע ובתנא דבי אליהו היא באשגרה ממקומות אחרים העוסקים בק"ש בעניין השמעת האוזן. תדע לך שהוא כן, שהרי בתוספ' ר' יהודה (ט"ו ע"ב, ז' ע"א מן הספר) גרס גם בבבלי: יכול ישמיע קולו לאזנו , ושם הרי בוודאי הוא שיבוש. ועיין בשאילת שלום ובהעמק שאלה לשאילתות סי' קמ"ג, חילופי מנהגים שבין א"מ ובני א"י הוצ' מרגליות עמ' 165 ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 9 ואילך.

522. כוללן כולן וכו'. בירושלמי: יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה. כבר פירש דוד ערב ובקר וצהרים. ועיין מ"ש לעיל סד"ה יכול. ובדב"ר (בד' קושטא): יכול יהא מתפלל בכל שעה, כבר פירש בדניאל וזימנין תלתא ביומא וכו', יכול יהא אומ' שלשתן כאחת, כבר פירש דוד ערב ובקר וכו'. (במתנ"כ הגיה את המדרש ע"פ הירושלמי, ועל פיו הדפיסו בד"ח). וכע"ז גם במדרש שמואל, והוא מתאים יותר לנוסח התוספתא וסדרה.

624. צרכיו ומסתלק. בד: שואל הוא צרכיו ואח"כ מתפלל ויסתלק. ובבבלי: יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ מתפלל. ובדב"ר: יכול יהא אדם תובע צרכיו ויוצא לו. ונראה שגם כאן "יכול" מיוסד על הפסוק הנ"ל בדניאל: וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה. ולפ"ז לא נזכרו בפסוק אלא תפלה והודאה, אבל לא שבח, 7 עיין בבלי פסחים קי"ז ב'. ובמדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 233: מניין שהתפלה בקשה ואינה שבח וכו'. אבל כנראה שזהו דרש מאוחר, ומכוון כנגד הקראים. ומכאן מוכח שהצלותא לכאורה אינה כוללת שבח. ולפיכך אמרה הברייתא: יכול יהא שואל צרכיו ומסתלק כלומר, שהוא יוצא בתפילה גרידא, והביאו ראיה מתפלת שלמה.

725. הרנה זו רנה וכו'. בדב"ר: רנה זו קילוסו של הב"ה, ותפלה לצרכיו של אדם.

826. נאוה תהלה. כלומר, הרי שלמה אמר: ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו וכו' לשמוע אל הרנה והתפלה, ומכאן שתפלה כוללת גם רנה שהיא תהלה (קילוסין והלל). וכן התחיל שלמה את תפלתו (מ"א ח', כ"ג): אין כמוך אלקים בשמים וכו'. ועיין להלן מנחות פ"ו הי"ב (ופירשנוה לעיל פ"ב סה"ב), ספרי וזאת הברכה ריש פי' שמ"ג, עמ' 394, ובבלי כאן ל"ב סע"א. ולעניין הגירסא והראיה מן הפסוק, עיין בבלי ל"א א' ובדק"ס שם עמ' 163 הע' נ', ובירושלמי פ"ד ה"ד, ח' ע"ב, ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 357.

9אין אומ' דברים וכו'. וכ"ה בס' הרוקח סוף סי' שכ"א. וביחוסי תו"א סוף ערך ר' ברונא ב' (עמ' 25) בשם התוספתא: דבר (כגי' כי"ע) וכו'. ואשר לפירושה, כבר הוכחתי (תרביץ ש"ג ס"ד עמ' 453 ובירושלמי כפשוטו ח"א, עמ' 506) שאין דברים אלא קילוסים, 8 ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ב, עמ' 110 ואילך, ועיי"ש עמ' 112, והשוה מ"ש בתרביץ שם עמ' 454 הע' 1, ובתרביץ ש"ד עמ' 293. ועיין עכשיו מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' כ"ט אות ח'. עיי"ש כמה דוגמאות. 9 וכן בס' המעשיות של גסטר, עמ' 40: בקשו חבריו לומ' עליו דברים . ובמקורו, במס' שמחות ספי"ב: והיו מקלסין לפניו. וגם כאן הפירוש כן, שאמנם הסקנו שחייב אדם להתחיל את תפלתו בשבח המקום, אבל אין לפייט ולומר קילוסין לפני תפלת שמונה עשרה אחרי אמת ויציב, מפני שאינו סומך גאולה לתפלה. וכן בבבלי (לפי ב"נ וכת"י פריס, עיין דק"ס עמ' 163, הע' ס'): אין אומרים דברים אחר אמת ויציב, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ואעפ"י שהטעם שם נוסף ע"פ הבה"ג (ד"ו, ו' ע"א, ד"ב, עמ' 52), כרגיל במס' ברכות, מ"מ הפירוש הוא פירוש אמת, כפי שמוכח כאן מן העניין, וכמפורש בירושלמי פ"א ה"א ב' ע"ד. 10 ואין צורך להניח שאמוראי א"י לא הכירו את דברי התוספתא בשלמותן, כמו ששער הרל"ג בפירושים ח"א עמ' 68, עיי"ש.

1027. דברים וכו'. "דברים" פירושו כאן קילוסים וגם תחנונים, וכל דבר ודבר לפי עניינו. כסדר וידוי וכו'. כלומר, בוידוי של יוה"כ היו כלולים גם שבחים והודאות 11 כבר הוכחתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 140 הע' 11 (בעניין הודיית מעשר), שאין בין וידוי והודאה ולא כלום. עיין מ"ש להלן, עמ' 850, הע' 79. וגם תחנונים, ומותר לו לאדם להוסיף אחר התפלה שבח והודייה ותחנונים, ואין הוא כמוסיף על המטבע של תפלה, ולא אסרו אלא לפניה. מפני שאינו סומך גאולה לתפלה, כמ"ש לעיל. ועיין בבלי הנ"ל, ע"ז ח' א' ובראשונים שם, ובה"ג ברכות ספ"ה.