תוספתא כפשוטה על ברכות ג:ז

128. היה מהלך וכו'. כדי להבין את הברייתא שלנו, עלינו לעמוד בקצרה על דברי המשנה ושיטת בני א"י בפירושה. וכן שנינו (פ"ז מ"ג): "רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה. ר' יהושע אומר מעין שמונה עשרה. ר"ע אומר אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו מעין שמונה עשרה. ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ונראה שבדברי ר' אליעזר מסתיימת משנה זו. 12 וכ"ה במשנה שבירושלמי ד"ו. ובתלמוד שם ח, ע"ב: מתני'. ר' אליעזר או' העושה תפלתו קבע וכו'. והיא ט"ס, שהרי דברי ר' אליעזר נתבארו למעלה בה"ג שם, וכאן מתבארים דברי ר' יהושע שבמשנה שלהלן. ברם ברוב הנוסחאות מסתיימת משנתנו בדברי ר' עקיבא, ודברי ר' אליעזר הם במשנה הבאה. הסבה לחלוקה זו היא שהסופרים לא הבינו את הסדר: ר"ג, ר"י, ר"ע, ר"א, ולפיכך העבירו את ר"א להלן, והסמיכו אותו לר' יהושע שבמשנה הבאה. אבל אין ספק שהעיקר הוא כמשנה שבירושלמי, ורק ע"פ סדר זה מתבארים הדברים. ר"ג סובר שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה, ר"י סובר שמותר לו להתפלל גם מעין ש"ע, ר"ע סובר שאם שגורה תפלתו בפיו צריך להתפלל ש"ע, וע"ז חולק ר"א וסובר שאין לאדם לעשות תפלתו קבע, כלומר בנוסח קבוע, שאם כן נמצא מתפלל בשיגרא ואין תפלתו תחנונים. 13 עיין במדרש שמואל לאבות פ"ב מי"ג (על דברי ר"ש בן נתנאל), ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 333 ועמ' 336, שעמד על עיקר הפירוש, אלא שלדעתו חולק ר' אליעזר על כל התנאים שלמעלה וסובר שחייב ארם לחדש בכל תפילה, והוא משער שלשון הירושלמי "בכל יום" הוא שלא בדיוק, עיי"ש. ברם לדעתנו אין ר' אליעזר חולק אלא על ר"ע, וסובר שחייב לחדש רק אם תפלתו כבר שגורה בפיו. ובמאירי (שבת קי"ח ב'): הקורא הלל בכל יום וכו' ובירושלמי (ליתא לפנינו) פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו, והרי הוא קורא ה' עשה עצביהם וכו'. אבל עיין בפי' תלמידי ר' יונה על הרי"ף פ"ה סי' קי"ח סד"ה והאמר. ועיין במאירי כאן ל"א ב' (110 ע"ב) ד"ה בתלמוד שבת. ולפיכך סדר רבינו את דברי ר"ע לפני דברי ר"א, מפני שע"י מאמר ר"ע מתבארים דברי ר"א. ואשר לבאור דברי ר"א, הרי ברור שהירושלמי פירש כדברינו לעיל. וכ"ה שם: ר' אבהו בשם ר' אלעזר ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת, כלומר "קבע" אין פירושו שצריך לשנות את נוסח התפלה בכל יום, אלא שלא יתפלל באותו נוסח ממש כל הזמן, עד שנמצא כאילו קורא באגרת בלהג בעלמא, בלי עיון וכוונה, וכדברי הירושלמי בסנהדרין (פ"י ה"א, כ"ח ע"א): אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת וכו' להגיון ניתנו (כלומר ללהג בעלמא) ליגיעה לא ניתנו. 14 עיין באור הדברים בספרי (אנגלית) היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 109 הע' 61, 62. וכן במאירי כ"ט ב': כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה. 15 בפי' ר"י נחמיאש למשנת אבות הנ"ל (י"ט ע"כ): כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים. וכמו שמפורש בפרק תפלת השחר וכו' ובאבות דר"ן (ספי"ז) אל תעש תפילתך שיחה אלא תחנונים. וכן פירשו כמה מן הראשונים את משנת אבות ע"פ הסוגיא בברכות כאן. ודברי הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 333 תמוהים מאד. ושוב אמרו בירושלמי כאן: ר' אחא בשם ר' יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום (כלומר, וממילא נמצא שאין תפלתו קבע). אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום (כלומר, נוסח חדש בכל תפלה ותפלה) וכו'. ר' אלעזר היה מתפלל תפילה חדשה בכל יום (כלומר, מחדש רק את התפילה, שהיא צריכה להיות תחנונים, אבל לא את הברכות של שבח והודאה) ר' אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום (כלומר, מחדש גם בברכות ולא רק בתפלה). נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי "קבע" פירושו תפילה קבועה במשך של זמן ארוך עד שהתפלה נעשית לו שיגרא ואינו יכול לכוין בה, 16 לפי ר' הושעיה בבבלי כ"ט ב': כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. אלא שבבבלי, כנראה, פירשו את המשנה אחרת, עיי"ש. אלא שכמה מן האמוראים החמירו וחדשו את נוסח התפלה בכל יום, ועל אחיתופל אמרו שחדש בכל תפלה ותפלה. ומכיוון שמן התלמוד נראה שהלכה כר"א, הרי אין להתפלא אם נמצאים בסדרי תפלות הקדמונים כל מיני קיצורים וחדושים בתפלה. 17 עיין בתשה"ג מרמורשטין עמ' י"ג ובאוה"ג, התשובות, עמ' 141. ועיין להלן הע' 18. ואשר ל"מעין שמונה עשרה" שבדברי ר' יהושע נחלקו בה רב ושמואל (בירושלמי במקומו ובבבלי כ"ט א'); לשיטת רב הוא אומר סוף כל ברכה וברכה (בבבלי: מעין כל ברכה וברכה) ולשמואל מקצר את כל התפילה בברכה אחת, ואומר שלש הראשונות ושלש האחרונות במלואן. ונראה שבא"י נהגו כרב מפני שפסקו הלכה כר"א, וחדשו וקצרו לעתים את נוסח התפלה, ושמרו רק על חותם הברכות, ומכאן הנוסחאות החדשות והקיצורים שנשתמרו לנו בגניזה. 18 עיין, לדוגמא, בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, עמ' 657; בשנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 310; שכטר, מחקרים בליטורגיה היהודית (אנגלית) עמ' 98; הברמן תפלות מעין שמנה עשרה, עמ' מ"ג ועוד. ובקטע שפרסם ר"א מרכס בגנזי קדם של לוין ח"ג עמ' 65 (ועיין באשכול ח"א הוצ' אלבק עמ' 105 ובשו"ת הגאונים שבשו"ת הרי"ף הוצ' ביעדנוביץ עמ' 38): מצאתי בהלכתא גברואתא, מר רב צמח גאון ז"ל אמר נוהגין אצלינו החזנין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים להתפלל אבות וגבורות ואח"כ אומרים גדלך תקדש בנו, בא"י האל הקדוש. דעה וחכמה למדנו, בא"י חונן הדעת וכו'. ואמרו שקבלו קצור זה מהחזנים הראשונים שקבלו ממר רב יהודאי ז"ל שקבלה מרבו ורבו מרבו עד ר' יהושע דמתניתין דתנן ר' יהושע אומר מעין שמונה עשרה. וכנראה שע"פ קבלה זו פסק הר"מ בפיה"מ מהדו"ק כרב, עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ עמ' ז'. ולאמיתו של דבר נראה שלא נחלק אדם מעולם על רב שיוצא בקיצור י"ח מעין י"ח, אלא ששמואל סבר שיכול לקצר את האמצעיות בברכה אחת. וכבר נחלקו בברייתות כמחלוקת רב ושמואל (ירושלמי שם). ומכיוון שאביי קלל למאן דמצלי הביננו במתא (עיין דק"ס 150 הע' מ'. ונראה שהמלה האחרונה נוספה ע"פ בה"ג, ד' ע"ג, ד"ב עמ' 30, כרגיל במס' זו, מ"מ הדין דין אמת), הרי מסתבר שהגאונים קבלו את מסורת א"י בשיטת רב, והשתמשו בה לכל שעת הדחק, ועיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי הנ"ל. עכשיו אנו יכולים לעבור לתפלה קצרה של משנתנו. וכן שנינו שם: ר' יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה. אומר הושע וכו'. אבל בכל הנוסחאות מטיפוס א"י: 19 משנה שבירושלמי, פיסקא שם, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה, משנה ד' נפולי, פיה"מ להר"מ כתי"י. וכן היה לפני תלמידי ר"י והרא"ה אלא שמחקוה. מתפלל תפלה קצרה מעין שמונה עשרה ואומר הושע וכו'. ובוודאי שאין לשבש את כל הנוסחאות, ופירושה לשיטת בני א"י, שאם היה מהלך בדרך אינו מתפלל י"ח מעין י"ח, אלא תפלה קצרה (כלומר, מקצר את כל האמצעיות, מעין הביננו) מעין י"ח ומוסיף הושע וכו', כדי להגן עליו מפני הפורעניות, ומשתף את עצמו עם הצבור (עיין בבלי ל' רע"א ובצל"ח שם). ומכיון שלשיטת הירושלמי כל הדרך בחזקת סכנה, הרי כל המהלך בדרך מתפלל תפלה קצרה, עיין בברייתא שבבבלי ג' א' ובתוספ' שם ד"ה היה.

229. אי זה הוא וכו'. כל התנאים שבתוספתא כאן (ובברייתא בבבלי כ"ט ב') חולקים על ר' יהושע, וסוברים שמתפלל רק ברכה אחת ואינו כולל בה את שאר התפלה, ור' יהושע שנזכר בברייתא שבבבלי הוא ט"ס, עיין דק"ס עמ' 153 הע' ל'.

330. והטוב עיניך עשה. יפה העיר רצ"ה חיות (בהגהותיו לבבלי שם) לתנחומא (תרומה סי' ט') על תפלת שלמה שבקש (מ"א ח', ל"ט): ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כלומר דווקא מה שטוב לו, בניגוד לגוי שעליו התפלל (שם מ"ג): ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי . ורעיון זה הולך ונשנה במדרשים. עיין במ"ר פ"א סי' ג'; תנחומא שם סי' ג'; תנחומא הוצ' בובר תרומה סי' ח' (ועיי"ש בהערה נ', ונעלם ממנו שכן נמצא גם בתנחומא הוצ' שלו, תולדות סי' י"ד); לקוטים של גרינהוט ח"ד, במדבר סוף סי' ד' ועוד. אבל במס' שמחות ספ"ו אמרו שגם על הגוי בקש שלמה שיתן לו ה' רק מה שטוב לו.

432. ר' אלעזר וכו'. המוסגר במרובעים נשמט בכי"ו ע"י הדומות וישנו בד, בכי"ע ובבבלי.

5קול צעקת וכו'. כלומר כנוסח הברכה בתעניות (עיין תענית פ"ב מ"ד), שהרי הוא נתון בסכנה.

633. ודעתן קצרה וכו'. כלומר, טרודים ומרוגזים, עיין ב"ב קמ"ה סע"ב ובפי' המיוחס לר"ג שם. וכן בילמדנו בלק (גרינהוט ליקוטים ה"ד סי' מ', ילקוט שם סי' תשע"א): קצרה דעתו של בן המלך וכו' נתקררה דעתו של בן המלך. ובדב"ר ריש נצבים: פעמים שלא פנה להתפלל או מקוצר רוח שהיה עושה צרכיו, ופירושו שדעתו היתה קצרה מפני שהיה טרוד בצרכיו. ובמקרא רגיל: קצר נפש. ועיין מורה נבוכים להר"מ ח"א פמ"א.

734. שתתן וכו'. במכילתא (עמלק, יתרו פ"א סוף עמ' 195, כגי' כתה"י, עיי"ש בשנו"ס) אמר להן ר' צדוק וכו' הקב"ה שהוא נותן לכל אחד ואחד צורכו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה. וכן בשה"ש רבה (פ"ז, ב'): ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד צרכיו וכל גויה וגויה כדי מחסורה. ועיין בנוסח של תפלה זו בירושלמי בסוגיין ובבבלי ובדק"ס שם. ובנספחות ל"מדרשי תימן" (עמ' 40) שערתי שנוסח זה לקוח כנראה מברכה עתיקה בברכת המזון, כפי שמוכח מן הקטעים על קלף שנמצאו בחורבות ביה"כ של דורא אוורופוס (נתפרסמו במ"ע "סוריא" כרך כ', ח"א עמ' 25).

835. אמ' ר' לעזר וכו'. ס' העתים ה' קדוש סי' קל"ח, עמ' 174 (והובא בפי' ר"א מלונדריש לזרעים עמ' ל"ז), ראבי"ה ח"א סי' ל"ז, עמ' 23, שבה"ל השלם סי' ס"ו, כ"ו ע"א. ובבא זו היתה אף בירושלמי (פ"א ה"ח, ג' ע"ג) לפני הראבי"ה הנ"ל, עיי"ש. וכן מפורש שם, סוף סי' קצ"ו, עמ' 243.

9אבא היה וכו'. מדאורייתא עיקר קדוש היום הוא בתפלה. ואף מי שסובר שתפלת ערבית רשות, מודה הוא בתפלת שבת הכוללת קדוש יום שהיא חובה (עיין בהעמק שאלה ליתרו סי נ"ד אות א', ובהוספה שבדפוס ירושלים שם). ולפיכך אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א, י"א ע"ד, ובמקבילה בפסחים): נהיגין תמן במקום שאין יין, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת. ופירושו, מכיוון שאינו יכול לקדש על הכוס הרי עיקר קדוש היום הוא בתפלה. 20 צפנת פענח להגר"י ראזין פ"ט מה' תפלה ה"י. ועיין בתוספ' רי"ד מהדו"ת סוף פסחים כ"ב ע"ב וע"ג. ועל הנוסח "מקדש ישראל וכו' " עיין מ"ש להלן הערה 47. ור"א בר' צדוק תפס את תפלת אביו בלילי שבת כדוגמא לתפלה קצרה, ור' צדוק סובר שתפלת ערבית רשות, ולפיכך התפלל בכל לילי שבת תפלה קצרה, לשם קדוש היום. ואשר לברכה מעין שבע, נראה שמתחילה, במקום שהיין מצוי, אמרו קדוש היום על היין והעם לא התפלל כלל ערבית (עיין מ"ש הר"י שור בהגהותיו לס' העתים עמ' 175 הע' י"ח) אלא יצאו בברכה מעין שבע של הש"צ, כשיטת רב נטרונאי, 21 ס' העתים עמ' 176. ועיין סדר רע"ג, עמ' 25, ובהערה 55 שם, "מספרות הגאונים", הוצ' ר"ש אסף עמ' 78, ובהע' 7 שם. שמי שלא התפלל כלל בליל שבת יוצא בתפלה זו למ"ד תפלת ערבית רשות. ושמא תקנוה לכתחילה לקדוש היום, וחזרו והשתמשו בה בשעת הסכנה (עיין בס' העתים הנ"ל, עמ' 177 הע' כ"ט), בשעה שגזרו על השבת, במקום תפלת ערבית. 22 עיין מ"ש גדלי' אלון (תרביץ שי"ד עמ' 70) על נוסח א"י של מגן אבות דברים של טעם. ובמדרשי תימן עמ' 9 העירותי ש"מעון הברכות" בא ממקור א"י. וציינתי למאמרו של ברורי במכתב חדשי חנ"ד עמ' 500. ודברי אלון בראשית מאמרו, וכן בהערה 2 שם, טעונים מחיקה. ובשו"ת הרשב"ש סי' רנ"ו: שמעת במזרח אומרים [ב]ברכה מעין שבע ונודה לך תמיד מעין (צ"ל: מעון) הברכות, בוא"ו, ואנחנו במערב אומרים מעין הברכות, ביו"ד, ואמרת שהם מחזירים זה לקבלה וכו'. [עיין בעלי עי״ן לכבוד שוקן, סוף עמ׳ 90.] [ועיין שו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ רצ״ה.]

1036. שאהבת וכו'. וכ"ה בס' העתים הנ"ל. ובשאר הראשונים הנ"ל מקוצר.

1138. באהבה. עיין בשנו"ס בהוספה של גליון כי"ע. 23 בתס"ר ח"א עמ' 18 העתקתי את גירסת ס' העתים ודייקתי מן המלה "וכו' " (אחרי "באהבה") שהיה לפניו המשך הברכה בתוספתא. ברם אין מכאן שום ראיה, ואפשר שבעל ספר העתים הוסיף מעצמו את המלה "וכו' ", וכיוון להמשך הברכה, או לחותם שלה, ע"פ הסדורים שהיה רגיל בהם. ואין ספק בעיני שהוספה זו היא ע"פ הנוסח שהיו רגילים לומר בזמן מאוחר בתוך ש"ע במקום "אתה קדשת וכו' ". וכ"ה הנוסח בקטע מן הגניזה (שנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 320), אלא ששם חסרות המלים "לאות ולברית" (עיין בבלי כאן מ"ט סע"א). ובקטע מתוך סדור קדמון (מספרות הגאונים הוצ' ר"ש אסף, עמ' 77) הנוסח קרוב לגירסת הגליון בכי"ע. ובסדר רב עמרם גאון (כ"ה סע"א): ומאהבתך ה' אלקינו וכו' נתת לנו ה' אלקינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה לגדולה ולגבורה לקדושה למנוחה לעבודה ולהודאה לאות ולברית ולתפארת ולתת לנו ברכה ושלום מאתך. וכן בכ"י אחד של סדור רב סעדיה עמ' קי"ב (עיי"ש בשנו"ס): לאהבה לגבורה לקדושה למנוחה לעבודה ולהודאה לתת לנו ברכה ושלום מאתך. [ועיין מחזור רומי בולוניה ש״א כ״ו ע״ב ובקימחא דאבישונא שם.] ונוסה זה בוודאי כבר מתוקן ומורחב והכניסו בו מעין שבע, ואינו מעניין תפלה קצרה שלנו. מכל מקום ברור שגירסת הגליון בכי"ע אין להכניס בחשבון כלל שהרי הוא מסיים: אלקינו ואלקי אבותינו רצה במנוחתנו, וכבר העיר הרמ"ע בהערותיו כ"י (לפי שיורי ברכה בברכי יוסף או"ח סי' רס"ח אות ב'): הנוהגים לומר ומאהבתך כמנהג הלועזים שאומרים אותו אחר תפלה טועים, שלא נתקן אלא כשאין אומרים הג' ברכות ראשונות ואחרונות. 24 ואעפ"י שבירושלמי כאן אמרו שאף בתפילה קצרה אומר ג' ראשונות ואחרונות (בניגוד לבבלי ל' א'), אבל הרי בוודאי שלא אמרו בא"י את הנוסח של רצה במנוחתנו וכו'. ולא עוד אלא שכבר שערנו לעיל שר' צדוק סובר שתפלת ערבית רשות, ומטעם קידוש היום גרידא אתינן עלה, וממילא אין כאן מקום לברכות ראשונות ואחרונות. ולפיכך ברור שהגירסא שלנו ושל גוף כי"ע (ועיין גם בראשונים הנ"ל) נכונה, ואין להוסיף עליה (חוץ מן החתימה), והוא נוסח של קדוש היום. וכן אנו אומרים בחזרת הש"ץ של יוה"כ שחרית (אחרי הסליחות): ומאהבתך ה' אלקינו שאהבת את ישראל עמך, ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך, נתת לנו ה' אלקינו את יום צום הכפורים הזה למחילת חטא ולסליחת עון ולכפרת פשע. ועיין בנוסח של תפלה זו במ"ח כנ"ה עמ' 598. וכנראה שבעיקרו יש לפנינו קידוש היום של יוה"כ ערבית, שהרי אין כוס ביוה"כ.

1238-39. אשר קדש את יום השבת. בראבי"ה סי' קצ"ו הנ"ל (בשם הירושלמי): אשר קידש את השבת מששת ימי המעשה.

1339. ואינו חותם. שהרי הוא סובר שעיקר קדוש היום הוא בתפלה.