תוספתא כפשוטה על ברכות ד:א
תוספתא כפשוטה על ברכות · Tosefta Kifshutah on Berakhot 4:1
Open in the reader →11. שנ' לה' וכו'. כלומר, ואסור לאדם ליהנות משל גבוה בלי פדיון, ואם נהנה מעל, כפי שמפרשת התוספתא להלן. ובירושלמי רפ"ו: כתיב לה' הארץ וכו'. ובמדרש תלים: זהו שאמר הכתוב לה' הארץ וכו', מכאן אמרו חכמים כל הנהנה וכו'.
22. בלא ברכה. בירושלמי חסר, אבל כ"ה גם במדרש תלים. ולכאורה נראה שיש לנו הרכבה של שני מקורות: א. הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. ב. הנהנה מן העולם הזה מעל עד שיתירו לו כל המצות. אבל עיין מ"ש להלן.
3כל המצות. וכ"ה בד, ועיין בשנו"ס. ובירושלמי ובמדרש הנ"ל: עד שיתירו לו המצות. אבל הרשב"א (ל"ה א') גרס אף בירושלמי "כל המצות", ונראה שזו היא הגירסא הנכונה. וכן אמרו בתו"כ (מכילתא דמלואים צו הכ"ג, מ"ב ע"א): אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום. פירות יש בהם מצות הרבה וכו'. וכן בירושלמי חלה (ספ"א, נ"ח ע"א): עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה וכו'. וכן בילמדנו בלק (ילקוט שם, סוף רמז תשס"ו): אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו טועם פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות וכו'. אמר ליה רבוני הרי עשר אצבעות לפניך אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצות וכו' (והשוה לשון ר' יצחק בירושלמי הנ"ל). והיא כעין הודעה לפני האכילה שכל עשר המצות התירו לו את הפרוסה באכילה. 1 עיין מ"ש ר"ח אלבק במחקרים בברייתא ותוספתא, עמ' 95 הע' 4, על רעיון זה בספרות היהודית החיצונית. ופשיטא שגם ברכה היא בכלל המצות (עיין להלן בסוף מכילתין: שאין עושה מאה מצות וכו'). ולפ"ז אפשר לפרש גם את הגירסא שלפנינו, והיינו שאם נהנה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות, ואם לא ברך הרי החסיר את המצוה האחרונה, ואין כאן כל המצות.
43. בפניו וכו'. לפי פשוטו משמעו שלא ישתמש אדם בהם להנאתו גרידא אלא לכבוד שמים, ואם הוא עושה כן הרי כבוד שמים מתירן לו בהנאה. ובניגוד לדברי שמאי הזקן שלא התיר הנאת הגוף אלא כאדם שנהנה בעל כרחו, וכן נהג ר' אליעזר אחריו (בבלי נדרים כ' ב'). וכן מפורש באבות דר"ן (נו"ב פ"ל, הוצ' שכטר ל"ג ע"ב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל וכו' לעשות מצוה אני הולך וכו' בשביל לנקות את הגוף וכו' שמאי לא היה אומר כך, אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה. ובפירוש אמרו בוי"ר (פל"ד ג'): גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן וכו' מה מצוה זו, אמר להן לרחוץ בבית המרחץ וכו' לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא וכו'. ובבבלי שבת נ' ב': אם בשביל ליפות עצמו (כגי' כי"מ) אסור. ואינהו כמאן סברוה דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנא' כל פעל ה' למענהו. וצדקו המפרשים שאמרו שזו היא הברייתא שלפנינו, אבל אין צורך להגיה כאן, מפני ש"רוחץ אדם וכו' " פירושו שמשתמש בהם לא רק להנאתו גרידא אלא לכבוד קונו, וגומל נפשו איש חסד, וכמעשה של הלל הזקן הנ"ל. ועיין כפו"פ פ"ה עמ' ס"ז ומה שהאריך הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ קצ"א ע"ב ואילך. וכנראה שבזמן האמוראים היתה בבבל גם מסורת אחרת, וגרסו בברייתא שם: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשבת (במקום: בכל יום), עיין דק"ס שם עמ' 97 הע' א'. וכן פירשו בבבל גם את מעשה הלל הזקן, וכמ"ש בשאילתות סי' א': כך היה מנהגו של הלל הזקן במעלי שבתא אומר לו אדם להיכן אתה הולך וכו' כדי לנקות את הגוף בשביל כבוד שבת. ויש לפנינו מסורות חולקות.