תוספתא כפשוטה על ברכות ה:יג

126. רשות וכו'. וכן בירושלמי: תני מים שלפני המזון רשות ושל אחר המזון חובה. (ועיין בבבלי חולין שצייננו במסורת התוספתא). ובתנחומא בלק בפרשת וישא משלו (וכן במ"ר שם): שנו רבותינו נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה. ובראבי"ה סי' אלף ק"ט (לפי אפטוביצר, ח"א עמ' 134, הע' 16): ובמדרש ר' תנחומא בפ' וישא משלו איתמר בהדיא דמים אחרונים נמי חייב לברך עליהם מק"ו מה (והק"ו חסר). אבל במרדכי (ברכות רפ"ח סי' קצ"א): ואמר בתנחומא ומה מים ראשונים דאי בעי אכיל [ואי בעי לא אכיל מברך], אחרונים לא כל שכן. 24 וכנראה שמתנחומא זה שאב גם הראב"ד בתמים דעים סי' ס"ו, עיי"ש הק"ו. אבל בהוצ' שלפנינו של התנחומא אין זכר מזה. וכן, כנראה, לא היה כ"ז גם לפני בעל שבה"ל השלם, עיי"ש בסי' קמ"ט, נ"ט ע"א. ומשום כך קראו בא"י למים ראשונים רשות, מפני שזו היא מצוה שבאה ע"י רשות, 25 ומה שדייקו בירושלמי שם: נוטל ושונה, ואת אמרת רשות, כוונתו שמכיוון שהחמרת עליו לנטול ולשנות, לא היתה הברייתא צריכה לנקוט בלשון רשות. שהרי יש בידו שלא לאכול פת. ועיין מ"ש על לשון רשות שהיא מצוה בתרביץ ש"ח עמ' 97 ואילך. ועל ברכת מים אחרונים, עיין להלן.

2חובה. בירושלמי לא נזכרה כלל מלח סדומית בטעם מים אחרונים (עיין בבלי עירובין י"ז ב', חולין ק"ה ב') ומסוגיית הירושלמי והמדרשות הנ"ל משמע שמחמת זוהמא אתינן עלה, ולפיכך אמרו שם שעל מים אחרונים יצאה אשה מביתה ונהרגו עליהם ג' נפשות, עיי"ש, (ועיין בבלי חולין ק"ו א') ולא הזכירו סכנה אחרת. וכבר האריכו בעניין זה הראשונים והאחרונים, עיין בשאילתות יתרו סי' נ"ד ובהעמק שאלה שם ובהוספה שבדפוס ירושלים שנ"ז ע"א; ועיין בהערות אפטוביצר לראבי"ה ח"א עמ' 135, הע' 4. ומסתבר שהמנהג לברך על מים אחרונים על רחיצת ידים (עיין אוה"ג ברכות התשובות עמ' 127 סי' שמ"ז) מנהג א"י הוא, כפי שמפורש בתנחומא הנ"ל. והגאונים התנגדו לו 26 עיין אוה"ג ברכות עמ' 128, ופסחים עמ' 121. ואנו רואים מדבריהם שנהגו לברך על מים אחרונים בלילי פסחים. ומסתבר שהמנהג בא להם מן הסדורים והמחזורים שבידם שהיו בו פיוטי א"י לימים טובים, ושם היתה גם ברכה זו. ולפ"ז יש לנו שוב המנהג הידוע של הגולה לנהוג ביו"ט ע"פ טופסי א"י של הברכות. עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 69. מפני שהיה לפניהם מפורש בבבלי (חולין ק"ה א'): מים אחרונים חובה ואינם טעונים ברכה. 27 עיין בס' האשכול, הוצ' ר"ש אלבק, עמ' 73, הע' א'; אוה"ג ברכות ופסחים הנ"ל. ואפשר שהוסיפו כן בגמרא ע"פ הבה"ג ד"ו ט' ע"א, ד"ב עמ' 66. ועיין ר"מ פי"א מה' ברכות ה"ד. אבל הריבמ"ץ פסק (ס' יריאים השלם, סי' תל"ד, עמ' 499, שבה"ל סי' קמ"ט, נ"ח ע"ב. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, מבוא עמ' י"ח בהערה) שמברכין על מים אחרונים. וכנראה לא חדש את הדברים אלא שכך נהגו באיטליה הדרומית. וגם אנשי קירואן (עיין אוה"ג ברכות עמ' 128 הנ"ל) ששאלו מרב שרירא למה אין מברכין על מים אחרונים הוא מפני שהגיעו אליהם ההלכות הבבליות, אבל אפשר שלפי מנהגם העתיק היו מברכין.

327. מפסיק וכו'. בירושלמי: אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק. 28 בס' האשכול ח"א, הוצ' אויערבך, עמ' 34: "והא דאמר בתוספתא מים הראשונים מפסיק, אחרונים אינו מפסיק, לאו למימרא דשרי להפסיק בין נטילה לברכת המוציא, אלא כדאי' בירושלמי וכו' ". ואין לסמוך על פיסקא זו, ובהוצ' אלבק ליתא. מה הוא נוטל ומפסיק? ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה וכו'. וכבר הוכיחו הראשונים מן המשנה והתוספתא שבנטילת ידים היו נוטלים ושונים, כדי שיטהרו המים השניים את הראשונים (עיין רש"י סוטה ד' ב' ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 141 ואילך, שם עמ' 151) ובארו גם את הירושלמי (עיין אהצו"י ברכות עמ' 184 ומ"ש בתס"ר הנ"ל) בשיטה זו. והיינו "השניים מטהרין את המים שעל היד, כלומר מדיחין המים המטושטשות ע"י הלכלוך מעל היד, ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים, שאם יתן כל הרביעית בפעם אחת יהיו מעוררין את הלכלוך שעליהן" (ראב"ד, תמים דעים, סי' ס"ז). והנה ברור מן הירושלמי שבמים ראשונים מחוייב להפסיק (אם לא שפך יותר מרביעית בב"א) ולשנות, וכן מוכח מלשון הברייתא עצמה: אלא שבראשונים וכו', שמשמעה שאעפ"י שמים ראשונים רשות, מ"מ יש בהם חומרא שאיננה במים שניים. ולפ"ז אין להשלים את דברי הברייתא שלפנינו עם הירושלמי, שהרי כאן מפורש בכל הנוסחאות: אם רצה להפסיק וכו', כלומר שהכל תלוי ברצונו. ברם פירוש הירושלמי "נוטל ושונה" מגלה על לשון התוספתא "אם רצה להפסיק". ואנו רואים שבירושלמי פירשו "מפסיק", מפסיק בתוך הנטילה 29 עיין בס' המנהגות, הוצ' הר"ש אסף, ספרן של ראשונים, עמ' 163. (בין נטילה לנטילה) ולא בין נטילה לברכה. 30 עיין מ"ש לעיל ה"ו בשיטת הירושלמי בזה, ועיין להלן הכ"ו. ושמא הכוונה שבראשונים אם רצה להפסיק בקידוש מפסיק, כלומר, שנוטל בפעם הראשונה לקידוש על היין מחמת נקיות, ומקדש, ואח"כ נוטל שניה כדי לסמוך נטילת ידים לסעודה. 31 עיין בפיסקי ר' ישעי' דטראני רפ"ח שכתב: ואם היו ידיו מלוכלכות וכו' נוטל ידיו פעם אחת להסיר לכלוך ידיו ומקדש ונוטל ידיו פעמים ובוצע ואוכל וכו'. ועיין גם במחז"ו, עמ' 273. וזהו דווקא אם לא שמר את ידיו, אבל אם שמר את ידיו, סגי בנטילה אחת אח"כ (עיין מאירי מ"ג ב', 148 רע"א), כלומר, נוטל, מפסיק בקידוש, ושונה את הנטילה. אבל במים האחרונים, שהלכה היא שמכבדין את הבית, ואח"כ נוטלין (עיין בבלי נ"ב ב'), אסור לו להפסיק בין נטילה לנטילה (אם רוצה לצאת ידי ב"ש וב"ה במשנתנו פ"ח) בכיבוד הבית, מפני שבנטילה ראשונה יש חשש לאיבוד אוכלין. ונמצא שההפסקות כאן מכוונות לפ"ח מ"ב 32 עיין בפי' ר' ישעיה הנ"ל. ומ"ד (או מ"ב ומ"ג לפי סדר הירושלמי).