תוספתא כפשוטה על ברכות ה:כב
תוספתא כפשוטה על ברכות · Tosefta Kifshutah on Berakhot 5:22
Open in the reader →142. היה מקריב וכו'. בד חסרה בבא זו, ובכי"ע הסדר הוא: היה מקריב זבחים בירושלם וכו', ואח"כ: היה מקריב מנחות וכו'. וכן היה הסדר לפני הר"מ בשו"ת שלו הוצ' פריימן סי' י"א עמ' 12 (בד' ליפסיאה סי' נ"ז, ובפאר הדור סי' מ"ט הנוסח משובש), וכן, כנראה, היה הסדר לפני הרמב"ן, עיין להלן הע' 46. ובבא זו נשנתה גם בבבלי. ועיין בהגהות יעב"ץ למנחות ע"ה ב' שתמה למה הזכירו כאן את ירושלים. ובצל"ח ברכות פירש שהברייתא באה להוציא במה קטנה שזר מקריב בה בכל זמן שירצה (וכר"מ שסובר שיש מנחה בבמה, עיין במשנה סוף זבחים ובגמרא שם ובתוספתא להלן מנחות פ"ז הט"ו), או אפילו במשכן שילה וכו', לפני שנחלקו הכהנים למשמרות שאינו מברך שהחיינו, עיין להלן.
243. שהגיענו וכו'. ברש"י ברכות פירש: היה . ישראל עומד. ומקריב מנחות . ונתנה לכהן להקריבה. אומר ברוך שהחיינו. אם לא הביא מנחות זה ימים רבים. ובמנחות פי' (בנוסח שנדפס בהוצ' ראם מכ"י): היה עומד כהן שלא הביא מנחה בשנה זו. לישנא אחרינא ישראל שלא הביא מנחה מימיו. ובנוסח הדפוס שם: היה עומד וכו'. כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו. או שהקריב מנחה חדשה, כגון מנחת העומר, אומר כהן שהחיינו. ועיין בתוספ' ברכות ומנחות ובתוספ' ר"י ועוד, שפירשו שהכהן צ"ל שהחיינו מפני שהמשמרות לא היו מתחדשות יותר מפעמים בשנה, ולפיכך הוי ליה כזמן קבוע ומברך שהחיינו. אבל בשו"ת הר"מ הנ"ל: מצוה שאינה תדירה, ואין האדם מתמיד עשייתה בכל עת, ואפי' שלא תהיה מיוחדת בזמן, בזולת זמן אחר, הואיל ואינה תמידית החיוב, תדמה למצוה הבאה מזמן לזמן, ולכן יברך עליה שהחיינו כמו שבארה הברייתא במקריב מנחות וקרבנות (בגוף הברייתא העתיק לעיל שם זבחים ואח"כ מנחות, כגי' כי"ע) וכמו שנתבאר בתלמוד בפדיון הבן וכו'. ועיין לשונו בפי"א מה' ברכות ה"ט. ולפי פירוש זה מברך הכהן שהחיינו אף על מנחה שבאה מן הישן. ובפ"ז מה' תמידין ומוספין הי"ה פסק רבינו: וכל המקריב מנהה מן החדש תחילה מברך שהחיינו. ואפשר שדין זה הוא אפי' בכהן שמתנדב משלו (מלשון הר"מ ברור שלא פירש כרש"י שבמנחת העומר עסקינן, אלא במנחות שבאו מן החדש אחרי העצרת), והוא הרי יכול להקריב בכל שעה שירצה (תמורה פ"ג מ"ד ועוד), ואם מקריב בפעם הראשונה מן החדש מברך שהחיינו אפילו אם מקריב משלו. ובמעשה רוקח שם פירש שדברי הר"מ מוסבים על ישראל עיי"ש. ועיין מ"ש הנצי"ב בהעמק שאלה סוף ברכה, הוצ' ירושלים, של"ח רע"א.
3מקריבן וכו'. מקריבן כאן פירושו, כשהוא קומץ, משא"כ "מקריב" ברישא שפירושו כשהוא יוצק ובולל, ומברך שהחיינו על העשייה כשם שמברך שהחיינו על העשייה בסוכה ובלולב, עיין להלן פ"ו ה"י. ואם נפרש את הרישא בישראל, "מקריב" פירושו כשהכהן מקדשן. 45 ועיין בהעמק שאלה, סוף ברכה, שהבאנו לעיל בפנים. ועיין במנחת חינוך סי' קט"ז על יציקה ובלילה אם הן כשירות לכתחילה בזר. וכל בבא זו עד "להקריב מנחות" חסרה בכי"ע ובבבלי. אבל ישנה גם בשו"ת הר"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן.
444. קד' במצו' וכו'. וכ"ה בשו"ת הר"מ הנ"ל. וצ"ע למה אינו אומר, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו וכו', עיין בר"מ ריש ה' בכורים וסוף ה' תרומות.
5המוציא וכו'. וכ"ה בכי"ע ובבבלי הנ"ל. ובפני יהושע לברכות פירש שהכוונה היא שאינו מברך אלא המוציא, למעט שהחיינו. ופירוש זה קשה לפי גירסת התוספתא שהכניסה כאן בבא אחרת בין הרישא והסיפא. ובלקוטות הרמב"ן כאן (ל"ט ב'): מברך בורא פרי האדמה ולאכול מרור וכו' וכן באוכל את הפסח ואוכל את הזבח ואוכל מנחות בירושלם, 46 ומכאן משמע שאף לפניו היה הסדר כאן כמו בכי"ע והר"מ. כדקתני בתוס' בפרקין. ומשמע קצת שהיתה לפניו כאן הגירסא: לאכול מנחות. ברם קשה להגיה את כל הנוסחאות, ואפשר שהתוספתא סמכה על הרישא שכבר שנתה ברכת המצות בקרבנות, 47 וכבר ראינו לעיל (שו' 42) שהסדר בכי"ע מקויים גם ע"י הראשונים. וכאן הוסיפה שבמנחות מברך המוציא, ולא בורא מיני מזונות, כפי' הבבלי הנ"ל, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.
645. שהגיע' וכו'. כנראה שאמרו ברכה זו בשעת שחיטת הקרבן, כלומר בשעת העשייה, עיין מ"ש לעיל ד"ה מקריבן. ועיין ר"מ פי"א מה' ברכות סהי"ב. ומכאן סותרים הראשונים 48 תוספ' ר' יהודה ותוספ' הרא"ש כאן ל"ז ב', ותוספ' מנחות ע"ה ב'. את פירוש ר' שמעי' שבמנחות דווקא מברך שהחיינו. ועיין להלן.
7מקריבן וכו'. כלומר, בשעת קבלת הדם, שמתחיל לקיים את מצות הקרבת הקרבן. ועיין בסה"מ להר"מ עשה ס"ד, הוצ' הגר"ח הילר, עמ' נ"ג ובהערה 7 שם. אבל עיין מ"ש הנצי"ב בהעמק שאלה חיי שרה, הוצ' ירושלים, צ"ח ע"א.
847. לאכל זבחים. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: לאכול את הזבח הזה. ופירושו, שצריך לפרט את שם הזבח, אם שלמים שלמים, ואם מעשר בהמה, מעשר בהמה. ולהלן סוף פסחים: ברכת הזבח וכו' לאכול את הזבח. ואפשר שצריך לפרט את השם, כמו שפירש"י בפסחים קכ"א א' במשנה. והר"מ פסק בפ"א מה' בכורים ה"ב: וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן 49 עיין מ"ש לעיל ריש שו' 44. ומכאן אין קושיא, מפני שלאכל זבחים היא ברכה כוללת, ונוהגת אף בישראל. וצונו לאכול כך וכך . 50 ועיין ר"מ פ"ח מה' חמץ ומצה ה"ז. ואפשר שסתם "הזבח" בלילי פסחים פירושו חגיגה לדעת הר"מ. ועיין מ"ש בח"ד סוף פסחים. ועיין מ"ש להלן בסוף דברינו. ואעפ"י שרש"י בברכות (מ"ח ב') ובפירושו לש"א ט', י"ג (וכן ברד"ק שם) העתיק בברכת שלמים: אשר קב"ו לאכול את הזבח, הרי אפשר שלא העתיק אלא נוסח כללי (מפני שכ"ה במקרא שם: כי הוא יברך הזבח) אבל אין להסיק משם שאין צריך לפרט את שם הזבח. והנה התוספתא לא הזכירה כאן שצריך לברך גם שהכל נהיה בדברו, והטעם הוא משום שהיו רגילים לאכול את הבשר גם בפת, והפת פוטרת אותו מברכה זו, אעפ"י שאכילת הזבח היא מצוה בפני עצמה, וכמו שהסיקו הראשונים 51 עיין בפי' הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות, באו"ז ח"ב סי' רנ"ו, ס' רע"א, בשבה"ל השלם סי' רי"ח ק' ע"א, ובמרדכי סוף סדר של פסח. לעניין ברכת שהכל על הפסח. ואפשר שמטעם זה הזכירה התוספתא המוציא במנחות, מפני ששם צריך לברך גם המוציא על המנחה עצמה וגם לאכול מנחות, אבל בזבח ברכת הפת פוטרת אותו מברכת שהכל. ועיין היטב ברד"ק לשמואל הנ"ל. ובר"מ פט"ו מה' תרומות הכ"ב: כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל, ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה.