תוספתא כפשוטה על ברכות ה:כה

153. דברים שבין וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בבבלי כאן ובמקבילות. ועיין דק"ס כאן עמ' 275 הע' ז'. וע"פ הסגנון הרגיל היה צ"ל: אילו דברים וכו', כמו שהוא במשנתנו רפ"ח. ובבבלי סיגנון זה מובן, שהרי הוא מפסיק בין הבבות בשקלא וטריא, ופותח בכל אחת בת"ר (כפי שפירש לנכון בדק"ס שם), אבל כאן הסיגנון קצת מוזר. 55 אמנם בריש פיאה בכי"ו ובכי"ע: דברים שאין להם שיעור וכו'. אבל בד שם: אילו דברים וכו'. ובזבחים ק"כ א': דברים שבין במה וכו', אבל בתוספתא שם פי"ג הי"ז: אלו וכו'. ועיין בירושלמי רפ"ח, ושם נאמרו הטעמים של התוספתא בסיגנון התלמוד ולא בלשון ברייתות, וכ"ה שם גם בכמה בבות שלהלן. ועיין גם להלן דמאי פ"ח, רה"ה ומש"ש, והוא מצוי בתלמודים, וכן להפך (הוספות בברייתות ע"פ התלמודים).

254. שהיום גורם וכו'. וכ"ה להלן בפסחים ובבבלי. ופירש"י (בסוכה) שאם לא מפני קידוש, לא היה נזקק לכוס לפני סעודה. ועיין גם בפירש"י בסוגיין. ובירושלמי: שקדושת היום גרמה ליין וכו'. ולכאורה מוכח שאף הירושלמי פירש בדברי ב"ש שאמירת הקידוש גורמת ליין שיבוא, שהרי כן אומר הירושלמי להלן שם: כלום טעמהון דבית שמאי אלא שקדושת היום גרמה ליין שיבוא, וכאן הואיל ולא אבדלה גרמה ליין שיבוא וכו', ומוכח מרהיטת הלשון שקדושת היום היא מקבילה להבדלה, ובשתיהן הכוונה לאמירתן. וכבר בארנו לעיל (פ"ג סה"ז) שלפני שקבלו עליהם תפילת ערבית כחובה, מ"מ בשבת היו אומרים תפילה של קדושת השבת, והוא היה עיקר קידוש היום, ור' צדוק סבר שם, שאם אח"כ אומר הקדוש על הכוס אינו חותם. ולפי זה לא תקנו קידוש גמור (עם חתימה) על הכוס אלא בזמן שלא אמר מקודם קדושת היום, אבל אם אמר מקודם, שוב אינו חותם על הכוס לשיטת ר' צדוק. ונראה שזו היא שיטת ב"ש כאן. ולפיכך אמרו שאעפ"י שתקנו קדוש על הכוס, מ"מ עיקר הקדוש היא אמירת קדושת היום בתפילה, ולא בא היין אלא מחמת הקידוש שתיקנוהו על הכוס, והכוס בא מחמת קידוש, ולא להפך. זו היא שיטת הירושלמי. ברם בפיה"מ להר"מ כאן: ב"ש וכו' שאלולי כבוד היום לא נצרכו ליין, וב"ה וכו' לולי היין לא היינו יכולין לעשות קידוש . וכן נראה מפשוטה של לשון הבבלי והתוספתא שהיום גורם ליין שיבוא פירושו שקדושת השבת (או יו"ט) גורמת ליין שיבוא, ולאו דווקא אמירת הקידוש על הכוס, שהרי בלילי פסחים ג"כ מקדים לב"ש (פסהים פ"י מ"ב) ברכת היום לברכת היין מפני אותו הטעם (עיין בתוספתא שם הנ"ל, ובירושלמי ובבלי שם). ובלילי פסחים בוודאי לא בא היין מחמת הקידוש, שהרי אפילו לדידן, אם לא הי' לו יין בלילי פסחים וקדש על המצות, ואח"כ בא לו יין, מחוייב לשתות ד' כוסות, ואין אמירת הקידוש גורמת כלל לכוס שיבוא. אלא עיקר הפירוש הוא שקדושת שבת ויו"ט גרמו ליין שיבוא, ואין חילוק בין שבא היין מחמת אמירת הקידוש או מחמת קדושת היום, ובכל מקום לב"ש קדוש היום קודם. ולפ"ז אין הבדל בין שבת ויו"ט לפסח, מפני שאף בארבע כוסות אינו מחוייב אלא רק מפני קדושת היום. וכן לדידן גם אם קדש על הפת שייך אותו הטעם, אעפ"י שבשבת אין חובת הקידוש גורם לפת שיבוא, שהרי אדם חייב לאכול פת בשבת. ועיין בצל"ח בסוגיין נ"א ב' ובערוך לנר סוכה נ"ו א', ושניהם פירשו אף לב"ש שאמירת הקידוש גורמת ליין שיבוא, ולפיכך הסיקו מה שהסיקו, אבל לפי פירוש הר"מ בדברי ב"ש מתיישבים כל הקושיים.

3וכבר קדש וכו'. וכ"ה בבבלי. ועיין ברש"י כאן וברשב"ם פסחים. ובתוספ' ר' יהודה רפ"ח: משעה שקבל עליו שלא לעשות מלאכה, ותוספת שבת דאורייתא. ונראה מלשונו שפירש שקידוש היום בתפילה חל עליו משעת קבלה מיד, אבל קידוש על הכוס אינו חל עליו אלא משחשיכה. ובירושלמי: וכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא יין. ולפי דברינו לעיל בשיטת הירושלמי שאף לב"ש "קדושת היום" פירושו אמירת הקידוש, צריך לפרש כאן, שאעפ"י שהחכמים תקנו קדוש על היין, הרי עצם חובת הקדוש בתפלה חל עליו מיד בשקדש היום, אלא שהחכמים סמכוהו ליין, כלומר סמכו את החובה שכבר מוטלת עליו שתאמר על היין, וממילא החובה קודמת. והטעם השני מחזק את הראשון.

456. שהיין גורם וכו'. ב"ה חולקים על ב"ש ור' צדוק (עיין מ"ש לעיל), וסוברים שחכמים תקנו אמירת הקדוש, אפילו אם כבר אמר קדושת היום לעצמה, ומכאן רואים שהטילו חיוב מיוחד לקדש על היין דווקא, ואם אין לו יין (ולדידן פת בא במקום יין) אינו מקדש שוב, וממילא נמצא שהיין גורר את אמירת הקידוש, ומברך על היין תחלה. ואפילו אם עדיין לא אמר קדושת היום לפני הקדוש אף הוא מברך על היין תחלה לב"ה, מפני שהיין תדיר, וכטעם השני של ב"ה. ועיין צל"ח בסוגיין.

5תדירה וכו'. בבבלי זבחים (צ"א א') שנינו: ת"ש ד"א ברכת היין תדירה וכו' אע"ג דברכת היום קדישה. אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי. ועיין בפתח עינים להחיד"א בריש פירקין ובנוע"י כאן וביפה עינים זבחים שם שהעירו שהירושלמי (יומא פ"ז רה"ב, מ"ד ע"ב; נזיר פ"ז סה"א, נ"ו ע"ב, ויש שם ט"ס) סובר שבעניין תדיר ומקודש קיימת מחלוקת ב"ש וב"ה, ולב"ש מקודש קודם, ולב"ה תדיר קודם, וכוונת הירושלמי היא למחלוקת שלנו כאן. ברם אין זה וודאי גמור שהירושלמי כיוון למחלוקת שלנו, ואפשר שהיתה ידועה לו ברייתא אחרת שחלקו בה ב"ש וב"ה בעניין תדיר ומקודש. והר"מ פסק (פ"ט מה' תמידין ומוספין ה"ב) שבתדיר ומקודש יכול להקדים מה שירצה, אעפ"י שדרכו לפסוק כפשיטות הירושלמי במקום ספק שבבבלי. וכנראה שגם הוא פירש את הירושלמי (ביומא ונזיר) שהוא מכוין למחלוקת שלנו, ולפ"ז הבבלי חולק במפורש עליו, וסובר שקדוש היום וברכת היין אינם שייכים כלל לשאלה של תדיר ומקודש, וממילא לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה. ועיין מ"ש לעיל פ"ג הע' 44.

657. והלכה וכו'. הירושלמי אינו מביא הלכה זו, ובבבלי הביאוה ופרשוה.