תוספתא כפשוטה על ברכות ה:כז
תוספתא כפשוטה על ברכות · Tosefta Kifshutah on Berakhot 5:27
Open in the reader →161. מקנח וכו'. הסדר בתוספתא מתאים כאן לסדר המשנה בהוצאות שלנו. אבל לפני הירושלמי היה כאן סדר אחר, עיין במלא"ש פ"ח מ"ג, ועיין בבבלי נ"ב ב'.
263. ספק משקין וכו'. טעם זה לא נזכר בבבלי, 57 ולא שחלקו על ההלכה, שהרי משניות מפורשות הן, אלא שסברו בבבל שאין כאן עניין לספק משקין, שלא נאמרו הדברים אלא לספיקות שבמקרה, אבל כאן הרי אדם נוטל את ידיו בכל שעה ומלחלח את המפה במשקין, אלא שמצויים הם להבלע בה, ולפיכך צריך להזהר שלא יטמאו. וכן בהלכה שלעיל (לפי שיטת הבבלי), הרי מצוי הוא אדם שלא לקנח את ידיו אחרי הנטילה (עיין לעיל הי"ג ובהערה 31 שם), ובוודאי יש משקין על ידיו, ולפיכך סברו בבבלי שיש מקום לחששות ולגזרה. ועיין בס' משנה אחרונה לידים פ"ב מ"ד. אבל ישנו בירושלמי שלא בלשון ברייתא (כמו בשתי הבבות הראשונות, עיין מ"ש לעיל). ולא עוד אלא שבירושלמי מוקמינן בשלחן של שיש ושל פרקים שאינו מקבל טומאה (עיין בס' ניר, ובירושלמי שבת פי"ב ה"א, י"ג ע"ג ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 72 הע' 9). ולפ"ז אין כאן חשש כלל לבית הלל אם יניח את המפה על השלחן. וצריך לפרש שב"ה אומרים על הכסת פירושו אף על הכסת, כמו שרצה לפרש במה"פ, וכמו שפירש בס' ניר ד"ה ד"א. ובמבוא לנוסח המשנה לרי"ן אפשטין עמ' 1007 הביא מד' נפולי את הגירסא במשנתנו: וב"ה אומרים אף על הכסת. והעיר: אבל ט"ס הוא, שכן נוסח שלנו מקויים מן התוס' וכו' והירושלמי שם. ודבריו צריכים תיקון, שהרי מן הירושלמי מוכח כנוסח ד"נ. אבל באמת גם בלי "אף" מותר לפרש כן, עיין בדוגמאות שהביא הרינ"א שם. ועיין מ"ש להלן ד"ה אלא מקנח.
3לחולין. בד מוסיף: מן התורה . וכ"ה בבבלי. אבל גם בירושלמי: אין ידים לחולין (ולא יותר). ובירוש' חגיגה (פ"ב ה"ה, ע"ח ע"ב) שואל על המשנה שם (נוטלין לידים לחולין): ויש ידיים לחולין וכו', דברי הכל היא כדי שיהא בדל מן התרומה. ולפ"ז נראה שגם בירושלמי ובתוספתא פירושו כמו בבבלי, שאין לידים לחולין שום עיקר מן התורה (עיין בס' ניר שלא פירש כן), ולפיכך אין לגזור אפי' על ספק המצוי, עיין מ"ש לעיל.
464. אלא מקנח וכו'. מכאן ועד סוף הברייתא ליתא בירושלמי, אבל ישנו בבבלי ובסדר אחר. והנה ברור שבבא זו לא היתה לפני הירושלמי, שהרי הירושלמי מפרש שבשלחן שאינו מקבל טומאה עסיקינן, וא"כ אי אפשר לומר שיטמאו המשקין מחמת השלחן. ולכאורה נראה שיש לפנינו כאן הוספה ע"פ הבבלי, וצ"ל: אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת (ולא יותר). 58 כסיגנון הבבא שלפניה, עיין מש"ש. ופירושו שנוהג כמו שנוח לו, מפני שהיה דרכם להשען על הכסת ולהניח שם את המפה, ולא להניחה על השלחן שמונחים עליו האוכלין, ומחמת נקיות אתינן עלה, אבל מן הדין מותר לו להניח גם על השלחן, עיין מ"ש לעיל. ברם מכיוון שהוספה זו ישנה בתוספתא בכל הנוסחאות, הרי אין למחקה בוודאות, ואפשר שהתוספתא אינה מדברת בשלחן של שיש, אלא בשלחן שמקבל טומאה (וכשיטת הבבלי), ומתחילה דחו ב"ה את טעמם של ב"ש, ואמרו שאין לחשוש שמא ייטמאו ידיו מן המשקין שעל המפה, מפני שספק משקין לידים טהור, ולפיכך מותר להניחה על הכסת. ובלשון שניה נתנו טעם לדבריהם למה אינו מניחה על השלחן, והוא שלא יטמאו המשקין שעל המפה את האוכלין שעל השלחן, שלטומאתם יש עיקר מן התורה (עיין טהרות פ"ד מ"י, ירוש' חגיגה פ"ג ה"ב, ע"ט ע"ב ובמקבילה שבסוטה; בבלי פסחים ט"ו ב'. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 67. ועיין במה"פ כאן).