תוספתא כפשוטה על ברכות ה:כח

165. מכבדין וכו'. פירשו תלמידי ר"י (פ"ח סי' קצ"ב): מנהגם היה אחר אכילה קודם ברכת המזון לסלק השולחן ולכבד המקום מן העצמות והפירורים שנפלו שם, וב"ש ס"ל שמתחלה יש לו לכבד הבית ואח"כ יטול ידיו וכו'. וכן היה מנהג העמים הקדמונים, שכן כותב אתינאיוס בחכמי המשתה שלו (ס"ט E 408): הנשים גמרו את סעודתן, וכבר הגיע הזמן לסלק את השלחנות 59 היוונים השתמשו בכל אותם הדיבורים שנוהגים אצלינו בעניין זה, כלומר "לסלק את השלחן" (ברכות מ"ב א' ועוד), "לעקור את השולחן" (פסחים קט"ו ב' ועוד), "להגביה את השלחן" (שם וב"מ פ"ו א'). וכנגדם ביוונית: άπαίρειν, έκφέρειν, βαστάζειν τήν τραπέζαν. ולכבד [את הבית] ולתת מים [אחרונים] לידים לכולם וקצת שמן ערב (ועיי"ש סי"א 462ᶜ).

266. מפני אובדן וכו'. וכ"ה באו"ז (ח"א ה' טהרת ק"ש סי' קל"ח כ"ד רע"ד) ובירושלמי (שלא בלשון ברייתא, כבכל הבבות שלעיל). אבל בבבלי הנ"ל: מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלין. והנה לא בארו לא בבבלי ולא בירושלמי מה הפסד אוכלין יש כאן. והרשב"א פירש בשם גאון: שמש עם הארץ אם נוטל ידיו תחלה מתעצל מלדקדק בלקט פירורין שיש בהן כזית, ונמצא מפסיד אוכלין וכו'. וכן פירש ר"ח (לפי או"ז הנ"ל, כ"ד סע"ג) והראב"ד בחידושיו (לפי המאירי כאן 183 ע"א). ועיין מ"ש להלן.

367. פרורין וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. ורש"י (נ"ב ב') מעתיק בשם התוספתא: אם שמש ת"ח הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית. וכנראה שלפני רש"י לא היה בבבלי: ומניח פירורין וכו', כשם שאינו בכי"פ (עיין דק"ס עמ' 278, סוף הע' ט'), והשלימה ע"פ התוספתא. ובירושלמי: אם השמש פיקח הרי זה מעביר פירורין פחות מכזית. 60 וכע"ז גם בכי"ר שם. וההסבר שבבבלי במחלוקת ב"ש וב"ה (אם מותר להשתמש בשמש ע"ה) אינו נזכר בירושלמי. ועיי"ש פ"ו ה"א, י' ע"א (בעניין יין חי שנוטלין ממנו לידים): אמר ר' אבא אין בו משום אובדן אוכלין. ואולי הקלו ביין לנטילה. ועיין ירוש' דמאי פ"ז ה"א, כ"ו סע"א. ובנוסח הרש"ס שם גרס (כפי שיוצא מפירושו): הרי זה מניח פירורין פחות מכזית. ובדרך יתכן, אולי, ואפשר, נבאר ע"פ זה גם את הברייתות שלנו. מנהג הקדמונים היה לקנח את ידיהם בפירורים הרכים של הפת, 61 שדחסו אותם כמין עיסה. שנזרקו אח"כ לכלבים. 62 עיין בפרשים של אריסטופניס, 415 ואילך, שם 819 ואילך; אתינאיוס, חכמי המשתה ס"ט, 409ᵈ ; Pollux המדקדק 93 ,VI, ובמלונות היונים ערך άπομαγδαλία. וכבר הזהירו חז"ל: 63 דברים שמנו חכמים במניין, במחז"ו כי"א, שנתפרסם במנוה"מ הוצ' ענעלאו ח"ד, עמ' 592. ואין מקנח ידיו בפת. ולפיכך חששו ב"ש שמא יקנחו האורחים את ידיהם בפירורים שיש בהם כזית, 64 ובאמצע האכילה, לא חששו לכך, מפני שאין דרך בני אדם לקנח בפירורים שיש בהם כזית, שעומדים עדיין לאכילה באותה סעודה. ומשום כך אמרו שמעבירין את הפירורים לפני רחיצת הידים. אבל ב"ה מתירין, וסוברים שהשמש הפקח יניח אוכלים שהן פחותים מכזית (ויעביר את הפירורים הגדולים), והאורחים יכולים לקנח את ידיהם באוכלים שהן פחותים מכזית, שאין בהם משום אובדן אוכלים. וסמך לזה מצאנו גם במקום אחר, שכן שנינו במשנת שבת (פכ"א מ"ג): מגביהים מן השלחן וכו' מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה. ובתוספתא שם (פט"ז ה"ו): מגביהין מעל השלחן וכו' מקנחין בזנב הסוס וכו' ובשיער של שועית, 65 כ"ה בכי"ע ובכ"י לונדון. ובד: ובשיע' של שועי'. ובכי"ו: ובסיער של שועין. ועדות צוק' על גי' ד וכי"ו אינה מדוייקת. ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה, כדרך שעושה בחול. 66 עיין ר"מ פכ"ב מה' שבת הי"ט. ולפ"ז נראה שהפירוש הוא שמקנחין בכל הדברים הללו את הידים אפילו כשהן מזוהמות ביותר, ובלבד שלא יתפוס אותם בידו אחת ויקנח בהם את היד האחרת, אלא מקנח בהם דרך שפשוף. ובמפה אסור לקנח כלל בשבת אם הידים מזוהמות יותר מדאי, שלא יבוא לידי כיבוס המפה. ולפ"ז נראה שהבבא שם בתוספתא מקבילה למשנתנו הנ"ל, ואין שועית אלא שעועית, והוא שער של שעועית הוא שער של אפונים. ומותר לטלטל את כל הדברים הללו אפילו אחרי שמקנחים בהם את הידים, מפני שהם מאכל בהמה, 67 עיין בתוספ' שבת קל"ג א' ד"ה פירורין, בתוספ' ר' יהודה כאן, נ"ב ב', ובאו"ז הנ"ל סוף סי' קל"ח. לרבות אף פירורים פחות מכזית שמאכילין אותם לכלבים. 68 עיין לעיל הערה 62, ועיין בירושלמי פסחים פ"ב ה"א, כ"ח ע"ג, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו שם, עמ' 389 ד"ה לא אמר אלא מפרר.

467-68. ואחר כך וכו'. לפי השערתנו הנ"ל פירושו שמניחים בכוונה את הפירורים, כדי שיוכלו לקנח בהם את ידיהם יפה יפה, ולא יצטרכו למפה שהיתה כבר מזוהמת מן הקינוח שבאמצע הסעודה. ועיין במהרש"א נ"ב ב' ומ"ש בפני יהושע שם, וכבר הראינו לעיל הי"ג שלפי שיטת הירושלמי מותר להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.