תוספתא כפשוטה על ברכות ה:ל

173. ברכת המזון וכו'. מכאן (וכן מנוסח הירושלמי) דייק הרי"ף פ"ח סי' קצ"ג (ועיין בתלמידי ר' יונה שם וברא"ה שם עמ' קס"ה) ש"מזון" שבמשנתנו (פ"ח מ"ה) אין פירושו ברכת המוציא (כמו שמפרשים מקצת הגאונים, עיין מאירי כאן 184 ע"א) אלא ברכה שלאחר המזון, והוסיף שאעפ"י שבירושלמי יש כאן מסורות אחרות בהלכה "לא איכפת לן בהכי דלא גמרינן אלא לגלויי דהאי מזון דקתני במתניתין ברהמ"ז היא", כלומר רק פירוש הלשון. ועיין באוה"ג, התשובות, 117 ואילך ובליקוטים ממגילת סתרים לרבינו נסים, הוצ' פוזננסקי סי' מ"ב ובהערות שם, ובראבי"ה ח"ב סי' תקט"ז. ברם כל הגאונים הנ"ל לא פירשו את משנתנו שבברכת המוציא עסיקינן, אלא שמהם אמרו שהיא עוסקת במי שאכל מבעוד יום, ומהם אמרו מסברא בעלמא שביו"ט שחל להיות במו"ש מבדיל על הפת. ועיין היטב בס' הישר לר"ת סי' שמ"ה, ל"ה ע"א.

274. מאור ואחר כך בשמים. כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובבבלי. אבל בירושלמי הגירסא מהופכת: בשמים ואח"כ מאור. וכן המסורת הפוכה גם בדברי ב"ה. וכבר העיר ברי"ף הנ"ל על שינוי המסורת בין שני התלמודים (ועיין ביפה עינים נ"ב א' ד"ה אמר ר"י). ואעפ"י שבתוספתא בכל הנוסחאות מתאימה הגירסא לבבלי, מ"מ נראה שתקנוה בישיבות הבבלי לפי המסורת שלהם. ואפשר שבבבלי הפכו את מחלוקת ב"ש וב"ה מפני שפסקו הלכה כב"ש (עיין בבלי נ"ב ב' על ההלכה של מכבדין את הבית וכו'). וכן אמרו בירושלמי: ר' בא ורב יהודה בשם רב הלכה כדברי מי שאומר בשמים ואחר כך מאור, 73 עיין בפי' תלמידי ר"י על הרי"ף כאן, ולפי הנוסח בדבריהם בד"ק ובד"ו מוכרח שגרסו בירושלמי: מאור ואח"כ בשמים. אבל נראה שנוסח משובש נזדמן להם, וקשה להגיה פעמיים בירושלמי נגד כתה"י ונוסח הרי"ף. וזו הלכה בבלית, לפי משנתם בדברי ב"ה. וכן נקטו בקביעות במ"ו בפירקין נר ואח"כ בשמים, 74 ודוחק לומר שאף משנה זו היא בשיטת ר"מ בלבד. ועיין צל"ח נ"ב רע"ב, ותירוצו אינו מתיישב למשנה זו. וכ"ה בשאלת הילמדנו (בתנחומא ויחי סי' ד'. ואפשר שנקט את לשון המשנה שבאה שם להלן) ובן בבבא הבאה של התוספתא (אלא שהבבלי, נ"ב א', מוקים לה כב"ש). וכן להלן בהל"ב: האש והבשמים. וכן מעתיק ברוקח סי' שנ"ו: ירושלמי בפרק אלו דברים ר' אבהו בשם ר' יוחנן [ו]ר' יוסי בר' חנינא אין מברכין על הנר ועל הבשמים של מצוה וכו', 75 וכן מעתיק באו"ז ח"ב, סוף סי' שכ"ח, ובראבי"ה (ושם קיצר והשמיט את השמות) ח"א סי' קמ"ב, עמ' 132, ועוד בכמה מן הראשונים, עיין בהערות ר"א אפטוביצר שם. ואעפ"י שהדברים אינם בירושלמי שלפנינו, מ"מ ברור שהם לקוחים ממקור א"י קדום, שהרי נזכרו שם שמות של אמוראים. ולפ"ז גם ר' יוחנן מזכיר נר ואח"כ בשמים. 76 עיין בתוספ' כאן נ"ב ב' ד"ה נהגו, פסחים ק"ג א' ד"ה ואמר. אבל עיין בבבלי שם נ"ד א'. ובשבה"ל השלם (סי' רי"ח, צ"ב ע"א): ובשם רבינו גרשום זצ"ל שמעתי שמצריך בשמים כשחל יו"ט במוצאי שבת, ואע"ג דבגמרא שלנו אינו מצריך בשמים, מיהו בירושלמי אמר יום טוב שחל להיות אחר השבת מברך יקבנה"ז, 77 שיבוש זה כבר בתניא, עיי"ש. אבל הנכון הוא בשבה"ל הקצר סי' ס"ד סד"ה מזגו: יקנבה"ז. ובכל מקום שיש נר יש בשמים. 78 ספק גדול הוא בעיני אם שש המלים האחרונות שייכות לפיסקא מן הירושלמי, עיין ראבי"ה ח"ב, סי' תקכ"ה, עמ' 156, הע' 9, 10; שם סי' תרמ"ה, עמ' 368. ולבסוף מסיק: ואם תאמר א"כ נברך על הבשמים במוצאי יו"ט, יש לומר כיון שאין מברכין על האור אין מברכין על הבשמים, הואיל והבשמים מחמת האור הן באין. ולפ"ז האור עיקר, והבשמים טפל. ובהסבר סדר הדברים לפי הבבלי, עיין הטעם שנתן הרשב"ץ במגן אבות הגדול (ח"ג נ"ו ע"ב) ובמאמר חמץ שלו (יבין שמועה ל"ד רע"ד), ונתן סימן לדבר שהוא ע"פ סדר החושים מלמטה למעלה: הלשון הטועם - תחתון, והחוטם המריח - למעלה ממנו, והעינים לראות - למעלה ממנו, והמוח להשכיל (כלומר, אם אין דעה הבדלה מניין) - למעלה מכלם. ומתקבל על הדעת הטעם שנתן באו"ש (פ"ט מה' ברכות ה"ג) שבבשמים מברך על הנאתו, ומברך בכל פעם שמריח וברכתם תדירה, מה שאין כן במאור שאינו מברך אלא במו"ש; ועיקר הברכה היא לא על הנאתו אלא רק לזכר שנברא האור במו"ש, 79 כפי' הרא"ש בפ"ח סוף סי' ג'. ועיין בחידושים שנדפסו על שם הריטב"א פסחים נ"ד רע"א באור נחמד. ועיין במאירי כאן 184 ע"ב ואילך. ולפיכך יש להקדים בשמים למאור.

376. ועל המאור וכו'. בבבלי (נ"ב א') מוקים ברייתא זו כב"ש, אבל לפי מסורת הירושלמי היא כב"ה, וכן מפורש בירושלמי בה"א שם, עיין מ"ש להלן.

477. לאחר המזון. במגילת סתרים לר"ן (פוזננסקי, סי' מ"ב) הנ"ל מקים ברייתא זו כשכבר אכל מבעוד יום (עיין תוספ' פסחים ק"ב ב' ד"ה מניחו, תוספ' ר' יהודה כאן ד"ה הנכנס ועוד), והביא ראיה מן הירושלמי (פ"ח ה"א), אבל אם לא אכל אסור לו לטעום לפני הבדלה, אבל בראשונים הנ"ל (ועוד, עיין גם בתוספ' כאן נ"ב א' ד"ה מניחו) חולקים עליו וסוברים שאם אין לו אלא כוס אחד מותר לאכול לפני הבדלה, כדי שיברך על הכוס.

5ומשלשלן וכו'. כלומר, כסדר ששנינו מקודם, אלא שמקדים מזון לכולם. ובירושלמי פ"ח ה"א: כיצד יעשה על דברי ב"ה. יברך על המזון תחילה, ואח"כ יברך על היין, ואח"כ על הנר (בכי"ס מוסיף: וכו'). והירושלמי בשיטתיה, שלב"ה מברך על הנר תחילה, והברייתא שלנו ב"ה היא.

679. לחולו של מועד. בבבלי מוסיף: אבל לא במוצאי יום טוב לשבת.

7הבדלות הרבה. בירושלמי ובבבלי פסקו שהמוסיף לא יוסיף משבע הבדלות. ועיין בנוסח ההבדלה שפרסם זולאי בסה"י לכבוד הר"ש אסף עמ' 303 ואילך, ובהערות שם.

880. אחת או שתים. בפסחים הנ"ל: אומר אחת. ובגליון כי"מ שם (דק"ס עמ' 315): אינו אומר אלא אחת. ולפי לשון זו אפשר לחשוב שלאינו רגיל אחת היא בדווקא (עיי"ש בתוספ' ד"ה ומר), אבל מלשון התוספתא ברור שגם האינו רגיל אומר לפי רגילותו. ובח"ד פירש ששתי ההבדלות הן: המבדיל בין קודש לחול בין יום השביעי לששת ימי המעשה ואחת מהן היא לאו ממניינא, מפני שהיא מעין החתימה, עיין בבלי שם ק"ד רע"א. ובבבלי שם (ק"ג ב', ק"ד א', ק"ד ב') מוכח שבא"י נהגו אפילו כמה מן הרגילים לומר רק הבדלה אחת. ובירושלמי כאן (פ"ה ה"ב) משמע שאלה שאמרו הבדלה אחת לא היו חותמים בה (עיין בפי' הרש"ס שם), ועיין בבלי שם ק"ה רע"א.

9מברך לכולן וכו'. כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות כאן, אבל בבבלי (בהוצ' שלפנינו): ב"ש אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובה"א אחד מברך לכולן משום שנ' ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא. אלא ב"ש מ"ט? קסברי מפני בטול בהמ"ד וכו'. ברם בתשה"ג גיאוניקא (הוצ' הר"ל גינצבורג עמ' 262; אוה"ג, התשובות עמ' 127) גורס בדברי ב"ש וב"ה כבתוספתא שלפנינו, ומסיים: ודוקא בבית המדרש דאיכא בטל תורה, אבל במסיב, אחד מברך לכולם. ובפיסקי ר' ישעיה האחרון ברכות פ"ח (י"ג סע"ב מן הספר): ברכת האור, אחד מברך לכולן שנ' ברוב עם הדרת מלך. ואם היו יושבין בבית המדרש כל אחד מברך לעצמו מפני ביטול ביהמ"ד. ומקורו מתשה"ג הנ"ל, וגרס כגירסת זקינו בפסקיו לברכות. וכן ברי"ץ גיאת (ה' הבדלה עמ' ט"ו): היו יושבין בביה"מ והביאו לפניהן אור, כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול המדרש. ופסק כב"ה לפי גירסת הגאונים. ועיין גם בדק"ס עמ' 281 הע' ו', ובבית נתן ל"ב ע"א ואילך. ובילקוט המכירי למשלי (ס' הליקוטים לגרינהוט ח"ו, י"ד ע"א) העתיק: ב"ש אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, משום שנ' ברב עם הדרת מלך. וב"ה אומ' אחד מברך לכלן. מאי טעמא משום בטול תורה. וגירסא זו היתה לפני המאירי בסוגיין, שכן כתב (186 ע"ב): היו יושבין וכו' אחד מברך לכלם, וכלם מתכונין לשמוע ועונין אמן, ואין כלם מברכין לעצמן מפני בטול בית המדרש. ומהמשך דבריו שם נראה ברור שהוא באר את הברייתא (כמו שפירש ברא"ה עמ' קס"ז) שהביאו לפניהם אור בלי יין, וחייבין לברך על האור מיד (כת"ק דר"י בברייתא פסחים נ"ד א'), ולפ"ז מוטב שיברך אחד ויוציא את כלם בבת אחת מאשר שיברך כל אחד ואחד כשיאות לאורו, ויפריע לחבירו בברכה. 80 ברם לעיל מ"ה א', 155 ע"א, כתב: ואף ב"ה לא נחלקו אלא משום בטול וכו', פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך. וצ"ע. והר"מ השמיט ברייתא זו, ואפשר שטעמו הוא שאין הלכה כמותה, אלא כר' חייא שמסדר את כל הברכות על הכוס, עיין במאירי שם. ברם רוב הפוסקים נגררו אחרי גירסת הספרים שלנו בבבלי, שהיא גם גירסת הרי"ף ונו"כ, והביאו את הברייתא להלכה, וכשיטת ב"ה לפי הגירסא שלהם. ועיין בחידושי הרשב"א, ובפי' תלמידי ר"י על הרי"ף, ומ"ש בראשון לציון לעיל מ"ג ד"ה אמר רב.