תוספתא כפשוטה על ברכות ה:לא

181. נר טמון וכו'. וכן בבבלי: נר טמונה בחיקו או בפנס וכו'. ובירושלמי: נר בתוך חיקו או בתוך פנס או בתוך ספקלריא וכו'. ובירושלמי אפשר לפרש, נר בתוך חיקו, היינו שהוא או בתוך פנס או בתוך ספקלריא (כלומר בפנס של זכוכית או בפנס שעשוי מאבן שקופה, עיין מ"ש עמנואל לעף בסה"י לכבוד קרויס עמ' 11), והברייתא מבארת כיצד הטמין את הנר בתוך חיקו. ולפ"ז מתפרשת הברייתא כדברי הרשב"א בחידושיו, והיינו שיש לנו ג' חילוקים בדבר. א. נר טמון בתוך חיקו בפנס או בספקלריא, והוא מתחמם בו ונהנה ממנו, אבל אינו רואה את אורו. ב. רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה כגון שהוא רחוק מן האור (כבאור הבבלי לפי ההלכה). ג. משתמש לאורה ואינו רואה אותה, כגון שעומדת בקרן זוית, כבאור הבבלי שם. ולפ"ז אין שם זכר שאסור לברך על אור שרואים אותו דרך זכוכית, עיין ברשב"א, במאירי ובשטמ"ק שם. ועיין במה"פ פ"ח ה"ו ד"ה לעולם. ברם קשה לפרש כן לפי גירסת התוספתא והבבלי, אלא שתמוה הוא כיצד טומן אדם נר בתוך חיקו. 81 הגירסא "תיקו" שבירושלמי נוסח הרש"ס, אינו אלא "תיקון" הרב בעצמו. ור"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמור (עמ' ש"ס) משער ש"חיק" הוא בית קבול בעל דפנות משומנות, שאפשר לראות דרכן את השלהבת, אבל לא להשתמש לאורה.

282. ואין משתמש לאורה. בכי"ע מוסיף: מברך עליה. וט"ס היא.

384. עששית וכו'. וכ"ה בירושלמי. ובבבלי (נ"ג א'): עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למ"ש מברכין עליה. ובגליון שם העירו על גירסת הרי"ף (מ"ש על גירסת הערוך ערך עששית הוא ע"פ השמטה ע"י הדומות בהוצאות הערוך, עיין בעה"ש ערך עששית): מביאין ממנה אור להבדלה (וכ"ה בשיטת ריב"ב שם וברא"ה עמ' קס"ו, עיי"ש). ובכ"י בית נתן (ל"א ע"ד): מברכין עליו ומדליקין ממנו להבדלה, ויש כאן ערבוב של שתי נוסחאות. ולפי גירסת הרי"ף משמע שאין מברכין על האור שבתוך העששית אלא צריך להוציאו משם. וע"פ זה פסק בא"ח ה' הבדלה סי' י' (ח"א פ"ח ע"ב): והמברך על אור העששית והפנס צריך להוציא משם האור עד שיראה השלהבת. ועיין מ"ש לעיל.

484-85. ישראל שהדליק וכו'. בבבלי מבאר שהוא מברך על תוספת ההיתר, אבל גוי שהדליק מגוי אין מברכין, אעפ"י שיש כאן תוספת היתר, גזירה שמא יברך על נר של גוי שאין בו תוספת היתר. ובירושלמי הובאה הברייתא ולא נתבאר טעמה, אבל הירושלמי מביא ברייתא אחרת שמפורש בה שאם גוי הדליק מגוי אין מברכין. וכנראה שטעם בני א"י נשרד לנו בתנחומא וישב סי' ג': ילמדנו רבינו מהו להבדיל על נר של גוי וכו'? אם אתה מבדיל על נרו של גוי, אתה עושה הגוי כאלו הוא ספון לכלום. 82 כלומר, בברכה על נרו, הנך נראה כאילו אתה מחשיבו. אבל אם הגוי הדליק מישראל, אתה נראה בעיניו כאילו מברך על העיקר, כלומר, על נרו של ישראל. ולטעם זה אסור להדליק מן הגוי מדינא אפילו יש כאן תוספת היתר אם אין ישראל באמצע.

586. משתחשך. כלומר, אעפ"י שיכול לומר הבדלה מבעוד יום (עיין בבלי כ"ז ב') מ"מ אינו מברך על הנר אלא עד שתחשך. וכן בה"ג (ד"ו י"ב ע"ד, ד"ב סוף עמ' 45): דאמר רב תחליפא וכו' מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת, ואומ' הבדלה על הכוס ואסיר ליה למיעבד עיבידתא, ולאורתא כי חזי נורא מברך וכו'. ועיין בס' העתים עמ' 36 ואילך, ובאוה"ג, התשובות 62 ואילך, הפירושים 36 ואילך. והברייתא שלנו הובאה בשם התוספתא ברוקח ס' שנ"ו, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשל"ט.

686-87. אין מברך מעתה. בירושלמי (פ"ה ה"ב, ט' רע"ג): הדא דאת אמר (כלומר, שמבדיל עד חמישי בשבת) במבדיל בין קודש לחול, אבל בורא מאורי האש אומרה מיד. ומכאן משמע קצת שלא היתה לפניהם ברייתא זאת. ובבבלי (פסחים ק"ו א'): מי שלא הבדיל במו"ש מבדיל והולך וכו', א"ר יעקב בר אידי א"ר יוחנן א"ר אושעיא אבל לא על האור. וכן תני שילא מרי אבל לא על המאור (כ"ה בכת"י וראשונים, עיין דק"ס 321, ועיין גם בר"ח). וכנראה שזו היא ברייתא בבלית (עיין גם בבבלי שבת מ"ג ב'). וברשב"ם שם מציין לפסחים נ"ד א': אין מברכין על האור אלא במו"ש, הואיל ותחילת ברייתו הוא, וכיון שרואה מברך מיד (והשוה לשון הירושלמי הנ"ל). אבל פשיטא שאין כוונת רבינו אלא לטעם הברייתא, אבל לא להלכה שלה, שהרי כוונת הברייתא היא להוציא מוצאי יוה"כ (עיי"ש), אבל לא להוציא כל שאר ימי השבוע. ובה"ג (ד"ו י"ג ע"א, ד"ב עמ' 47) מוסיף על הברייתא של שילא מרי: מאי טעמא כיון דלא הוה ליה שביתא לאור לא מברכינן עליה (כלומר, אין מברכין על האור אם עבר זמן ידוע אחרי שבטל ממנו חיוב שביתה). ועיין מאירי פסחים ק"ה א' (89 ע"ב) ד"ה מי שלא הבדיל מ"ש בשם יש אומרים.

787. חשובין וכו'. בירושלמי: האש והכלאים וכו' עלו במחשבה להבראות (כ"ה בכי"ר) מששת ימי בראשית. וכן בב"ר: תני האש והכלאים וכו' עלו במחשבה להבראות. ובבבלי פסחים (נ"ד א'): דתניא ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות מערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת וכו' (ועיין מ"ש להלן כלאים פ"ה סה"ו). ולפי כל המקורות הנ"ל היו אש וכלאים חשובים (כלומר, עלו במחשבה) מששת ימי בראשית אלא שנתן הקב"ה דעה בלב אדם הראשון והקיש שני רעפים (או שני אבנים) זה לזה והביא אש לעולם, והרכיב שתי בהמות ויצא מהן פרד. ולפי מקורות א"י גלגלו חובה ע"י חייב, ובא ענה והעלה סוס על חמורה והביא מזיק לעולם. 83 בבבלי לעיל שם: עשרה דברים נבראו בערב שבת וכו', ר' נחמיה אומר משם אביו אף האור והפרד. ופירש"י: אין כל חדש תחת השמש, ופרד ראשון נברא מן הארץ ולא מן הכלאים. וכנראה ידע אביו של ר' נחמיה שהיו מיני פרדים שלא באו מן הכלאים, ולא היו עקרים, כשם שהוא רגיל אצל הפרדים הבאים מן הכלאים. ומינים הללו היו מצויים בסוריא (עיין בתולדות בעה"ח לאריסטו ס"ו פל"ו 580ᵉ) ובקפודקיא (עיין בתולדות הטבע לפליניאוס ס"ה, פס"ט, סי' 173). ויתכן שהברייתא באה לבטל את האגדה האלילית של היונים שהאש באה לעולם ע"י פרומיתיוס 84 פירוש שם זה ביונית (προμηθεύς) הוא "חושב מראש". שגנב את האש מציאוס. ולפיכך אמרו חז"ל שהאש היתה חשובה עוד מששת ימי בראשית ואדם הראשון הביאה לעולם. עיין מ"ש יעללינעק בהקדמתו לבית המדרש ח"ה עמ' מ"ח. ובפרקי דר"א פ"כ (הוצ' הרד"ל מ"ו א') הרחיקו עוד יותר ואמרו שמן השמים נשלח לו לאדם הראשון עמוד של אש, והוא ברך עליו בורא מאורי האש, ולפיכך אמרו להלן שם שאם אי אפשר להשיג אש מותר לברך בורא מאורי האש גם על אור הכוכבים. ועיין רד"ל שם אות כ"א. 85 ועיין סדר ר"ע גאון ל"ב ע"א, השלם ח"ב, נ"ט ע"ב; רי"ץ גיאת ה' הבדלה עמ' ט"ז; המנהיג ה' שבת סי' ס"ה, ל"ד ע"א; הרוקח סי' שנ"ו ועוד. ועיין הגירסא בפרקי דר"א הוצ' היגער בחורב, ניסן תש"ו עמ' 138, ובשנו"ס שם.