תוספתא כפשוטה על ברכות ה:ו
תוספתא כפשוטה על ברכות · Tosefta Kifshutah on Berakhot 5:6
Open in the reader →116. עד חמשה וכו'. כ"ה בד, בכי"ע ובירוש'. וגם בכי"ו יש סימן תיקון על ה"ם" (של עם). ובבבלי (מ"ו ב'): מים ראשונים מתחילין מן הגדול. מים אחרונים, בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול וכו'. ועיי"ש הטעם ברש"י. 16 בהשגות הראב"ד פ"ז מה' ברכות הי"ב, ברשב"א ובמאירי שם מ"ו ב', פירשו אחרת. ולפי פשוטה של התוספתא אין מדברים כאן במים אחרונים, אלא בנטילת ידים לסעודה. עיין להלן.
2הקטן. עיין ההוספה בד. והוספה זו ליתא גם בכי"ע ובירושלמי, ואין ספק שכ"ז נוסף בד ע"פ הבבלי, וגם הלשון "שמים אחרונים" מוכיח כן, שהרי בתוספתא ובירושלמי לא נזכרו מים ראשונים כלל. ולפיכך ברור שלפי הירושלמי והתוספתא מתחילים מפני הכבוד בגדול, אבל אם היו חמשה ויותר, הרי יצטרך הגדול לחכות בברכה עד שיטלו השאר את ידיהם, ויש כאן הפסק יותר מדאי, ולפיכך מכיוון שהתחילו כבר בקטן ממתין עד הסוף. ובמאירי מ"ו רע"ב (163 רע"ב) כתב: יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה, אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא (ועיי"ש גם 164 רע"ב). והואיל ולשיטת הירושלמי (פ"א ה"א ב' סע"ד) תיכף לנטילת ידים ברכה, פירושו תיכף למים ראשונים ברכת המוציא (כפי שכבר העירו כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י עמ' 12), וכן מוכח מלשון התוספתא להלן (הכ"ו ומקבילות), הרי מסתבר שבנטילת ידים לסעודה עסיקינן בין בתוספתא כאן ובין בירושלמי. ועיין מ"ש להלן.
3סדר מזיגת וכו'. כל בבא זו איננה בבבלי. אבל בירושלמי הנ"ל: באמצע המזון מתחילין מן הגדול וכו'. ומכיוון שזהו המשך מן הברייתא שלנו, הרי הדין נותן שיש לפנינו קיצור לשון בירושלמי, ובמזיגת הכוס עסיקינן, כמו שפירש בפ"מ. והסדר של התוספתא הוא סדר הסעודה: מתחילה נטילת ידים, ואח"כ מזיגת הכוס שבתוך המזון וכו'. ומכיוון שעל יין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו (פ"ו מ"ו), הרי מסתבר שמחלקין כבוד לגדול ומוזגין לו תחלה.
417. מן המברך. במשנה (פ"ו מ"ו) אמרו שבבא להם יין אחר הסעודה אחד מברך לכולן. ולפי הברייתא שלנו נמצא שהמברך על היין צריך לחכות בכוסו המלא עד שימזגו לכולם. ואמרו בירושלמי בטעמו של דבר: "שיתקין עצמו לברכה", כלומר מזיגה תחילה משמשת גם סימן לברכת המזון, ונתנו למברך פנאי להתקין את עצמו לברה"מ, ולפ"ז המברך כאן פירושו מברך על היין ומברך ברה"מ. ונראה שבא"י שהיין היה מצוי, והיו שותין אותו לאחה"מ גם בחול, שימשה מזיגת הכוס סימן למברך, אבל בבבל שלא היה שם היין מצוי (עיין ירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"ד) שימשה ההתחלה במים אחרונים סימן למברך. ועיין מ"ש להלן.
518. רצה לחלוק וכו'. בבא זו איננה גם בירושלמי, אבל הירושלמי לא העתיק שם אלא מה שצריך לעניינו. ובפירושה נראה שהמברך על היין יכול אח"כ לכבד בברה"מ לכל מי שרוצה לחלוק לו כבוד (ולא דברה התוספתא אלא בהווה). ובבבלי (מ"ג א', מ"ו ב') אמרו: רב ור' חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא. א"ל רבי לרב קום משי ידיך. חזייה דהוה מרתת. א"ל ר' חייא, בר פחתי, עיין בברכת מזונא קאמר לך. ולפ"ז נראה שרבי ברך על היין שלאחר המזון, ולפיכך כשאמר לרב ליטול מים אחרונים תחלה, רתת רב, מפני שחשש שרבי הרגיש שידיו מזוהמות יותר מדאי, ומפני כן צווה לו ליטול ידיו תחילה. אבל ר' חייה הבין שרבי רצה לכבד אותו בברכת המזון ולא נטל הוא את ידיו תחילה, אלא נתן רשות לרב, וזה שימש לו סימן שיתקין עצמו לברכה, 17 ומכאן הוא מקורן של הראשונים שהבאנו לעיל בהערה 16, ולא מן הירושלמי. ולפיכך הסיקו בבבלי שהנוטל ידיו תחילה הוא המברך (ומזיגת הכוס שאחרי המזון לא היה מצוי אצלם, כפי שאמרנו לעיל).