תוספתא כפשוטה על ברכות ו:ב

1את ע"ז וכו'. וכ"ה ברו"ר. והתוספתא הובאה בתוספ' נ"ז ב' ד"ה הרואה, בתוספ' ר"י שם (מ"ג ע"א), בתוספ' הרא"ש שם (ל"ח ע"ד) ובאגודה ברכות סי' קצ"ח, קפ"ד ע"ב. ובירושלמי ובבבלי: ראה מרקוליס וכו', ועיין בתוספ' נ"ז ב' ד"ה הרואה מרקוליס (השני). והראשונים הנ"ל הוכיחו מן התוספתא כאן שחיוב הברכה הוא בכל ע"ז שלא כדברי ר"י בתוספ' הנ"ל. ועיין גם בירוש' פ"ט רה"ב, י"ג ע"ב. וכבר הראינו שמרקוליס היה שם כולל לע"ז בספרות חז"ל. 13 עיין מ"ש בצופה האנגלי סדרא חדשה הל"ו (1916) עמ' 42 ואילך, ועיי"ש עמ' 44 הע' 19. והראשונים נחלקו אם מברך ברכות הללו בראייה ראשונה גרידא, או בכל פעם אם לא ראה ל' יום, עיין טאו"ח סי' רכ"ה, ועיין בתוספ' הנ"ל ובמאירי שם.

2ברוך ארך וכו'. בהשגות הראב"ד על בעל המאור בסוף מכילתין כתב שכל הברכות שאינן קבועות שנזכרו בפירקין אינו מברך בשם ומלכות. ועיין ברשב"א מ"ט א' ד"ה ברוך שנתן, ובמאירי בריש פירקין (ועיי"ש 193 ע"א). אבל שיטת רוב הפוסקים שמברך בשם ומלכות, והוכיחו כן מן הירושלמי, עיין אהצו"י עמ' 195. ועיין באוה"ג התשובות, עמ' 129, ובס' האשכול ח"א הוצ' אלבק, עמ' 84 ובהערות שם. ועיין מ"ש להלן בהלכה זו ולהלן ה"ד.

311. מארצנו. ופירש בירושלמי שם: מתניתא (כלומר משנתנו שם) כשנעקרה מכל מקומות ארץ ישראל, אבל אם נעקרה ממקום אחד, אומר ברוך שעקר ע"ז מן המקום הזה. כלומר, ברכה זו היא רק בראה שנעקרה ע"ז מן המקום האחרון בא"י, ולא נשארה עוד ע"ז בתוכה, אבל אם עדיין נשארה ע"ז אינו מברך מארצנו, אלא: ממקום הזה. ולפ"ז לא נזכר שם כלל מה דינה של עקירת ע"ז בחו"ל. אבל כמה מן הראשונים (הרא"ש סי' ז', ועיין גם בר"מ פ"י מה' ברכות ה"ט ובסמ"ג עשין כ"ז. ועיין בשדה יהושע ובאהצו"י 197 ואילך) גרסו בירושלמי: מתניתא כשנעקרה ממקומות א"י אבל אם נעקרה ממקום אחר אומר וכו'. ולפ"ז מחלק הירושלמי בין א"י וחו"ל. ועיין מ"ש להלן.

412. ישראל. ופירושו, מכיוון שכבר ברך על עקירת ע"ז בא"י, מתפלל גם על עקירת ע"ז מכל מקומות ישראל, ואפילו בחו"ל. ובכי"ע: שתיעקר ע"ז מארצנו ומכל מקומות ישראל. 14 ועיין בה"ג ד"ב, עמ' 74. ואעפ"י שיש שם השמטה ע"י הדומות (עיין בד"ו שם, י"א ע"ג), מ"מ ברור שגרס בבבלי כעין גי' כי"ע בתוספתא. ולפ"ז ברור שהתוספתא חולקת על הירושלמי הנ"ל וסוברת שאפילו נשארה עדיין ע"ז בא"י מ"מ מברך מארצנו. אבל בבבלי הנ"ל (לפי ב"נ) גורס: וכשם שעקר ע"ז מארצינו כן יעקור אותה מכל מקומות ישראל. ועיין מאירי נ"ז רע"ב.

5עבדיך לעבדך. צ"ל כמו בשאר הנוסחאות ובמקבילית: עובדיה לעובדך. ובד מוסיף כאן: ובחוצה לארץ אין צריך לומר כן, מפני שרובה גוים. ר' שמעון וכו' (עיין בשנו"ס). וכ"ה הגירסא גם בבבלי בע"י ובכי"פ (עיין דק"ס). וברא"ה (עמ' קע"ד ועמ' קע"ט) פסק שבחו"ל אינו מברך כלל על עקירת ע"ז, וכן כנראה פסק גם באהל מועד (ח"א צ"ט ע"ב). ובשטמ"ק (נ"ז ב'): "ובחוצה לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם וכו'. לכאורה משמע דלא פליג אלא אם צ"ל השב לב עובדיהם, אבל אברכה פשיטא דאף בחו"ל מברך. וי"א דאכולה מילתא פליג". ושמא הטעם הוא, מפני שבחו"ל אין מצווין לרדוף אחריה (עיין ר"מ רפ"ז מה' ע"ז ובמקורות שציין בעבודת המלך שם). אבל בא"י הרי מצווה לרדוף אחריה, אלא שאינו יכול לאבדה מחמת פחד המלכות, ולפיכך מברך על שנתקיימה המצוה מאליה.

613. אכלסין וכו'. וכ"ה בירושלמי. ובתנחומא הוצ' בובר: ראה אוכלוסין של בני אדם. ובנדפס מכבר: ראה אוכלוסין הרבה של בני אדם, וכן בבמ"ר: הרבה אוכלוסין של בני אדם. אבל בבבלי: הרואה אוכלוסי ישראל וכו'. ובהתאם למסורת זו אמרו שם: 15 ומ"ש באבודרהם ה' ברכות של חול (ר"ו שכ"ו, קל"ה ע"ד): ואמרינן בתוספתא שאין אכלוסא פחותה מס' רבוא וכו', כוונתו לברייתא שבבבלי, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא. ועיין ברא"ה עמ' קע"ט. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות בבבלי שם.

7ברוך חכם וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי ובתנחומא הנ"ל בשתי המהדורות, אבל בבמ"ר הנ"ל הברכה היא בשם ומלכות, ועיין בהגהות הרד"ל שם. ובפירוש הברכה כתב במאירי (נ"ח רע"א) מפני שכל הסודות והחכמות נודעות בין כלם, ומצד שיש דברים נמנעים מהשגת השכל האנושי אמ' ברוך חכם הרזים. ולפ"ז (עיין לעיל ולהלן שם) מברך חכם הרזים אפילו על ב' ת"ח שלמים (עיין בבלי נ"ח ב'). אבל כבר דחה המאירי טעם זה, והעיקר הוא כמו שפירש הרמב"ן במלחמות בסוף מכילתין: שאין ברכת חכם הרזים אלא מן הטעם המפורש בגמרא, לפי שאין דעותיהם דומות, והקב"ה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. 16 ולפיכך השמיט הרי"ף את המעשה בר' חנינא בריה דרב איקא שברך חכם הרזים על רב פפא ורב הונא בריה דר"י, עיי"ש במלחמות וברא"ה סוף עמ' קע"ט, ובדרשת הרמב"ן "תורת ה' תמימה", ווינא תרל"ג, עמ' 22. ועיין מ"ש להלן.

8לפי שאין וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל (לפי ב"נ ומאירי נ"ח א', 195 ע"א). אבל בירושלמי ובמדרשות הנ"ל: כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה. וכבר העירו, שכן מתרגמים השבעים את הפסוק (משלי כ"ז י"ט): כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ובתרגום הארמי שם (שהוא, כידוע, בעיקרו תרגום הסורי): היך מיא והיך פרצופי דלא דמין חד לחד, היכנא ליביהיהון (בתרגום השבעים, בכ"י הוטיקן וסיני: דעתן) דבני נשא לא דמין חד לחד. 17 וכן מעתיק ר"י נחמיאש בפירושו למשלי, עמ' 161, בשם התרגום. ולפ"ז נ"ל שהברכה כאן אינה אלא "להגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (משנה סנהדרין ספ"ד). ובתוספתא (שם פ"ה ה"ו ובירושלמי שם ספ"ד ובבבלי שם ל"ח א'): מפני מה אין הפרצופות דומות זו לזו וכו' שינה המקום וכו' פנים ודעת מפני החמסנין והגזלנין. ועיין סדר אליהו רבה פ"ב, הוצ' רמא"ש עמ' 10, והשוה בבלי ע"ז כ' א'. ועיין מ"ש להלן.

914. בהר הבית. וכ"ה בבבלי שם בכת"י (עיין דק"ס 323 הע' ג'). ובירושלמי: כשהיה רואה אוכלוסין בירושלם.

1015. ברוך מי וכו'. בד ובבבלי הנ"ל (בהוצאות שלנו, בע"י ובכת"י פריס): ברוך חכם הרזים וברוך שברא וכו'. וכבר כתבנו לעיל שהברכה היא ע"פ טעם המשנה בסנהדרין ספ"ד. וכן שנינו שם: "ולהגיד גדולתו של הקב"ה וכו' ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". ופירשו רוב המפרשים ש"לפיכך" זה מוסב אלמעלה שם: וכל המקיים נפש אחת וכו'. אבל ביד רמה שם פירש: וכיון שכל אחד ואחד חשוב לפני המקום לברוא לו צורה בפני עצמה, חייב לומר בשבילי נברא העולם ולהודות לפני המקום על כך. ולעיל שם כתב ע"ז: כי הא דתניא לקמן (תוספתא פ"ה ה"ט בבלי וירושלמי שם) וכו' מפני מה נברא בע"ש, כדי שיכנס לסעודה מיד וכו'. ועיין גם במאירי שם סוף עמ' 168. ולפ"ז אחרי שהגיד בן זומא את גדולתו של הקב"ה (בברכת חכם הרזים) הודה מיד וברך על ש"בשבילו נברא העולם", וכמו שאומר להלן: כל שעשה לא עשה אלא בשבילי.

11לוגמה וכו'. וכן בבבלי (לפי ב"נ): עד שטעם לו לוגמא אחת. ובכ"מ שחז"ל מזכירים שיעור זה, הוא לעניין משקין ולא לעניין אוכלין, ושיעורו הוא צד אחד שבפה, ועיין בתוספ' פסחים ק"ז א' ד"ה אם ומ"ש הרי"ן אפשטיין במבוא לנוסח המשנה עמ' 138 ואילך. ובירושלמי: עד שלא אכל פרוסה. ובהוצ' שלנו בבבלי: עד שלא אכל פת.

1216. שזרע וחרש וכו'. וכ"ה בכי"ע (וצ' לא העתיק כהוגן), וזו היא נוסחא א"י, עיין שבת פ"ז מ"ב ובבבלי שם ע"ג ב', ובמכילתא דרשב"י, ריש עמ' 67 (י"ב י"א). אבל בד: שחרש וזדר (צ"ל: וזרע), וכן במשניות של שבת מטיפוס א"י (ירושלמי לו, קויפמן, פרמה ועוד): החורש והזורע, וכן הוא הסדר בסוגיית הירושלמי שם, וכ"ה בירושלמי כאן ובשקלים פ"ה ה"א, מ"ח סע"ג, ובמדרשות שהבאתי להלן ובבבלי כאן (ומ"ש בדק"ס 324 הע' ד' בשם ע"י הראשון, אינו מדוייק, כי הסדר שם הוא כמו בבבלי שלפנינו). וכנראה שבא"י חרשו פעמים, עיין בתוספתא להלן ב"מ פי"א ה"ט ובבלי מנחות פ"ה א' (ועיין בתוספתא שם פ"ט ה"ג) וב"ב י"ב א' וברש"י שם. והנה התוספתא והברייתא שבבבלי נקטה את המלאכות ואת סדרן כמו במשנת שבת פ"ז מ"ב, אבל בירושלמי הוסיף אחרי זרע: ניכש וכיסח (כ"ה בכי"ר) עידר, ונקט את סדר המלאכות הרגיל, עיין תו"כ בחוקתי פ"ה ה"ד, ירוש' שקלים הנ"ל, פסיקתא דר"כ, פ' העומר, ס"ט ע"א.

13ולש ואפה. בירוש': לש קיטף ואפה, וכ"ה בשקלים הנ"ל, והירושלמי הוסיף גם תולדות לישה (עיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב), ועיין להלן ב"מ פ"ח ה"ט ובמקבילות.

1418. ולבן ונפס וכו'. גם כאן נוקטת הברייתא בעיקר את סדר המשנה בשבת פ"ז מ"ב. ועיין תאור מלאכת הניפוס אצל הרשברג הארג ותעשית הארג עמ' ק"י ואילך.

15וארג ואחר וכו'. בכי"ע: וארג ותפר ואחר וכו'. וכ"ה בבבלי בכת"י, עיין דק"ס 324. ובירושלמי: וארג כבס ותפר. ועיין מ"ש לעיל.

1621. זכור וכו'. בירושלמי הסדר מהופך (מנהג אורח רע לפני אורח טוב), וגורס שם: ברוך בעל הבית, זכור בעל הבית לטובה. ובכי"ס שם: ברוך יהיה בעל הבית הזה, זכור בעל הבית הזה לטובה. ובמנהיג (ה' סעודה סי' ט"ז ד"ב מ' ע"א): בתוספתא ראיתי הטעם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך לרבות את בעל הבית. וכן ברוקח סי' שי"ט: מה שנהגו לברך בעל הבית בברכת המזון מפקי' בתוספתא מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך את לרבות בעל הבית. ובסמ"ג (עשין כ"ז, ק"ט ע"ד): שמעתי כי יש בברייתא בירושלמי וברכת את לרבות בעל הבית וכו'. ועיין בתשלום תוספתא עמ' 42 שהבאתי עוד כמה מן הראשונים שמביאים דרשה זו בלי הזכרת המקור. ונאמן עלינו רבינו בעל המנהיג שראה כן בתוספתא, ויתכן שהיתה לפניו הוספה בברייתא שלפנינו. ויותר מסתבר שההוספה היתה לעיל בה"א בדרשות על הפסוק הזה, והרי היו שם כמה הוספות (עיין מ"ש לעיל הע' 3). ועיין נוסח הברכה באגרת אריסטיאס סי' קפ"ה.

1725. ואו' זכור וכו'. בכי"ע: וכן הוא אומ' זכור וכו'. וכ"ה בירושלמי, אלא שכבר אמרנו שבירושלמי הסדר מהופך ופסוק זה בא מיד אחרי: לא טרח אלא בשבילי. ובד: על אורח טוב מהו אומר זכור וכו'. וכ"ה בבבלי. ובתרגום לפסוק זה (איוב ל"ו כ"ד): אדכר ארום תפיש עובדיה די שבחו (פי' שררו מלשון שירה) גוברין צדיקין, ובפי' הרמב"ן שם מביא את התרגום ומוסיף: יאמר כי תשגיא ותגדל פעלו, כי בכן ישבחו אותו החכמים וכו'. וגם לפי הגירסא שלפנינו חוזר למעלה לאורח טוב. ובבבלי מביא ג"כ: על אורח רע כתיב לכן יראוהו אנשים. אבל בכי"י אין זכר לזה, עיין דק"ס 324.