תוספתא כפשוטה על חגיגה א:ד

122-23. בית שמיי או' מרובה מדת הראיה ממדת חגיגה וכו'. במשנתנו פ"א מ"ב: בית שמאי אומרים הראייה (כלומר, עולת ראייה) שתי כסף, וחגיגה (כלומר, שלמי חגיגה) מעה כסף. ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף. והביאו בית שמאי סברא לדבריהן שצריך לרבות בעולה מאשר בשלמים. וכל הברייתא בהוספות בבבלי חגיגה ו' א'. ועיין ירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"א.

224-25. חגיגה נוהגת לפני דבור ולאחר דבור, מה שאין כן בראיה. בבבלי ו' א': ובית הלל מאי שנא חגיגה דישנה לפני הדבור, דכתיב ויזבחו זבחים שלמים (שמות כ"ד, ה'), ראייה נמי הכתיב ויעלו עולות (שם). קסברי בית הלל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד היתה. ובירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: חגיגה נוהגת לפני הדיבר? לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבר, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר (שמות ה', א'). ועיין מאירי, עמ' 12, ורש"י ו' ב' ד"ה שחגיגה, ובבלי י' ב'. וב"ש סוברים שאף לשון ראייה נוהגת לפני הדיבור, שהרי כתוב שם (כ"ד, י"א): ויחזו את האלקים. ושניהם סוברים שהמזבח שנזכר בשמות כ"ד שם היה לפני מתן תורה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ועיין מכילתא יתרו מס' דבחדש רפ"ג, עמ' 211, ספרי פנחס ריש פי' קמ"ג, עמ' 189, ספרי זוטא, עמ' 324, ירושלמי מגילה פ"א הי"ג, ע"ב ע"ב, בבלי כאן ו' א' ואילך ומקבילות. ועיין דעת ר' יוסי בר' יהודה במכילתא הנ"ל, עמ' 212.

325-26. שלש מצות נוהגות ברגל אילו הן ראיה חגיגה ושמחה. יש בראיה מה שאין בשתיהן וכו'. בספרי ראה פי' קל"ח, עמ' 193: ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצות וכו'. וכ"ה בבבלי ו' ב'. אבל אף בירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: תני יש בראייה מה שאין בחגיגה וכו', ולא נזכר שם ר' יוסי הגלילי. ובתוספות קידושין ל"ד ב' ד"ה אשה הביאוה בשם התוספתא, וכיוונו לברייתא שבבבלי (אלא שהשמיטו את שמו של ר' יוסי הגלילי, ועיין בתוספות כאן ב' א' ד"ה הכל), עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמוד 6 ואילך. ועיין להלן בסמוך בבאור טיבה של "שמחה" שנזכרה כאן.

426-27. חגיגה נוהגת לפני דיבור וכו'. כבית הלל לעיל, שו' 24, ד"ה חגיגה.

527-28. שמחה נוהגת באנשים ובנשים ונוהגת כל שבעה מה שאין כן בשתיהן. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. והנה מן התורה ישנן שני מיני שמחות בחג, האחד שחייב להקריב קרבן מיוחד לשם שלמי שמחה, כמו שכתב הר"מ בסה"מ שלו עשה נ"ד, בפיה"מ כאן פ"א מ"ב, בהקדמה לפיה"מ קדשים ד"ה והחלק הרביעי, ובחיבורו פ"א מה' חגיגה ה"א. ומדבריו בסה"מ ובפיה"מ כאן משמע שפסק כר"י בן בתירא בבבלי פסחים ק"ט א', ועיין גם במאירי כאן, עמ' 2 ועמ' 16. וכשיטת הר"מ מורה גם פשטות דברי הברייתות, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ה, שו' 16–17, ד"ה חגיגה. והשני הוא שחייב לאכול מבשר קרבן כל ימי החג. וההבדל בין שני סוגי השמחה הוא שבקרבן שלמי שמחה אינו יוצא אלא אם הביא קרבן מיוחד לשם שמחה, ואפילו נדר ונדבה יוצא בו ידי קרבן שמחה (כמפורש להלן, שו' 37, ובמקבילות) [תיקונים והשלמות: אעפ״י שהדין דין אמת (עיין גם מ״ש להלן שם, עמ׳ 1282, ד״ה ולפיכך), אבל דווקא להלן פירשתי את הברייתא ואת המשנה שמדברים באכילת הקרבן לשמחה, והציון, איפוא, אינו מדוייק. ועיין מ״ש להלן בסמוך.], שהרי אין עליו חיוב להביאו ברגל דווקא, ויכול היה להקריבו לפני הרגל, אבל אינו יוצא ידי חובתו בקרבן שבא מחמת הרגל, כלעיל פסחים פ"ה, שו' 16–17 (עיין מש"ש) ומקבילה, כשם שאינו יוצא ידי קרבן שמחה בקרבן חגיגה. אבל שמחת אכילת בשר קרבן יוצא בכל, והכהנים יוצאים בבשר חטאת וכו', כמפורש במשנתנו פ"א מ"ד ולהלן בתוספתא. ונראה שיוצא ידי אכילת בשר שמחה אפילו בבשר חגיגה. והבדל שני הוא שבקרבן שלמי שמחה אינו חייב אלא פעם אחת כראייה וכחגיגה, אבל בשמחת אכילת הקרבן חייב כל ימי החג, עיין בח"ד במקומו, צל"ח כאן ו' ב', ערוך לנר סוכה מ"ז א' ד"ה לינה, מ"ח א' ד"ה במתניתן, מנחת חינוך סי' תפ"ח, אמרי ברוך שבסוף טורי אבן כאן ו' ב'. ומלשון התוספתא מוכח שהבבא שלנו דבוקה לשלש מצות שנשנו לעיל, ומדברים כאן בחיוב הקרבת קרבן שמחה, ואף אשה חייבת בהקרבת קרבן שמחה, כמפורש בדברי הר"מ במקורות שהבאנו לעיל ד"ה שמחה (חוץ מהקדמה לקדשים, שאינו מזכיר שם אשה, אלא רומז למה שכתב במקומו). ופסק הר"מ כר' זירא בבבלי ר"ה ו' ב', ועיין בבלי כאן ו' א'. ואף הראב"ד בהשגות על בעל המאור לר"ה שם (הסגלה של הרמ"ז חסידה חמ"ג, עמ' 35) מסיים: ובמס' קידושין (ל"ה א') איכא תנא דסבירא ליה דמחייבא, כר' זירא, ומנו ר' יהודה. ולא נחלק על הר"מ אלא במהות השמחה, עיי"ש ועיין בהשגות פ"א מה' חגיגה סה"א, בהר המריה שם אות י' ובח"ד כאן. ואשה חייבת בקרבן שמחה מריבוי הכתוב, עיין ספרי ראה פי' ס"ד, סוף עמ' 130 ואילך, ומקבילות. ולפי פירוש זה התוספתא שלנו תמוהה, שהרי חיוב קרבן שמחה אינו נוהג אלא פעם אחת, ולא כל שבעה. ובספרי ראה פי' קל"ח באמת חסירה בבא זו, ואינה גם בירושלמי ובבלי הנ"ל. ברם בתוספות ו' ב' ד"ה יש: "ובתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן. ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין". וכבר הרעישו עליהן באחרונים (עיין בח"ד, בטורי אבן, אבני מלואים, ובצל"ח ו' ב'). ברם לפי דברינו לעיל היא גירסא משובחת, והכוונה שראייה וחגיגה אינן אלא ביום ראשון, אלא שאם לא הקריב בראשון חוגג בשאר ימות החג, כמפורש במשנתנו פ"א מ"ו. אבל אם היה פטור ביום ראשון מכולם, כגון שהיה חולה, 29 עיין במשנתנו פ"א מ"א, ירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ובס' ניר שם, ס"ז ע"ד, ד"ה חולה. ועל כל פנים חזקיה סובר כן במפורש בירושלמי. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ח, שו' 13–14, ד"ה ונראה. פטור מראייה ומחגיגה, 30 כספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, ירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, בבלי ט' א'. וכן פסקו הפוסקים. משום שכולם תשלומין לראשון, אבל חייב בקרבן שמחה שהוא חיוב החג, ולאו דווקא בראשון, כפי שמוכח מלשון הר"מ פ"א מה' חגיגה ה"ד, כמו שהעיר לנכון בח"ד כאן. ולפיכך אמרו בתוספות שהבבלי כאן סובר כמ"ד שכולן תשלומין זה לזה, 31 עיין ירושלמי ובבלי הנ"ל. ואף ראייה וחגיגה יש להן תשלומין כל שבעה. 32 ולפ"ז מדוייקת הלשון "כל שבעה" (לרבות שמיני של חג), שהרי פטור ביום ראשון, ובתשלומין עסיקינן, ואין צורך לומר שבפסח גרידא הדברים אמורים כאן. ולעניין שמחה אין השמיני רגל לעצמו, שהרי בזו אינו חלוק משאר ימות החג, עיין בלשון הריטב"א סוכה מ"ז ב' ד"ה רגל. וכן ברור שלפי פירוש זה אם היה פטור מעולת ראייה וחגיגה ביום ראשון אינו משלים אפילו בשמיני של חג, שלא כשיטת הריטב"א בסוכה שם ויש מפרשים שהביא במאירי שם, עיין מ"ש לעיל סוכה פ"ד, הע' 32. ואפשר שיש לפרש כן בלשון התוספתא שלפנינו. 33 כן העליתי מדברי האחרונים, ובעיקר מפירוש בעל שיח יצחק ו' ב'.

628-29. אי זו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה אי זו היא חגיגה אילו שלמים הבאין לחגיגה. במשנתנו פ"א מ"ב: בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. ובקטעים מס' המפתח לרבינו נסים שפרסם הר"ש אברמסון בתרביץ שכ"ו, עמ' 59: בית שמאי אומ' הראיה שתי כסף כול', פי אלתוספה איזו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה, חגיגה אילו שלמים הבאים לחגיגה, ובגמ' דבני מער' (פ"א רה"ב, ע"ו ע"ב) נמי גרס' ראיה עולות וחגיגה שלמים. הרי לך שרבינו הבין שברייתא זו באה לפרש מה היא ראייה. ונראה שבאו להוציא ממה שאמרו בספרי ראה פי' קמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 196: ולא יראה את פני ה' ריקם. מן הצדקה . וחכמים נתנו שיעור בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף ושמחה מעה כסף, ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף ושמחה שתי כסף. ואין למחוק "מן הצדקה", שהרי כן הוא בכל כתה"י ובפסיקתא זוטרתי ובתרגום יונתן, כמו שהעיר רמא"ש. וכן בס' יראים השלם סי' תכ"ה, סוף עמ' 492. וכתב שם: וכאשר יבאו לראות צריכין לעשות צדקה, או קרבן , דכתיב לא יראו פני ריקם, ותני בספרי ריקם מן הצדקה. ובצדקה זו (כלומר, של ראיה) אין שיעור כדתנן (פאה רפ"א) אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וכו' אבל חכמים נתנו בו שיעור בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף וכו'. ומ"ש רבינו: וכאשר יבאו לראות צריכין לעשות צדקה, או קרבן וכו' צע"ג. 34 בס' יראים ד"ו סי' ת"ג: וראייה זו קרבן, דכתיב לא יראו פני ריקם, ריקם מן הצדקה, ובצדקה זו אין לה שיעור, דתנן וכו'. והלשון מגומגמת. ולפי שיטת הספרי ראיה היא צדקה של כסף, ושמחה הם שלמים, שאף העניים אוכלים מהם, כמפורש בכתוב (דברים ט"ז, י"א), ודלא כמשנתנו והתוספתא כאן והירושלמי והבבלי. וכן במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333: לא יראו פני ריקם בזבחים. אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בכספים וכו', ובא להוציא מדעת הספרי, כמו שפירש ווייס בהגהות שם.

729-31. אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי זה מביא ואם לאו, משתתף הוא עם אחרים, ובלבד שלא יפחות מכשיעור. כלומר, אם יש לו בהמה מביאה מתוך ביתו, ואם לאו, ואין בידו לקנות 35 ואפילו לשיטת הר"מ ברפ"א מה' חגיגה שיוצא ידי עולת ראיה בעוף (ועיין במאירי, עמ' 16), פעמים שהעופות ביוקר משום קני הנשים. משתתף הוא עם אחרים, וקונים בשותפות. 36 עיין בתוספות כאן ו' א' ד"ה הראייה, ב"ב קס"ו ב' ד"ה רבעתים, מנחות ק"ז ב' ד"ה כבש, ומ"ש בטורי אבן שנביא להלן בפנים ובס' מרכבת המשנה למכילתא משפטים, קל"ז ע"ד. ולפי פשוטה הלכה זו היא בין בראייה ובין בחגיגה, ואפילו עולת חיוב של תורה (אפי' שלא בנדר) באה בשותפות, וכמו שאמרו להלן תמורה פ"א הי"ח: קרבנות יחיד עושין תמורה ובאים בשותפות, ומשמע כל קרבנות יחיד אפילו חיובי הרגל. ועיין בבלי מנחות ק"ד ב'. והר"מ השמיט הלכה זו, וכנראה שסמך על מה שכתב ברפ"ג מה' מעשה הקרבנות. ועיין בטורי אבן ו' א' ד"ה הראיה, ובמנחת חינוך מצוה פ"ח ומצוה ת"צ, וכבר תפס עליו בקונטרס אחרון לטורי אבן שנעלמה ממנו התוספתא. 37 בקומץ מנחה מצוה פ"ח כתב בעל מנחת חינוך שמדברי רש"י פסחים פ"ט ב' ד"ה המוכר משמע שרש"י סובר שאין חגיגת הרגל באה בשותפות, ודייק וכתב "משמע", ובוודאי שאין משם הוכחה גמורה.

831. זה וזה קרוין חגיגה. לפי פשוטה דברי הכל היא, ואף ב"ש סוברים שבלשון חכמים אף עולת ראייה נקראת חגיגה, ודווקא כשבאה אצל עולת ראייה, חגיגה היא שלמי חגיגה, עיין ח"ד. ומה שאמרו בבבלי ביצה י"ט א': דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה'. חגיגה אין, עולת ראייה לא. הרי במקורות א"י (תו"כ אמור פט"ו ה"ה, ק"ב ע"ג) מוכח שאף לב"ש "תחוג" כולל עולת ראייה, וממעטינן לה שאינה קריבה ביום טוב מ"אך" (ויקרא כ"ג, ל"ט), ומכאן ש"חגותם" תרתי משמע. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ג, ע"ה ע"א, ובבלי ביצה כ' ב'. 38 ועיין בפירוש הרא"ה שם י"ט ב' ובפירוש בנו של הרמב"ן שם (ט"ו רע"ג). ועיין מ"ש להלן פ"ב ה"י, שו' 76, ד"ה אף חגיגה.

931-33. אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על עולות הבאות לעולם שלא יביא אלא מן החולין, ועל שלמים הבאין בשאר ימות השנה שאם רוצה לסמוך מן המעשר סומך. במשנתנו פ"א מ"ג: עולות במועד באות מן החולין והשלמים (כלומר, שלמי שמחה) מן המעשר. יום טוב הראשון של חג 39 כ"ה נוסח כל הספרים מטיפוס של א"י וכ"ה במשניות כ"י על קלף שבביה"מ כאן (ובין השורות תלוי שם בכ"י אחד: פסח), וכן מעיד ר' יהוסף אשכנזי (לפי מלא"ש במקומו) בשם רוב הספרים. ובמשנה שבבבלי: של פסח. וכן יוצא מסוגיית הבבלי ז' סע"ב. בית שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרין מן המעשר. ובבבלי ז' ב' פירשוה על דרך חסורי מיחסרא. אבל בירושלמי לא העירו עליה כלום. ונראה שבא"י פירשוה ע"פ התוספתא כאן, והיינו שהמשנה נקטה ברישא לשון שאין בה מחלוקת, והיינו עולות שבאות בחולו של מועד, והכוונה לעולות ראייה שבאות במועד לב"ש תמיד, ולבית הלל כשחל יום ראשון בשבת, ובזה כ"ע מודים שאין באות אלא מן החולין גרידא שהרי הן חובות, ולא עוד שאין לקנות עולה, שאינה לאכילת אדם, ממעות מעשר שני (עיין בתוספות ח' א' ד"ה אמאי), אבל קרבנות הבאים ביו"ט ראשון של חג, והכוונה לשלמי חגיגה, שבהן כולם מודים שהם באים ביום טוב (עיין להלן פ"ב ה"י, שו' 76, ד"ה אף חגיגה ומש"ש) בהן נחלקו בית שמאי וב"ה. ואף בתוספתא כאן הפירוש הוא שבעולות הבאות בכל זמן אין מחלוקת בין ב"ש וב"ה, שהרי אין לוקחין עולות במעות מע"ש (עיין מ"ש לעיל), וכן לא נחלקו על שלמים של שאר ימות השנה שיכול לטפול להן ממעות מעשר שני, ולקנות בהמה יותר גדולה מן השיעור שקבעו חכמים 40 במשנת מנחות פי"ג מ"ח. ואף שמן הברייתות שבספרי ראה פי' קכ"ט והבבלי ח' א' משמע שאנו זקוקים לריבוי מיוחד שמותר לטפול מעות מע"ש לשלמי חגיגה, הטעם הוא משום שהראיון (כלומר, עולת ראייה ושלמי חגיגה, עיין ברע"ב ריש פיאה) הוא חובת הרגל ואין לו שיעור מן התורה לא למעלה ולא למטה (עיין בבלי כאן ז' א'), וצריך להקדישן לשם חגיגה (עיין בלשון התוספות פסחים ע' ב' ד"ה שלמים) והייתי סבור שכל הבהמה יש לה דין חובה ותופסת את כל המעות, ואין לטפל לה ממעות מעשר שני, מה שאין כן נדרים ונדבות שיש להם שיעור, ומה לי אם קונה בכסף מעשר קרבן מיוחד, מה לי אם מוסיף את העודף על נדבה שנתחייב בה מכבר. (עיין מ"ש להלן בסיפא). ועיין בבלי ביצה י"ט א', והיא דומה בסיגנון.

1034. על מה נחלקו על חגיגת יום טוב עצמ' שבי' שמאי אומרין וכו'. כמשנתנו הנ"ל, והם סוברים שאינו יכול לטפול להם ממעות מעשר שני, והם צריכים להיות מחולין גרידא, ואף שהוא מוסיף על שיעור מעה כסף, הכל קדושת שלמי חגיגה עליהן, ואין קונים בכסף מעשר דבר שבחובה.

1135-36. ובית הלל אומרין יבא חובתו מן החולין ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך. והתוספתא משלימה את משנתנו, ומפרשת שמה שאמרו בית הלל שם "מן המעשר" פירושו שמביא כשיעור חובתו (והיינו שתי כסף) מן החולין, והשאר מן המעשר, וכר' יוחנן 41 ירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ב, כאן פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב, בבלי ח' א'. הסובר שאדם טופל מעות מעשר שני למעות של חולין כשיעור שקבעו חכמים. וכן מוכח מן הברייתא הראשונה שהביאו בבבלי שם כראייה לר' יוחנן, 42 והיא הברייתא שבספרי ראה פי' קל"ז, עמ' 192, בתוספת פירוש, כפירוש התוספתא כאן למשנתנו. ואף מן השנייה אין סתירה לדבריו, עיין ר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"ח ומ"ש בהר המריה שם, 43 ברם בתוספ' רי"ד ח' א' טרח לפרש שהברייתות חולקות, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן. אבל אסור לו להביא הכל ממעות מע"ש, שהרי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, כמשנת מנחות ספ"ז ומקבילות. 44 עיין ספרי ראה פי' קכ"ט, עמ' 187, ובמקבילות שציין הר"א פינקלשטין שם בהערות.

1236. ושאר כל ימות השנה יביא חובתו מן החולין. "חובתו" כאן פירושו חובה ממש, דוגמת שלמי חגיגה, והיינו חטאת ואשם, ובהם אינו יכול לערב כסף מעשר.