תוספתא כפשוטה על חגיגה א:ה

136-37. ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות וכו'. משנתנו פ"א מ"ד, ספרי ראה פי' קמ"א, עמ' 195, בבלי ח' א'. ועיין במכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192. ובירושלמי פ"א סה"ד, ע"ו רע"ג: אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח. ועיין בתוספות ח' ב' ד"ה מי. ומדברים כאן באכילת קרבן שמחה, דוגמת "כהנים בחטאת ואשם", עיין מ"ש להלן, שו' 39, ד"ה ובלבד. [תיקונים והשלמות: פירשתי כן לפי שיטת הר״מ שהבאתי לעיל, עמ׳ 1277. ובחיבורו בה׳ חגיגה פ״ב ה״י כתב: יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות וכר, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני השם, והרי אכלו וכו׳. ועיין להלן שם. ועיין היטב בספרי ראה סוף פי׳ קמ״ב, הוצ׳ הר״א פינקלשטין, עמ׳ 195, וכגירסת כל הנוסחאות שם. וכל הפירושים כאן, ולעיל עמ׳ 1277, הם בשיטת הר״מ גרידא, אבל לשיטות שאר הראשונים אין הבדל בין קרבן שמחה ובין אכילת קרבן שמחה. ועיין גם מ״ש לעיל שם, עמ׳ 1266, הערה 4. ולא הארכתי בפירוש שיטת הר״מ אלא כדי להעיר שגירסת בעלי התוספות (ו׳ ב׳ ד״ה יש) בתוספתא אינו שיבוש ברור, ואין וודאי גמור שדווקא הנוסח שלפנינו נכון, עיין מ״ש שם, עמ׳ 1277—1278. ולפי פשוטו הגירסא שלפנינו בתוספתא המקויימת ע״י הדפוסים ושאר כתבי היד היא היא הנכונה, וממילא הכל מתפרש כפשוטו, וכפי שיטת שאר הראשונים, ואינו מחוייב בקרבן שמחה מיוחד אם הוא שמח בבשר קרבנות של אחרים, ובשמחה זו חייב כל החג. ולפי זה טעות חמורה היתה בידי לפרש גם בפירוש הקצר, בסוף עמ׳ 377: ״כלומר, חובת אכילת שמחה, וכגון שהביאם במפורש לצאת ידי חובת נדרו, עיין בבה״א״, והכוונה שאם לא הביאם במפורש לכך, הרי יצא גם חובת הקרבן, ולאו דווקא ידי אכילת שמחה, שמצותה כל שבעה (עיין להלן שם, שו' 39). וכל זה הוא לשיטת רבינו הנ״ל, ואין מקום לפירוש כזה (וכן מה שכתבתי שם לשו׳ 28, והוא בשיטת הר״מ) בפירוש הקצר, אלא בבאור הארוך גרידא.]

238. נזיר יוצא באילו. וכ"ה בכי"ל. ובד: באלו, ובכי"ע בט"ס: בעולות. וכבר העירותי על גירסת כי"ל בתס"ר ח"א, עמ' 246. וכן כתב בפשיטות בח"ד כאן: הנזיר יוצא באיל שלו. וכן הגיה בהר המריה על הר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"י אות ל"ז, וכיוונו לגירסת כי"ו וכי"ל.

338-39. בין שלו בין של אחרים. כלומר יוצא ידי אכילת שמחה בין אם הקרבן שלו, בין אם הוא של אחרים. וכן בירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו, בין בדבר שהוא משל אחרים. וכ"ה בתוספות פסחים צ"ה ב' סד"ה טעון. ועיין בערוך לנר סוכה מ"ח א' ד"ה במתניתן דברים של טעם, אלא שנעלמו ממנו לפ"ש התוספתא והירושלמי. ועיין גם בטורי אבן ר"ה ו' סע"ב, ומ"ש להלן בסמוך.

439. ובלבד שיאכל מן הזבח כל שבעה. כבר הראינו לעיל, שו' 27–28, ד"ה שמחה, שמן הדין חייב להביא קרבן מיוחד לשם שלמי שמחה, אלא שבזה אינו חייב אלא פעם אחת, אבל באכילת קרבן לשם שמחה חייב כל שבעה (עיין מ"ש לעיל שם ד"ה וההבדל). והבבא שלנו מדברת באכילת שמחה גרידא, דומיא דרישא "כהנים בחטאת ואשם וכו'", והוא הדין בנדרים ונדבות שהביאם במפורש כדי לצאת ידי חובתו שאינו יוצא בהם אלא ידי אכילת שמחה (עיין בתוספות ז' ב' סד"ה עולות), אלא שנדרים ונדבות, אם רצה, יוצא בהם גם ידי קרבן שמחה אם הביאם ברגל לשם כך. והברייתא שונה כאן שצריך לאכול מן הזבח כל שבעה (חוץ ממה שאכל משלמי שמחה גופן), ואינו יוצא בבשר של חולין, עיין בתוספות סוכה מ"ב ב' ד"ה לולב, במאירי שם ד"ה ההלל, בבבלי פסחים ע"א א' ובמקבילות שבירושלמי (אבל עיין בריטב"א ובר"ן סוכה רפ"ד). ובירושלמי פ"א ה"ב, ע"ו ע"א: ר' יהושע בן לוי אמר ושמחת אפילו ממקילון (פירש"י במנחות כ"ט ב': מקום הקצבין, μάκελλον). אמר ר' לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף כאן שלמים. ובמאירי, עמ' 2: ואין הלכה כדברי האומר בתלמוד המערב ושמחת אפילו ממקולין, אלא צריך לעשותם שלמים, והם הנקראים שלמי שמחה. ועיין בספרי ראה פי' ס"ד, עמ' 130, ובמקבילות שציין הר"א פינקלשטין שם. וסבר ר' אלעזר שבאכילה עסיקינן שם, ולאו בהקרבה דווקא. ואף התוספתא כאן מלמדת שאין שמחת אכילת קרבן דומה לחיוב הקרבת שלמי שמחה, וחייב לאכול מן הזבח כל שבעה, ואין אנו אומרים שדי לו בבשר הזבח ביום אחד ושאר ימות החג אוכל בשר ממקולין.