תוספתא כפשוטה על חגיגה א:ו

139-41. אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, אבל מביאין תודה בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו. כ"ה ("שהוא יום טוב") בכי"ע ובכי"ל, ובבלי ביצה י"ט ב', אבל בכי"ו ובד בטעות: ולא בעצרת מפני שהוא יום טבוח. ובבבלי חסר "ויוצא בה ידי חובתו", ובארו בבבלי הנ"ל ובפסחים י"ג ב' שבחג המצות כאן הכוונה לערב פסח, ואין מביאין תודה בערב הפסח משום שממעטים באכילת חלות התודה שהן חמץ ואינן נאכלות אלא עד זמן הביעור, ונמצא שבאות לידי נותר. אבל בחג המצות עצמו פשיטא שאינו מקריב תודה, ומאי קא משמע לן. ובביצה נשאו ונתנו בפירוש הברייתא ופירשוה שכולה מדברת בעניין בל תאחר, והת"ק שלנו סובר שעובר בבל תאחר אם עברו שלש רגלים אפילו שלא כסדרן, ולפיכך מייעץ למי שנדר תודה לפני סוכות שיביאנה בחג הסוכות, שהרי אין מביאין תודה לא בחג המצות ולא בעצרת, ואם לא יקריבנה ברגל ראשון הרי יבוא לידי בל תאחר, ויצטרך לעלות במיוחד לירושלים כדי להקריבנה בחול לפני שיעברו שלש רגלים. ולפי מסקנא זו נדחה התירוץ הראשון, ובחג המצות פירוש חג המצות ממש, כפי שמשמע מפירש"י שם ד"ה כי פליגי, עיין בתולדות יעקב למהריק"ש במקומו. וכן פירשו שם את דברי ר' שמעון להלן, שהרי הוא סובר שאינו עובר בבל תאחר אלא אחרי שלש רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון, וכל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות וכו', כלומר, אם נדר לפני הפסח צריך להקריב בחג השבועות, או בחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות, כלומר שלא נדר לפני הפסח, הרי יש לו עדיין פנאי לחכות עד שלא יעברו עליו שלשה רגלים אחרי הפסח הבא. וכן פירשו את דברי ר' אלעזר בר' שמעון להלן. 45 אבל עיין בגירסת כי"מ שם, לפי דק"ס, עמ' 44, הע' ה-ו'. ועיי"ש שהעיר שכן היא גם גירסת המאירי, עיי"ש בחי' המאירי י"ט ב' ובבית הבחירה שלו, עמ' 110 ואילך. נמצאנו למדים שלשיטת הבבלי אין הת"ק מדבר בתודה שרוצה לצאת בה גם ידי חובה אחרת ביום טוב, אלא בסתם קרבן תודה, ור"א בר' שמעון גרידא הוא שמוסיף את עניין חובת יו"ט. ברם ברור שבא"י לא יכלו לפרש את התוספתא כפירוש הבבלי, שהרי בירושלמי סברו שמקריבים תודה בערב הפסח (עיין מ"ש לעיל פסחים פ"א, שו' 15, ד"ה ומה, ובהערה 19 שם). ולא עוד אלא ששנינו בירושלמי ר"ה פ"א ה"א, נ"ו ע"ב, (לעניין חיוב בל תאחר): ר' לעזר בי ר' שמעון אמר ובלבד חג המצות אחרון , וממילא לא יתכן כאן פירוש הבבלי. ואף שבתוספתא ערכין ספ"ג המסורת בדברי ר"א בר' שמעון היא כמסורת הבבלי (ביצה י"ט ב' ור"ה ד' ב'), מ"מ הרי אף לפי מסורת זו אין הכרח לפרש אותה בשיטת הבבלי דווקא. ולא עוד אלא שכאן שנו בפירוש גם בדברי הת"ק "ויוצא בה ידי חובתו", 46 עיין בבית הבחירה למאירי בביצה שם, עמ' 110, ודבריו שם עונים על ר"א בר' שמעון להלן. ומשמע שכל הברייתא באה לכאן מחמת שלמי יום טוב, ואף בעצרת אינה קריבה אעפ"י שהביאה לשם שלמי שמחה. וכן אי אפשר לפרש את דברי ר' שמעון כפירוש הבבלי, לפי גירסת התוספתא, עיין מ"ש להלן בדברי ר' שמעון. ולפיכך נראה שבא"י פירשו שהתוספתא מדברת בתודה לשם שלמי שמחה, ומקדימה התוספתא שבפסח ובעצרת אין מביאים תודה לשם שלמי שמחה. 47 והכוונה לימות הפסח ממש, ואין כאן שום חידוש, אלא יש כאן הקדמה לסיפא, עיין מ"ש בפנים. ומדברים כאן לא בשמחת אכילת בשר הקרבן, אלא במצות הקרבה לשם קרבן שמחה (עיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה ובלבד), ושונה הת"ק שאעפ"י שאין מקריבין תודה לשם שלמי שמחה בפסח ובעצרת, מקריבין אותה בסוכות (כלומר בחולו של מועד), ויוצא בה ידי נדרו וידי קרבן שמחה, שלא כדברי ר' שמעון להלן. ואשר לעצרת הרי מפורש בתוספתא שאין מקריבין את התודה משום שהוא יום טוב, ואעפ"י שמביאה לשם חובתו (לשם שלמי שמחה), כמפורש בסיפא כאן לעניין סוכות. ולכאורה הדבר תמוה שהרי שלמי שמחה לכולי עלמא קריבים ביום טוב. וכבר הקשה בטורי אבן כאן ז' ב' (לתוספות סד"ה עולות) על הבבלי בביצה הנ"ל למה אסור להקריב תודה בעצרת, אפילו למ"ד שאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט, יקריבנה לשם שלמי שמחה. והסיק שם שאין שלמי שמחה באים ביו"ט אלא אם קרבו שלא מן החובות, אבל אם מביא תודה שכבר נתחייב בה מתחילה אינה קריבה ביו"ט, אעפ"י שמתכוין לשם שלמי שמחה, 48 ודינם כשלמי נדבה שאינם קריבים ביו"ט. ועיין בשטמ"ק ביצה י"ב רע"א, והדברים תמוהים, שהרי בתוספות שם ד"ה השוחט מפורש שאינו לוקה, אבל לא שמותר להקריב שלמי נדבה ביו"ט. ועיין מה שהאריך בשער המלך פ"א מה' חגיגה ה"ח ובהר המריה על הר"מ שם. שהרי מכל מקום יוצא בה ידי חובת נדרו. 49 ואינו דומה לשלמי שמחה שנקנו כולם בכסף מעשר שמותר להקריבן ביו"ט (בבלי כאן ז' ב'), שהרי הוא רשאי לקנות בכסף מעשר כל מה שהוא רוצה לאכילה, ואם קנה בכסף מעשר שלמי שמחה אין בשלמים שום קדושה אחרת (עיין ירושלמי מע"ש פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד), ומותר להקריבם ביו"ט כשלמי חגיגה, מה שאין כן תודה שאין שמה נפקע ממנה, ויוצא בה ידי נדרו, אין להקריבה ביו"ט אפילו לשם שלמי שמחה אלא בחולו של מועד גרידא. ובבבלי כאן ח' א' מוכח כדברי התוספות ז' ב' סד"ה עולות, ושלא כדברי בעל טורי אבן, שהרי תמהו שם למה אין אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה ביו"ט, וכבר הקשה כן בטורי אבן עצמו שם ד"ה ביו"ט 50 רבינו תפס כדבר פשוט שבשלמי שמחה גרידא עסיקינן, וכן פירש במאירי שם, אבל מתוך דברי רש"י ד"ה ביו"ט מוכח שמדברים בחגיגה. ועיין גם בר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"ט ובהשגות שם. אבל עיין בלחם משנה להר"מ הנ"ל, ומ"ש הגר"ח עטר בראשון לציון כאן ח' א', ולפי פירושם בדברי הר"מ אין כאן סתירה לשיטת בעל טורי אבן. ולא העלה ארוכה. ובוודאי שאין לדחות את דברי התוספות שסוגיא ערוכה בבבלי מסייעת לדבריהם. ברם בעל פני יהושע לביצה י"ט ב' ד"ה ר"א בר' שמעון, אף הוא סובר שלמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, אין מקריבין תודה אפילו לשם שלמי שמחה, שהרי הלחם שבא עמה, וזמן אכילתה, מוכיחים שמקריב לשם חובתו. 51 ועיין גם בצל"ח ביצה י"ט ב' (לרש"י ד"ה מביא אדם) שכתב כן מדעתו, ולפלא שלא הזכיר את דברי בעל פני יהושע. ולדבריו אין שום סתירה מן הבבבלי ח' א', שהרי מעשר בהמה נאכל לשני ימים ולילה אחד 52 משנת זבחים ספ"ה. ואין לו לחם, והיה מותר להקריבו ביו"ט לשם שלמי שמחה אלמלי הגזירה שמא יבוא לעשר ולסקור בסקרא ביו"ט. סוף דבר מה שהעלו האחרונים בפלפולם מפורש כאן בתוספתא, ובפירוש אסרו להקריב תודה ביו"ט, אע"פ שמביאה לשם שלמי שמחה, כמו שמוכח מן הסיפא.

241-44. ר' שמעון אומ' אין מביאין תודה בחג הסוכות שכל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות, תודה שאינה באה בחג המצות אינה באה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות. בבבלי ביצה י"ט ב' הנ"ל: וכל שלא בא בחג המצות אינו בא וכו', וכבר הבאנו את פירוש הבבלי לעיל ברישא, אבל לפי גירסת התוספתא "תודה שאינה באה" מוכח שבתודה גרידא עסיקינן, ואינה מתפרשת כפירוש הבבלי לפי גירסת רש"י ותוספות שם. 53 עיין מ"ש לעיל הע' 45. ולפי גירסתם אין סתירה מלשון התוספתא לפירוש הבבלי, אבל כבר הראינו לעיל בפנים שאין לפרש את גירסת התוספתא שלנו ע"פ הבבלי, ובא"י בוודאי פירשוה אחרת. והואיל וראינו לעיל שבשיטת בני א"י אין לפרש כפירוש הבבלי לעניין בל תאחר, הרי בהכרח התוספתא היא כפשוטה שלר"ש אין תודה באה בחג הסוכות ובחג השבועות, משום גזירת הכתוב שהקיש שלש הרגלים זה לזה, וכל מה שאינו קרב באחד מהם אינו קרב בכולם. ור"ש סובר שנדרים ונדבות קריבים ביום טוב, ואלמלא ההיקש היתה תודה באה בחג השבועות, והיה יוצא בה ידי חובת קרבן שמחה, שהרי אף נדרים ונדבות סתם קריבות לדעתו ביום טוב. וכבר תמה הגרמ"א אבוש בספרו צילותא דאברהם בביצה י"ט ב' (תוספ' ד"ה ר"ש) על דברי ר' זירא: מנא ליה לר' זירא להקשות, דלמא דוקא תודה קאמר ר' שמעון דאינה קריבה מגזירת הכתוב, עיי"ש שנדחק מאד.

344-45. ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' תודה באה בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה וכו'. וכ"ה בבבלי ביצה הנ"ל. ולפי פירושנו בתוספתא ר"א בר' שמעון חולק על אביו, וסובר שאין כאן היקש ומקריבים תודה בחג הסוכות כלומר, במועד של סוכות, אבל לא בחג המצות (משום חמץ) ולא בעצרת (משום שהוא יום טוב). וסובר כתנא קמא, אלא שמפרש יותר שאין יוצאים בתודה אלא משום שלמי שמחה, אבל לא משום שלמי חגיגה שאינם באים אלא מן החולין, כלעיל שו' 35. ואף כאן מדברים לא בחובת שמחה בבשר קרבן אלא בהקרבת שלמי שמחה, ויוצא בתודת חובה משום שלמי שמחה.