תוספתא כפשוטה על חגיגה ב:י

168-69. אי זו היא סמיכה שנחלקו עליה וכו'. הברייתא חוזרת לרה"ח (שו' 41), ומבארת שלא היתה מחלוקת ביחס לשלמי חובה אם הם טעונים סמיכה (כדעת ר' יוסי בר' יהודה בבבלי ביצה כ' א'), אלא השאלה היתה אם סומכין על הקרבן ביו"ט. וזה הוא עיקר המחלוקת של הזוגות ושל שמאי והלל, ולא נחלקו כלל אם מביאין עולות ביו"ט, 42 וכן כתב הרא"ה ביצה כ' א': והאמת ששמאי והלל לא נחלקו מעולם בעולת ראיה, שלא נחלקו אלא בג', וסמיכה א' (=אחרת?), אבל התלמידים שלא שמשו כל צורכן טעו בדבר. ולפי פירוש רבינו מובן יותר למה הקדימה התוספתא לפני ההלכה שלנו את העניין של תלמידי ב"ש וב"ה. ומסמיכה לכאן גם מחלוקת ב"ש וב"ה לעניין עולות. ובארו בירושלמי פ"ב ה"ב, ע"ז ע"ד, ובבבלי ט"ז ב', שהאיסור הוא משום שבות, שמשתמש בבעלי חיים ביו"ט. וכמה מחכמי זמננו רצו להטות את הסמיכה לעניין אחר, ואין שום יסוד לדבריהם, עיין עכשיו מ"ש הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד, עמ' 511. והרי חז"ל בוודאי שלא היתה שבות קלה בעיניהם, והסמיכה על הקרבן היתה מאד חביבה גם בעיני העם. ויפה העיר א"א הלוי (אפשטין) בתרביץ שכ"ח, עמ' 155 ואילך, שמתוך המקורות להלן ברור שהעם לא רצה בשום אופן לוותר על הסמיכה בזמנה, ונמנעו להביא אפילו שלמים ביו"ט, שמותר להביאם גם לבית שמאי, והיתה העזרה שוממת ביו"ט, ואין פלא ששאלה זו העסיקה את החכמים במשך דורות. ועיין מ"ש יעקב הלוי באוצר נחמד ח"ג, עמ' 27 ואילך.

269-70. בית שמיי או' אין סומכין ביום טוב, ושלמים החוגג בהן סומך עליהן מערב יום טוב וכו'. במשנתנו פ"ב מ"ג, וביצה פ"ב מ"ד: בית שמאי אומרים מביאים שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות, ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם. ועיין בבלי מגילה ה' א', ירושלמי פסחים פ"ו סה"ב, ל"ג ע"ב, בגליון אפרים שם, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 472, ד"ה הרי. ומבארת התוספתא שלא אמרו ב"ש שאין סומכין עליהם כלל (כדעת ר' יוסי בר' יהודה בברייתא שבבבלי ביצה כ' א'), אלא סומך עליהם מערב יו"ט. וב"ה סוברים שמביאים גם עולות וסומכין עליהם ביו"ט, משום שתיכף לסמיכה שחיטה, כמפורש במשנת מנחות פ"ט סמ"ח ובמקבילות. וכן מפורש בברייתות שבבבלי ביצה י"ט סע"א, כ' א'. וביתר באור בירושלמי בסוגיין פ"ב רה"ג, ע"ח ע"א, וביצה פ"ב רה"ד, ס"א ע"ב, אלא שהמפרשים הגיהו ונדחקו. אבל אין שום צורך בהגהה, והפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי כאן, בהגהות יפה עינים לביצה כ' א', ובאור שמח פ"ב מה' חגיגה ה"י, ד"ה והנה. וכן אמרו שם: בית שמאי אומרים הותרה (כלומר, במקום שאי אפשר) סמיכה שלא כדרכה, ובית הלל אומרים לא הותרה סמיכה שלא כדרכה. אי זו היא סמיכה שלא כדרכה מאתמול. אמר ר' זעורה כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול (כלומר, ביום שביעי) לא יצא (כלומר, שהרי היה מחוסר זמן, ולא היה ראוי עדיין להביא קרבן), שלמי נדבה שסמך עליה מאתמול יצא. 43 לא יצא, ונמחקה המלה "לא". וכן נכון ואינה במקבילה שבביצה גם בכי"ל. והכוונה שכולם מודים שבדיעבד יצא אם סמך על שלמי נדבה מאתמול, שהרי היו ראויים לקרבן באותו זמן. מה פליגין בשלמי חגיגה, בית שמאי עבדין לון כשלמי נדבה, בית הלל עבדין לון כאשם מצורע. 44 שהרי שלמים ששחטן מערב יו"ט אינו יוצא בהן אף ידי שמחה לשיטת הירושלמי כאן פ"א ה"ד, ע"ו ע"ב, וסוכה פ"ד ה"ה, נ"ד ע"ג. ועיין בבלי פסחים ע"א א'. אמר ר' יסא הן דת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא בזמנו (כלומר, כשרוצה להקריבו בזמנו, ביום שמיני שלו), עיבר זמנו (כלומר, אם מקריבו ביום תשיעי ואילך) נעשה כשלמי חגיגה.

371. אמרו בית הלל ומה אם בשעה שאי אתה מותר לעשות להדיוט וכו'. וכ"ה ("בשעה") בירושלמי כאן וביצה הנ"ל. ובבבלי ביצה כ' ב': ומה במקום שאסור להדיוט 45 עיין בח"ד שהקשה למה לא אמרו דיו לבא מן הדין וכו'. וכבר דנו בקושיא זו ברא"ה, בחידושים לבנו של הרמב"ן בביצה שם במקומו, ועיין גם בתולדות יעקב למהריק"ש ובמהר"ם שיף שם. וכו'. ופירש"י: שבת שאסור לעשות להדיוט כלום, מותר לגבוה, תמידין ומוספין.

473-74. נדרים ונדבות יוכיחו שאתה מותר לעשות להדיוט ואין אתה מותר לעשות לגבוה. וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וקיצור לשון יש כאן, והכוונה שאף בשעה שאתה מותר לעשות להדיוט (כלומר, ביו"ט), אין אתה מותר לעשותן לגבוה אפילו לשיטתכם, ואף אנו נביא עולת ראייה שאסורה ביו"ט.

575. תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: תאמר בעולת ראייה שקבוע לה זמן, ועיין מ"ש על "חגיגה" להלן בסמוך. ובר"מ פ"א מה' חגיגה ה"ח: שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור, שאם אינו חוגג היום חוגג למחר, כלומר, ולפיכך אין דוחין את השבת, אבל דוחין את יו"ט. ועיין מה שהאריך בזה בחקרי לב או"ח ח"א סי' קכ"ט, רנ"ד ע"ג ואילך. ועיין תוספתא תמורה פ"א הי"ז.

676. אף חגיגה פעמים שאין זמנה קבוע. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: אף זו (כלומר, עולת ראייה שהזכיר לעיל שם) אין קבוע לה זמן. ובתוספות י"ז א' ד"ה יום טבוח (השני) הבינו מתוך לשון הירושלמי שב"ש סוברים שאף חגיגה אין קריבה ביו"ט. וכבר העירו כמה מן האחרונים שהדברים תמוהים מאד, שהרי כן מפורש לעיל ברישא בדברי ב"ש עצמן ששלמים החוגג בהן סומך עליהן מערב יו"ט, כלומר, וקריבין ביו"ט. 46 ועיין להלן הע' 47. ועיין גם בבלי מגילה ה' א'. ועיין באו"ש פ"א מה' חגיגה ה"ח. וכבר הבינו האחרונים שאף בירושלמי ובתוספתא כאן "חגיגה" פירושה עולת ראייה, ולא שלמי חגיגה, עיין בהר המריה על הר"מ פ"א מה' חגיגה אות כ"ח. וכבר הראינו לעיל פ"א, שו' 31, ד"ה זה וזה, שאף לב"ש כלולה עולת ראייה ב"חגיגה".

776-77. שמי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל וכו'. משנתנו פ"א מ"ו, תו"כ אמור פי"ז ה"ב, ק"ב ע"ד, ועיי"ש ספט"ו, ק"ב ע"ג, ירושלמי ובבלי הנ"ל, בבלי כאן י"ז א', ר"ה ד' ב', יומא ג' א', מגילה ה' א', במ"ר פ"ט, ו'. ועיין ספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, מכילתא בא ספ"ז, עמ' 25 ואילך.

877. ויום טוב האחרון של חג. וכ"ה בבבלי ביצה כ' ב' הנ"ל. ומכאן משמע שאף ב"ש מודים שאם לא חג כל הרגל מקריב עולת ראייה ביום טוב אחרון של חג, והוכיחו מכאן שמכל מקום דינה כאילו זמנה קבוע. וכן כתב במהר"מ שיף שם. 47 ובהשמטות והוספות מהגהות הגאון ר' יצחק חבר בש"ס הוצ' ראם סוף סדר טהרות רצה לחדש שבעצרת אפילו שלמים אין קריבים לב"ש, משום שיש להם תשלומין לאחר החג, אבל בפסח וסוכות שאין להם תשלומין לאחר החג הרי בהכרח קריבים ביום טוב האחרון (אם לא הקריב לפני כן), וממילא אין לחלק בין יו"ט אחרון לראשון, ומיושבים בזה דברי רש"י י"ז א' שהם מרפסים איגרי. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, שהרי לפי סברא זו יקריבו גם עולות לב"ש ביו"ט של פסח וסוכות, ואם הוא סובר שעולות אינן קריבות אפילו ביו"ט האחרון, אף שלמים לא יקריבו. והוא קשה מאד, שהרי כל שיכול לעשות מקודם, אין כאן זמן קבוע, עיין במשנת שבת רפי"ט ובמקבילות, ובתוספתא תמורה פ"א הי"ז. וכן תפס כדבר פשוט בטורי אבן, אבני שהם, י"ז א'. ולפיכך מסתבר יותר כלשון שני שבהגהות חכמת מנוח לביצה שם, שב"ש השיבו לבית הלל לפי מדותיהם (אבל לשיטתם הם אין עולת ראייה באה ביו"ט האחרון של חג), וכמו שרצה לומר גם במהר"מ שיף שם. ובירושלמי הנ"ל (כאן וביצה) באמת חסר הסיום, והלשון שם: חגיגה אין זמנה קבוע, שאם לא חג בראשון חוגג בשני, שאם לא חג בשיני חוגג בשלישי, ולא נזכר שם כלל יום טוב האחרון של חג. ובירושלמי שם מסיים: אמרו להם בית הלל חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג לאחר הרגל. אמרו להם בית שמאי, והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אמרו להם בית הלל משם ראייה, לכם אינו נעשה, נעשה 48 כ"ח בכי"ל בביצה ובחגיגה, ובשני המקומות תלה המגיה בין השורות: אבל. הוא לגבוה. כלומר, אפילו כולו לגבוה. וכע"ז בבבלי הנ"ל, 49 עיין דק"ס שם, עמ' 47, הע' ט', וברא"ה שם. וגירסא זו היתה גם לפני הרע"ב כאן פ"ב מ"ג סד"ה אבל ובביצה פ"ב מ"ד, ועיי"ש בהגהות יש סדר למשנה, ומן הירושלמי מוכח שהנכון כלפנינו. אלא ששם מסיים בדברי בית הלל: והלא כבר נאמר לה' כל דלה'. ומוסיפים שם: אם כן מה תלמוד לומר לכם, לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים. ועיי"ש ברש"י, ומ"ש בתורה שלמה בא חי"א, עמ' 150, הערה שס"א.

977-79. אבא שאול היה אומרה בלשון אחרת משם בית הלל, ומה אם בשעה שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה וכו'. וכע"ז בבבלי הנ"ל, אלא ששם: ומה במקום שכירתך וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: אבא שאול אומר טעם אחר מה אם בשעה שכירתך וכו'. ובבבלי שם מוכח שאין כאן "לשון" אחרת גרידא, אלא שמחלוקת ביניהם, ולת"ק אין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט אפילו לבית הלל, כמפורש לעיל, וכפשוטם של דברים (עיין להלן), אבל אבא שאול שלומד מק"ו סובר שלב"ה נדרים ונדבות קרבים ביו"ט, שאם כירתו פתוחה, ק"ו לכירת רבו שתהא פתוחה גם לנדרים ולנדבות. ולשיטת הבבלי ממעט הת"ק נדרים ונדבות מלכם, לכם ולא לגבוה, אבל אבא שאול דורש לכם ולא לגוים, ומק"ו מרבה אפילו נדרים ונדבות. וכן בבבלי פסחים מ"ז א' בכ"י אוקספורד (לפי דק"ס שם, עמ' 132, הערה ט'): כאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים, אבל לגבוה שרי מק"ו ומה במקום שכירתך סתומה, כירת רבך פתוחה, במקום שכירתך פתוחה אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה. וכן במכילתא הבבלית, מכילתא דרשב"י (בא י"ב, ט"ז, עמ' 21): לכם, ולא לגבוה (כלומר, שאין מקריבין נדרים ונדבות ביו"ט), שהיה (כגירסת מדרש הגדול) אבא שאול דנו דין אחר, ומה אם בשעה שלא נפתחו כירי הדיוט נפתחו כירי שמים, בשעה שנפתחו כירי הדיוט אינו דין שיפתחו כירי שמים. והכוונה שאבא שאול חולק ולא דרש כלל לכם ולא לגבוה, כשיטת הבבלי. ועיין בפירוש רבינו שמואל שהביאו בתוספות ביצה כ' ב' ד"ה נדרים, והפירוש קשה גם מבחינות אחרות, ורוב הראשונים פירשו כפירש"י.

1079-80. דבר אחר שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן. וכן בירושלמי הנ"ל: דבר אחר אינו בדין שיהא שולחנך מלא וכו'. ובבבלי הנ"ל: וכן בדין שלא יהא שולחנך וכו'. וכ"ה גם במכילתין ז' א'. ופירש בשטמ"ק ביצה בשם רבו שאף בדיון בין ב"ש וב"ה לא נזכרו כלל נדרים ונדבות, "וכן בדין" פירושו בדין של ב"ש וב"ה. אבל בתוספתא ובירושלמי בוודאי שאין לפרש כן, והכוונה שלפי הלשון השנייה לא למד אבא שאול יום טוב משבת אלא שכן הדין מחייב, כפירוש מהריק"ש בתולדות יעקב בביצה במקומו בלשון הבבלי. ובפי' הרא"ה שם: ומשום דק"ו לא סגי שפיר דא"ל כדאמר לעיל, מה לנו"נ שכן לא קבוע להן זמן, אמר עלה וכן בדין שלא יהיה שלחנך מלא. וכן בשטמ"ק שם בשם הריטב"א: דמשום דמרבה האי ק"ו אפי' נדרים ונדבות, אמ' דין הוא שיהא שלחן רבך מלא במיני תבשילין כשלחנך. ולפ"ז "וכן בדין" משלים ומחזק את הלשון הראשונה. אבל מן התוספתא והירושלמי משמע יותר כפירוש מהריק"ש.