תוספתא כפשוטה על חגיגה ב:ו

127-28. מעשה בר' יהושע שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו, הגיע אצלו ולא נתן לו שלום וכו'. וכע"ז בירושלמי פ"ב ה"א, ע"ז סע"א. ובבבלי ט"ו א': ת"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. ונראה שהכוונה שבן זומא היה בא והולך ולא עמד מהליכתו, כדי להשתחוות, שזו היתה שאילת שלום שלהם, עיין מ"ש ע"ז לעיל מגילה פ"ג, שו' 85–86, סד"ה שאמרה. ובב"ר פ"ב, ד', הוצ' תיאודור, עמ' 17: כבר היה שמעון בן זומא עומד ותוהא (כלומר, משתומם, כשהוא נבוך), עבר ר' יהושע שאל בשלומו פעם ופעמיים ולא השיבו, בשלישית השיבו בבהילות. ובירושלמי הנ"ל: ובן זומא בא כנגדו, שאל בשלומו ולא השיבו. וכנראה שר' יהושע שאל בשלום בן זומא, אחרי שראה שבן זומא לא הקדים לשאול בשלומו.

228. אמ' לו מאין לאין בן זומא. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס. ובכי"ע: מאין ולאין . וכ"ה בבבלי בהוצאות שלנו. וכן בירושלמי הנ"ל: מאיין ולאיין. וכנראה ששאלה זו היתה רגילה בפי בני אדם כשראו אדם שנוהג כמתמיה. 14 עיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ט"ו א' שהעיר: כלשון זה בירושלמי סנהדרין פרק חלק ה"ב: מאיין ולאיין פינחס, ועוד שם מאיין ולאיין גיחזי. והמאמרים מרוחקים אחד מן השני, והראשון הוא, כ"ח סע"ד (ועיין גם ספרי בלק פי' קל"א, עמ' 172), והשני הוא, כ"ט ע"ב. אבל בב"ר פ"ב, עמ' 17: אמר לו מה זו בן זומא, מאיין הרגלים, אמר לו, לא מאיין ר' , 15 בדפוסים בטעות: מעיין הייתי. אבל בכל כתה"י הגירסא היא: לא מאיין (מאין) ר'. וכ"ה בקטע מן הגניזה שפרסמו Lewis and Gibson בספר Palestinian Syriac Texts (לונדון 1900) טבלא II לא מאיין רבי. לפי השערת המו"ל שם בהקדמה עמ' XII, הכת"י הוא מן המאה העשירית או המאה האחת עשרה. כת"י זה נעלם מעיני תיאודור. אמר לו מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאיין הרגלים. תשובת בן זומא היא עמומה וסתומה, ותגובת ר' יהושע אינה מובנת כל צורכה. כדי להבין את הדברים עלינו להקדים ברורי דברים על שאלה ידועה של המינים באותו זמן ותגובת חז"ל עליה. אחת מן התשובות היסודיות על היודעים (הגנוסטיים) למהות האדם היתה: "בעל הידיעה (gnosis) יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך". 16 Evangelium Veritatis, 22, שו' 13 ואילך. ראה הערת המו"ל שם, עמ' 54. הוא גם כן יודע "מי הוא". 17 Irenaeus בספרו adv. haer. ס"א, כ"א, ה'. ועיין להלן סוף הערה 19. וכן נמצא בספר הגנוסטי אונגליון לפי תומס נ"ה: 18 J. Doresse בספרו The Secret Boooks of Egyptian Gnostics, עמ' 363. "אם ישאלך אדם לומר: מאין אתה בא? אמור לו אני בא מן האור, ממקום שהאור נוצר". המינים הללו שחרפו וגדפו את אלקי ישראל טענו שהדימיאורגוס הוא שיצר את האדם, אבל נשמתו חוצבה מאל עליון. ובן אדם צריך תמיד לזכור את מקורו העיקרי: הוא בא מן האור והולך למקום האור. עצם השאלה "מאין באת ולאין אתה הולך" אין בה שום פסול. והשיב עליה עקביא בן מהלאל במשנת אבות רפ"ג: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה וכו'. ברור שתשובה זו מלמדת את האדם ענוה ויראת שמים. תשובת הגנוסטיים כשהיא לעצמה (בלי הרמז לחירוף וגידוף שלהם) אף בה אין שום פסול. וכן פירשו הקדמונים (לפי מנחה חדשה על אבות, כ"ח ע"א): ויש לפרש שקאי על הנפש והגוף. ולכך אמר מאין באתה, חצובה מתחת כסא הכבוד ולאן אתה הולך וכו' והנשמה והרוח הולך אל האלקים אשר נלקחה משם וכו'. המפרשים הללו, כמובן, לא ידעו כלום מדברי המינים. 19 ופירשו כן לפי תומם, וכל אחד ואחד פירש את הדברים לפי שיטתו. ור"א קמינקא (בספרו מחקרים במקרא ובתלמוד וכו', הוצ' דביר, תל-אביב תשי"א, עמ' 50) העיד על דברי סיניקה מכתבים 82 [6] שכתב: sciat quo iturus sit, unde ortus וכו'. "[וצריך ש]ידע [האדם] לאן הוא הולך ומאין הוא בא". הדברים הם כמו במשנת אבות, אבל מסופק אני אם יש כאן אותו עניין. וכן מצאתי את אפיקטיטוס מדמה (Dissert. III. 12. 15) את העיון בטבע הנפש לשומר לילה השואל: τίς εἶ καὶ πόθεν ἔρχη מי אתה ומאין אתה בא? ברם שנינו במס' דרך ארץ רבה פ"ג: 20 הוצ' היגר, עמ' 155 ואילך ובמקבילות שצוינו שם. בן עזאי אומר וכו' מאין בא ממקום חושך, ולאן הוא הולך למקום חושך ואפילה, מאין בא ממקום טומאה, ולאן הוא הולך לטמא אחרים, מאין בא מליחה סרוחה וכו'. מסתבר מאד שהרחבת הדברים של בן עזאי לא באה אלא להוציא מדברי המינים, כלומר, לא באת ממקום אור וממקום קדוש, אלא ממקום חושך וממקום טומאה, ואינך חוזר למקום אור ולמקום קדוש, אלא הנך חוזר למקום חושך ואפילה ואתה הולך לטמא אחרים. בן עזאי כבר הכיר את התשובה היסודית של המינים. ועיין היטב בספרי פנחס פי' קמ"ג, עמ' 191, ובהערות הורוביץ שם. לעומת זה אנו מוצאים באבות דר"ן נו"ב פל"ב, הוצ' שכטר, ל"ה ע"א: ר' שמעון בן אלעזר אומר מאין הוא בא ממקום אש וחוזר למקום אש . ומאין הוא בא ממקום לחוץ וחוזר למקום [ל]חוץ, ומאין הוא בא ממקום שאין בריה יכולה לראות, מאין הוא בא ממקום טומאה וחוזר ומטמא אחרים. התשובה הראשונה של ר"א בר' שמעון היא מלה במלה כתשובת המינין שהבאנו לעיל ד"ה אבל. ואעפ"י שהתשובות הבאות סותרות את הראשונה, אפשר שיש כאן חסרון בנוסח, והתשובות הבאות אינן מדברי ר"ש בן אלעזר, או שיש לפנינו מסורת עתיקה שדברה על הנשמה, ומשרבו המינים השמיטו אח"כ תשובה זו במקורות האחרים. על כל פנים ברור שתשובת היודעים היתה מנסרת באויר באותה תקופה, ועליה הוא שהגיב בן עזאי בתוקף וברוגזה. וכע"ז במשנת אבות ספ"ד: לידע, להודיע ולהודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא וכו'. וכבר ראה ר"נ קרוכמל (מורה נבוכי הזמן שט"ו, הוצ' ראבידוביץ, עמ' רס"ז, בהערה) שיש כאן תגובה נגד היודעים , ור"א הקפר מכריז שעיקר הידיעה היא שהוא אחד והכל על ידו, ואלקינו שבשמים הוא גם היוצר וכו'. עכשיו נבין את תשובת בן זומא במדרש שלנו. ר' יהושע שאל אותו לפי תומו: מאין הרגלים, או: מאין ולאין, 21 עיין בחי' אגדות למהרש"א חגיגה ט"ו א' שראה בשאלה זו רמז למשנת אבות רפ"ג. ופרופ' גרשום שלום העירני על דברי הר"א אב"ד שהביא שלום בספרו ראשית הקבלה, עמ' 69, הע' 2. אבל כבר הראינו לעיל, הע' 14, שיש כאן שאלה רגילה במקרים דומים. ולפי לשון המדרש כאן הרי בוודאי שאין להכניס לתוך שאלת ר' יהושע כוונות מיוחדות. ועל זה ענה לו בן זומא: לא מאין, רבי, כלומר, הנני "לא" שבא מאין. 22 עיין על "לא" ו"אין" בדברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 119, הע' 2. התשובה היא כשרה בהחלט, ובפרט בשעה שאדם עוסק במעשה בראשית, 23 עיין במס' כלה, הוצ' היגר, עמ' 302, שהביאו שם משל בשם ר' אלעזר בר' שמעון, וסיימו: ולא על הבריות בלבד אמרו, אלא אף על קונו הוא מתגאה וכו', ובירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ז ע"ג, ב"ר פ"א, ה', עמ' 3, הביאו משל זה על דורש במעשה בראשית. ועיין גם בבלי כאן ט"ז א'. ולעיל שם בירושלמי: בגאוה ובוז, זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית וכו'. אלא שמכל מקום יש כאן השתמטות מתשובה ברורה, ומליצה ריטורית. 24 οὐδεν γίνεται ἐκ τοῦ υὴ ὄντος (מכתב אפיקורוס להירודוט 38), או: gigni de nihilo nihilum, עיין בפירושו של C. Bailey לספרו של Lucretius ח"ב (אוקספורד 1947), עמ' 624 ואילך, ועמ' 636. מאמר זה היה ידוע יפה לחכמי הזמן, ואף חז"ל היו יכולים להשתמש בו כמליצה בעלמא, לפי דרכם ופירושם. ועיין מ"ש וולפסון בצופה האנגלי חל"ו (1946), עמ' 379 ואילך, שם עמ' 388 ואילך. ולא עוד אלא שדבריו הוכיחו שהוא טרוד בשאלה שגם המינים היו עסוקים בה בקביעות, אלא שהוא, כמובן, הגיב עליה כחבירו בן עזאי שהבאנו לעיל ד"ה ברם. ר' יהושע דרש ממנו תשובה ברורה, והוא השיב מה שהשיב, עיין להלן.

329. צופה הייתי במעשה בראשית וכו'. וכ"ה בבבלי ט"ו א' בנוסח אגדות התלמוד. ובירושלמי ובב"ר הנ"ל: מסתכל הייתי במעשה בראשית וכו'.

429-30. ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח. כ"ה ("אפילו טפח") בד, כי"ע וכי"ל, וכן מפורש להלן אף בכי"ו. ובכי"ו כאן בטעות: אלא טפח. ובירושלמי הנ"ל: אלא כמלוא פותח טפח. אבל בכי"ל שם: אלא אחד פותח טפח, ונמחקה המלה "אחד", ובכ"י אחר הושלם בין השורות: כמלא. וקרוב לוודאי שבכי"ל צ"ל: אלא א' (=אפילו) פותח טפח. ובב"ר הנ"ל: כב' וג' אצבעות, ועיי"ש בשנו"ס, ולהלן שם, עמ' 29, ובבבלי הנ"ל: ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות.

531. נוגע ואינו נוגע וכו'. בב"ר הנ"ל, עמ' 17: ורוח אלקים מנשבת אין כתיב כאן, אלא מרחפת, כעוף שפורח בכנפיו, וכנפיו נוגעות ואין נוגעות. מתוך העניין מוכח שבן זומא דבר על הרוח שבין המים העליונים לתחתונים 25 כפירוש יפה תאר במקומו. ועיין להלן במקרא (בראשית א', ו'-ז'), ברש"י שם ובב"ר שם, סוף עמ' 26, ועמ' 29. שהיא מרחפת בין הריוח הקטן שביניהם. המדרש סתם ולא באר מהו החשד שתשובה זו עוררה בר' יהושע. ועיין בהערות תיאודור במקומו, עמ' 18, הע' 2. עכשיו אנו יודעים שגם הגונסטיים התעסקו בשאלה זו, 26 Doresse בספרו הנ"ל (לעיל הע' 18), עמ' 150. והיא היא שעוררה את חשדותיו של ר' יהושע. והארכתי בכל העניין במאמרי בכרך א' של Biblical and other Studies שמתפרסם ע"י Philip W. Lown Institute וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה ובאיכה.

633. כבר בן זומא מבחוץ, לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא. וכ"ה ("כבר") גם בבבלי הנ"ל בכי"י ובראשונים. ובפירוש אוצר הכבוד לר"ט אבולעפיה מביא את נוסחת הוצאות שלנו: עדיין בן זומא מבחוץ, ומוסיף: או, כבר הו' מבחוץ. ובקטעים מן התלמוד שנדפסו עם פירוש אוצר הכבוד בנאוווי דואהר, ל"ב ע"א: עדיין בן זומא מבחוץ. ובגרסאות מדוייקות ראיתי כבר בן זומא מבחוץ הוא הנכון. והסיום: ולא היו ימים מועטים וכו', חסר בבבלי. ובירושלמי הנ"ל: הרי בן זומא מבחוץ, ולא היו ימים קלים עד שנפטר בן זומא. ובב"ר הנ"ל, עמ' 18: נהפך ר' יהושע ואמר לתלמידים הלך לו בן זומא, ולא שהו ימים קלים ובן זומא בעולם. 27 וכ"ה בקטע מן הגניזה שהזכרנו לעיל, הע' 15. ובכ"י אוקספורד: אינו בעולם. ועיין בהגהות הרד"ל במקומו. וכבר הראיתי בגנזי קדם של לוין ח"ה, עמ' 178 ואילך, שבמקורות א"י שימש הדיבור "אינו בעולם" לשתי משמעיות, מת, או נטרפה דעתו, ומכאן שתי המסורות ביחס לבן זומא, עיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה בן עזיי. ולפי מסורת התוספתא והבבלי לעיל, צריך לפרש שנפגע, ואחרי ימים מועטים נסתלק מן העולם.