תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:יט

138-39. אמ' ר' נחמיה מפני מה הכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין על הקודש ולא על התרומה וכו'. וכ"ה בד, אלא ששם: לא על הקדש ולא וכו'. ובכי"ע: וכן היה ר' יוסי אומ' מפני מה הכל נאמנין על החטאת וכו', כגי' ד. ובכי"ל: ר' נחמיה או' מפני מה וכו' ואין הכל נאמנין על התרומה ולא על הקדש וכו'. ובלבול הסדר שבכי"י כבר מראה שיש כאן שיבוש, והגירסא הנכונה נשתמרה בילקוט ת"ת כ"י במדבר י"ח, ז' (בשם התוספתא): א"ר יוסי מפני מה הכל נאמנין על החטאת ועל הקדש ואין הכל נאמנין על התרומה וכו', כמו שהגיהו המפרשים מדעתם. 45 הגר"י נוניס בשיח יצחק כ"ב א' (ל"ט ע"ב) רצה לקיים את הגירסא שלפנינו, ופירשה שקודש כוונתו כאן לחמי תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח, שדינם כתרומה לעניין טומאה, כמפורש להלן טהרות פ"א ה"ג ובר"מ פי"א מה' אבות הטומאות סהי"ב. ופשיטה שקשה מאד להכניס פירוש זה לתוספתא. ולא עוד אלא שלא זכיתי להבין את דבריו, כי מה עניין מניין הטומאה לנאמנות ע"ה, והרי הכין את הלחם והרקיקים למזבח, והוא נאמן על טהרת הקודש (עיין בבלי כ"ה ב' ובתוספות שם ד"ה במטהר), ומה בכך שעדיין אין בהן אלא קדושת תרומה, והרי הן עומדין למזבח, ואין להן פדיון כל זמן שהן טהורין (עיין מנחות ק"א א'), והן בחזקת טהורין אפילו הן של ע"ה. והכוונה ליהודה, כמשנתנו פ"ג מ"ד. ובבבלי כ"ב א': דתניא אמר ר' יוסי (כגירסת כי"ע וילקוט ת"ת) מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה כדי שלא וכו'.

240. שלא יהא כל אחד או' הריני בונה מזבח לעצמי הריני שורף פרה לעצמי וכו'. בכל הנוסחאות ובילקוט ת"ת הנ"ל: כל אחד ואחד וכו'. ובבבלי הנ"ל: שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף וכו'. ועיין בתוספות שם, ד"ה שלא, ובדק"ס, עמ' 79, הערה צ'. ומתוך דברי ר' נחמיה משמע שמן הדין אין נאמנין על טהרת חטאת (ונקט קודש אגב גררא). 46 עיין מ"ש בתיו"ט אהלות פ"ה מ"ה בשם מהר"מ ופרה רפ"ה. ועיין מ"ש להלן, שו' 44–46, ד"ה ברם. ומכאן ואילך מתחיל קטע מן הגניזה שבבית המדרש כאן, אלא שהוא קטוע הרבה מן הצדדין.

341-42. שנ' ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח, או לכל דבר המזבח יכול אף לתרומה ולתרומת מעשר וכו'. כבר העירותי בתס"ר במקומו על הספרי זוטא קרח, עמ' 293: ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם (במדבר י"ח, ז'), מגיד שעון הקדשים אינו מסור אלא בידי הכהנים, אין לי אלא עון קדשי קדשים, קדשים קלים, קדשים נאכלים. קדשים שאינן נאכלין מניין, ת"ל לכל דבר המזבח. יכול אף תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו'. ומפרש בספרי זוטא שהכוונה לטומאת קדשים, וכמו שאמרו לעיל שם (י"ח, א'): אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש וכו'. ובתו"כ ויקרא, נדבה פ"ד ה"ט, ה' סע"ד: וכשהוא אומר ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כ"ח, ל"ח) וגו', ואיזה עון הוא נושא עון טומאה וכו'. וכ"ה בבבלי פסחים ט"ז ב' ובמקבילות. ומוסיף התנא או "לכל דבר המזבח" הייתי סבור לרבות מן המלים "לכל דבר" שהכוונה גם לקדשי הגבול, שהרי אכילתם בגבולין כעבודת מקדש במקדש, 47 כ"ה בכל המקורות בשם ר' טרפון, והוא באמת סובר להלן, שו' 75, שאף על התרומה ע"ה נאמן, עיין מש"ש. כמפורש בספרי שם פי' קט"ז, עמ' 133, ובספרי זוטא להלן בסמוך שם, עמ' 293, ובבלי פסחים ע"ב סע"ב, ואף טומאת קדשי הגבול מסור בידי הכהנים ואפילו הם עמי הארץ, ולא בידי ב"ד, והכל נאמנין עליהן.

443-44. ת"ל ולמבית לפרכת, מה מבית לפרכת מיוחד שאין לדעתן של ישראל, יצאת תרומה ותרומת מעשר וחלה שהו לדעתן של ישראל. וכ"ה בילקוט ת"ת הנ"ל, אלא ששם: שהן (במקום "שהו"). ובד: שיש לדעתן של ישראל. ובכי"ע: שאין דעתן של ישר' וכו' שדעתן של ישראל. ובקג"נ: שלדעתן של וכו'. ובכי"ל: שהוא לדעתן של ישראל יצאו אלו שאינן לדעתם של ישראל. והנכון כלפנינו, וכילקוט ת"ת הנ"ל. וכ"ה בספרי זוטא הנ"ל: מה בית לפרוכת מיוחד דבר שאי אפשר לדעת צבור, יצא דבר שאפשר לדעת צבור. כלומר, דבר שאין הציבור יכול להכיר בהם, כגון טומאה מבית לפרוכת (עיין בבלי גיטין נ"ד ב'), מסור לכהנים גרידא, אבל דבר שהציבור יכול להכיר בהם, כגון קדשי הגבול, ב"ד מצווים לתקן לפי הזמן, ואם ע"ה היו חשודים על הטומאה אסרו להאמין להם. ובספרי קרח פי' קט"ז, סוף עמ' 130, פירשו שדבר המזבח הוא מסור בידי ב"ד, והכוונה לכשרות הכהנים שב"ד בודקין את יחוסיהן בלשכת הגזית. ואף הפסוק שלנו דרשו להלן שם (עמ' 133): ולמבית לפרוכת וכו' ששם בודקים יחוסי כהונה. עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 63, ד"ה ובספרי.