תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:כ

144-46. ר' יהודה או' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה שהכל נאמנין על שמירתה. וכ"ה ("ר' יהודה") גם בד, בכי"ע, בכי"ל ובר"ש טהרות פ"ז מ"ה. ובקג"נ מטושטש. ובתוספות חגיגה כ"ב א' ד"ה שלא: ושורף פרה לעצמו, דהא לכך נאמנין ע"ה על שמירתה, והכי תניא בתוספתא דחגיגה ר' יוסי אומר הכל נאמנין על שמירתה. ולכאורה משמע שבעלי התוספות גרסו כאן "ר' יוסי" (במקום "ר' יהודה"). אבל נראה יותר שהתוספות קיצרו, וכוונתם לתחילת הברייתא שלעיל, וגרסו שם כגי' כי"ע, אלא שרצו לומר שר' יוסי בבבלי שם התחיל בנאמנות על הקודש וסיים בפרה, משום שכשם שתקנו בפרה כן תקנו בקדשים, עיין מ"ש בשיח יצחק במקומו. ברם לפי פשוטו משמע שר' נחמיה (או' ר' יוסי) לעיל חולק על ר' יהודה וסובר שמדאורייתא אין נאמנין על פרה, אלא שתיקנו חכמים להאמינו, וכמפורש בספרי זוטא חקת, עמ' 305 (ובקטעים מן הגניזה בתרביץ ש"א ס"א, סוף עמ' 59): לעדת בני ישראל למשמרת. כיצד היו משמרים אותה היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה, אלא שחזרו לומר הכל נאמנין על טהרת הקדש ועל החטאת. ולפי זה מתחילה לא האמינו לע"ה על החטאת משום שכתוב "למשמרת", ואנו זקוקים לשומר נאמן. אבל אח"כ חזרו ואמרו שהכל נאמנין גם על טהרת חטאת, כשם שהם נאמנים על טהרת הקודש. ור' נחמיה (או ר' יוסי) הנ"ל נותן טעם למה האמינום אח"כ לטהרת חטאת, כדי שלא יהא כל אחד וכו'. אבל על קודש נאמנים מן הכתוב, עיי"ש. אמנם בברייתא שבבבלי כ"ב א' אין לפרש כן, וכנראה שר' נחמיה לחוד ור' יוסי לחוד, ויש כאן שתי שיטות חולקות. אבל ר' יהודה כאן סובר שמן התורה נאמן כל אדם על חטאת, ודורש "בני ישראל למשמרת", שכל בני ישראל נאמנים על שמירתה. ועיין בסדרי טהרות אהלות, צ"ג ע"ג, ד"ה שנאמר. ובר"מ ספי"ג מה' פרה: והרי נאמר בתורה והיתה לעדת ישראל למשמרת, כל ישראל ראויין לשמירה.