תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ב

12-3. הטובל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור בכולן. בכי"ע: לכולן, והמלים "על מנת" חסרות שם ובכי"ל. ובמשנתנו הנ"ל: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. ופירש"י: ולא הוחזק. לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא. 1 עיין בטורי אבן כאן י"ח ב' ד"ה טבל. אבל מה שהסמיך לכאן את דברי הבבלי כריתות ח' א' לא זכיתי לעמוד על כוונתו, ומה עניין כוונה לטומאה שנטהר ממנה, לכוונה לטהרה מעולה. ועיין ירושלמי שבועות פ"ב ה"א, ל"ג ע"ד, ובמה"פ שם ד"ה ירד. וצ"ע אם לשיטת הירושלמי שם נוהגת גם ההלכה של התוספתא כאן, והיינו שאם טבל על מנת לעלות מטומאה לטהרה טהר מכולן. ועיין מ"ש לעיל יומא, עמ' 723, הע' 22. ועיין בתוספות י"ט א' ד"ה לא. ובפיה"מ להר"מ: וכשטבל סתם, ולא כיוון לשום דבר לא למעשר ולא לזולתו כאילו לא טבל, ואינו אוכל באותה טבילה אלא חולין בלבד, וכ"ה בפי"ג מה' אבות הטומאה ה"ב. ועיין במאירי, עמ' 42, שהוסיף: אעפ"י שנתכוון לטבילה, הואיל ולא כיון לאיזה דבר הוא טובל. ובס' ראשון לציון להגר"ח עטר ובשיח יצחק בסוגיין הקשו על הר"מ מתוספתא זו. ברם שיטת התוספתא והירושלמי היא בלי ספק שאף טבילה לחולין צריכה כוונה, כפי שנוכיח להלן, ובהכרח שהפירוש בתוספתא כאן שכיוון במפורש לעלות לכל טהרה, כפי שפירש הירושלמי שנביא להלן. והר"מ הרי פסק בפ"א מה' מקוואות ה"ח שמותר בחולין אפילו טבל בלא כוונה ואסור בתרומה, כרב נחמן בסוגיין וחולין ל"א א'. והוא שלא כשיטת התוספתא להלן והירושלמי. ובירושלמי שבת פ"ב ה"א, ד' ע"ג (ומקבילה במגילה פ"ב, ע"ג סע"ב): נדה שנאנסה וטבלה, שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות. ר' לעזר בשם ר' חנינה טמיאה בין לביתה בין לטהרות. ולא חילקו שם בין חולין לתרומה. ואף בבבלי חולין ל"א ב' מבואר שר' יונתן בר יוסף ור' יוחנן סוברים שטבילה צריכה כוונה אפילו לחולין. ובירושלמי כאן פ"ב רה"ו, ע"ח ע"ב: וחולין צריכין כוונה? 2 השאלה היא על לשון משנתנו "והוחזק לחולין", למה צריך החזקה לשם אכילת חולין בטהרה. כלומר, וכי צריך הטובל לכוין לשם אכילת חולין, והרי כשהוא טובל סתם לשם טהרה מותר בחולין. 3 עיין בפיה"מ להר"מ ובלשון המאירי שהבאנו לעיל בפנים ד"ה הטובל. ועיין בשי"ק שבת פ"ב ה"א ד"ה טמאה. אבל הירושלמי פירש את הסיפא של משנתנו "כאילו לא טבל", כאילו לא טבל כלל, ואסור אפילו בחולין, עיין מ"ש להלן בפנים. ותירצו: דרובא אתא מימר לך אפילו טובל לחולין (כלומר, לשם אכילת חולין בטהרה) והוחזק לחולין אסור במעשר וכו'. הטובל סתם מותר בכולן. אמר ר' יוחנן במזוקק לכולן, 4 עיין בלשון הירושלמי להלן פ"ג רה"א, ע"ח רע"ד, ובסה"א שם, ע"ח סע"ד, והפירוש הנכון הוא בס' ניר שם. כלומר, דווקא כשהוא יודע שיאכל גם תרומה וקדשים, והוא טובל סתם לשם טהרה מותר בכולן, ואינו צריך לחשוב במפורש שהוא טובל לקודש. ומיכן שאם אינו מזוקק לכולן וטבל כדי לעלות מטומאה לטהרה אינו מותר אלא בחולין, אבל כוונה לשם טבילה צריך אפילו לחולין, וכפשוטה של משנתנו כאן: טבל ולא הוחזק (כלומר, לא כיוון) כאילו לא טבל, כלומר כאילו לא טבל כלל. וכן להלן שם: לא כן אמר וכו' רשב"ל האוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין גופו טהור בלי כונה? מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה צריך 5 כ"ה בכי"ל, והמגיה תלה בין השורות "אינו", וקלקל. כוונה. ומכאן שאפילו לרשב"ל אינו צריך כוונה לחולין אלא בטבל מטומאה דרבנן, אבל בטבל מטומאה דאורייתא אף הוא מודה שחולין צריכים כוונה. וכ"ה שיטת התוספתא, עיין להלן בסמוך.

23-4. הטובל אם נתכוון טהור, ואם לאו טמא. לפי פשוטה, יש כאן באור למשנתנו: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, עיין מ"ש לעיל. וכבר ראה הגר"ח עטר בראשון לציון י"ט א' ד"ה וראיתי שהברייתא שלנו היא כר' יונתן בר יוסף בבבלי חולין ל"א ב' הסובר שצריך כוונה לטבילה לחולין. ברם כבר הראינו בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 112, שם, סוף עמ' 151 ואילך, ששיטת התוספתא בכל מקום היא שצריך כוונה לטבילה לחולין. וכן משמע גם מלשון התוספתא לעיל שבת פט"ז הי"ב, שו' 29, עיין מ"ש לעיל שם ד"ה ומחשב. ואף שבמשנתנו מכשירין פ"ד מ"ז שנינו: פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות וכו', ובגירסא זו הובאה משנתנו בסוגיין י"ט א', חולין ל"א ב', אבל התוספתא שם פ"ב ה"ח חולקת במפורש ושונה: ידיו טמאות, ועיי"ש בר"ש פ"ד מ"ז. ולא עוד אלא שבקטעים מן הגניזה של משנתנו, אף שם: ידיו טמאות (עיין בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 112), והיא גירסא של מסורת א"י במשנתנו.

34. אבל המטביל את ידיו בין כך ובין כך ידיו טהורות. בתוספתא להלן ידים פ"ב ה"ג: הנוטל את ידיו אם נתכוין ידיו טהורות, אם לאו ידיו טמאות, אבל המטביל את ידיו בין כך ובין כך ידיו טהורות. והנה שיטת התוספתא לעיל שם פ"א הי"ג שבנטילת ידים צריך כוונה של הנותן לידים, או של הנוטל (אפילו לת"ק שם). והביאוה כמה מן הראשונים, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 147 ואילך, והוכיחו ממנה שבנטילת ידים צריך כוונה. ולפי פשוטה מחלקת התוספתא בין נטילת ידים שצריכה כוונה ובין מטביל את ידיו במ' סאה, 6 כמפורש בירושלמי כאן פ"ב ה"ה, ע"ח ע"ב: כל הן דתנינן מטבילין בארבעים סאה אנן קיימין. והביאוהו בר"ח י"ח סע"ב ובמאירי, עמ' 37. שבטבילה במקום כזה שמועיל אפילו לטומאת הגוף, אינו צריך כוונה בטהרת ידים. וכאן מבדילים בין טבילת הגוף לטבילת ידים, ולהלן מבדילין בין נטילת ידים לטבילתן. ומה שאמרו בתוספתא מכשירין פ"ב ה"ח הנ"ל שאם הושיט ידיו לתוך אמת המים כדי להוציא את הפירות ידיו טמאות, באמת המים של מים שאובין עסיקינן, 7 תדע לך שהוא כן, שהרי במקבילה במשנתנו שם פ"ד מ"ז הזכירו במפורש במשנה שלפניה ושלאחריה "מקוה", וכאן שינו ושנו "אמת המים" כלומר, שאינה ראוייה לטבול בה, והמים שבה אין מכשירין כל זמן שלא נתלשו, עיין ר"מ פט"ו מה' טומאת אוכלין ה"א ובפיה"מ מקוואות פ"א, מ"ד. ומה שאמרו בתוספתא מקוואות פ"א הי"ג: כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין, אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין (והביאוה כמה מן הראשונים, והוכיחו ממנה שלא כשיטת רבינו יונה, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 5), הכוונה לידים שצריכות טבילה בארבעים סאה, או במעיין, עיין במפרשי המשנה שם פ"א מ"ז, ואינה עניין לכאן שמדברים בנטילת ידים לחולין. ועיין בבלי חולין ק"ז א' ובדק"ס שם, קמ"ה ע"ב, הע' מ', ובפיסקי תוספות כאן פ"ב סי' כ"ה, ויפרשוה בפחות מארבעים סאה, ועיין בתוספות, ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א ובחי' הר"ן לחולין שם. ודינן כנוטל, וצריך כוונה. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מה' ברכות ה"ה, ובב"י טאו"ח סי' קנ"ט ובשו"ע שם ס"ק ט"ז. ובבבלי כאן י"ח ב': ת"ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות, וכן המטביל ידיו נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות, והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות. אמר רב נחמן לא קשיא כאן לחולין כאן למעשר. והנה מדברי כמה מן הראשונים 8 עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' תק"י, מיוחסות סי' קנ"א, תוה"ב שלו בית ו' ש"ד, ק"ס ע"ב, ועוד, עיין תס"ר ח"ד, סוף עמ' 147 ואילך. משמע שאפילו למ"ד שטבילה לחולין אינה צריכה כוונה, מ"מ בנטילת ידים צריך כוונה אפילו לחולין. וכבר תמהו (עיין בב"י טאו"ח סי' קנ"ט ובשיח יצחק י"ח ב' ד"ה גמרא) מבבלי כאן שמוכח ממנו שאף בנוטל אין צריך כוונה. וכבר שערתי בתס"ר ח"ד, עמ' 152, שקושיית הבבלי היא מן הסיפא גרידא, ממטביל למטביל, והעמידוה שבמטביל לחולין אין צורך בכוונה, מה שאין כן למעשר. וכל הסוגיא שם מדברת במטביל גרידא, ובמשנת מכשירין פ"ד מ"ז מדברים באמת המים של מים חיים, או בארבעים סאה של מי גשמים 9 כלומר, כן יפרש הבבלי, שלא כשיטת בני א"י, שהרי בבבל גרסו במשנתנו: ידיו טהורות (עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 3–4, סד"ה הטובל). ועיין מ"ש לעיל הע' 7. והבבלי יפרש שנקטו "אמת המים" משום שהיו רגילים להשיט פירות בסירה באמת המים. (עיין בפיסקי תוספות כאן פ"ב סי' כ"ה ובר"מ פ"ו מה' ברכות ה"ה), וידיו טהורות משום שבמטביל אין צורך בכוונה לאכילת חולין. אבל הרשב"א בתשובה הנ"ל 10 לעיל הע' 8. ובפי' לחולין ל"א ב' לא פירש כן. ועיין בשבה"ל השלם סדר ברכות סי' קל"ה, נ"ד ע"א, ומדבריו משמע שבנוטל ידיו צריך כוונה, ואח"כ מסיים: והמטביל ידיו בין נתכוין בין שלא נתכוין יצא, בד"א לחולין, אבל לתרומה אחד הנוטל ואחד המטביל אם נתכוין יצא, ואם לאו לא יצא. ולפ"ז אפילו בחולין לא יצא אלא במטביל דווקא, אבל לא בנוטל שלא בכוונה. וכנראה שפירש את הבבלי כמו שפירשנו לעיל.