תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ג

15-7. רבן גמליאל היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לקודש, אנקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. בכי"ל לנכון: עקילס היה אוכל וכו'. ובמשנתנו ספ"ב: בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש וכו', יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. ויפה העיר בח"ד שמשנתנו שנתה כהן (יוסי בן יועזר) ולוי (יוחנן בן גודגדא), 11 עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 63–64, ד"ה יוחנן. ודברי המאירי כאן, עמ' 39, תמוהים. והוסיפה התוספתא ישראל (רבן גמליאל) וגר (עקילס). ואנו רואים מכאן שהמעולים ביוחסין החמירו פחות, והכהן בשעה שלא היה מזוקק לקדשי המקדש היה טובל לשם אכילת תרומה גרידא, וממילא נחשב לגבי קדשי מקדש כאילו לא טבל (כמפורש לעיל במשנה ובתוספתא), ובגדיו טמאים מדרס ביחס לאוכלי קודש, והלוי היה אוכל חולין בטהרת הקודש ונזהר שלא יגעו אפילו בשלישי לטומאה, אבל מ"מ לא טבל לטפל במי חטאת, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. ודווקא אחרי החורבן שפסקו קדשי מקדש התחילו הכהנים להחמיר יותר, עיין ספרי קרח פי' קט"ז, עמ' 133, בבלי פסחים ע"ב סע"ב ואילך, בכורות ל' ב'. ונקטה התוספתא כאן דוגמא מאחרי החורבן שגר החמיר יותר מישראל. וכן להלן מקואות פ"ו ה"ד: ומעשה ברבן גמליאל ואונקלס הגר שהיו באין באשקלון וטבל רבן גמליאל במרחץ, ואונקלס הגר בים וכו'. ואף שם החמיר עקילס בטהרה יותר מרבן גמליאל. ורבן גמליאל כאן הוא רבן גמליאל דיבנה, שהרי נזכר ביחד עם עקילס הגר, ועליו הוא שאמרו בסדר אליהו רבה רפט"ז, הוצ' רמא"ש, עמ' 72: והתקדשתם והייתם קדושים, מיכן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, ועיין בתוספות חולין ב' ב' ד"ה טמא ובהגהות מהר"י לנדא בגליון שם. ועל רבן גמליאל הזקן שהיה בזמן הבית אמרו במשנה סוף סוטה: משמת רבן גמליאל הזקן (עיין דק"ס מגילה כ"א א', עמ' 114, הערה ו') בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות , ואף הטהרה כאן היא טהרת פרישות, עיין במשנת טהרות פ"ד רמי"ב, והיה אוכל חולין בטהרת הקודש, ואמרו עליו להלן בתוספתא ע"ז פ"ג ה"י שהשיא את בתו לשמעון בן נתנאל הכהן , ופסק עמו על מנת שלא תעשה טהרות על גביו. ואף כאן החמיר רבן גמליאל, שהיה ישראל, יותר מן הכהן, והיה אוכל על טהרת הקודש, וחתנו הכהן היה אוכל על טהרת תרומה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש כמטפחתו של יוסף בן יועזר חסיד שבכהונה, כמפורש במשנתנו הנ"ל. ועיין ירושלמי נדה פ"ב ה"א, מ"ט ע"ד, בבלי שם ו' ב' (שתי עובדות), וי"ר פי"ט, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' תכ"ו ואילך, ובמקבילות שצוינו שם, ומשמע מן הירושלמי ומן הבבלי (עיין בתוספות שם ד"ה בשפחתו) שברבן גמליאל הזקן עסיקינן. והנה פירשנו לעיל מדרס לחטאת, כלומר שמטפחתו היא כבגד הזב לגבי מי חטאת, ולגבי האדם הטהור לחטאת. והוא הפירוש הפשוט של משנתנו ספ"ב, כפירוש רוב המפרשים, וכן מוכרח מן התוספתא כאן, עיין להלן. ברם רבינו נסים גאון (בקטעים מס' המפתח שפרסם ר"ש אברמסון בתרביץ שכ"ו, עמ' 66) כתב בשם פירושי הגאונים, שהסכימו להם כל חכמי דורו, שהכוונה במשנה זו שבגדי אוכלי קודש מדרס לאוכלי קרבן חטאת. וכן בר"ח כ' א': בגדי אוכלי קודש, כגון זבחי שלמים בכור ומעשר שהם קדשים קלים, מדרס לאוכלי חטאת שהוא קדש קדשים. וכנראה שכן גרסו בפירוש במשנתנו כאן: מדרס לאוכלי חטאת. 12 ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח, ואינו גם בבבלי חולין ל"ה א' בשום נוסח, עיין דק"ס שם, ל"ג ע"ב, הע' ז'. וכן בר"ח כ"ג א': ובגדי אוכלי הקדש מדרס לכהן אוכל חטאת כי הקדש קדשים קלים, והחטאת קדשי קדשים. ופירוש זה נתקבל גם ע"י המקובלים, שכן כותב ר' משה קורדואירו בספרו אור יקר (הוצ' הרמ"ז חסידה, ירושלים ת"ש) שער א' סי' ד', י"ד ע"א: כי אפילו הקדשים בערכה (כלומר, בערך הנשמה שהיא קדשי קדשים) חול, כדאמרינן בגדי אכלי קדשים מדרס לאוכלי קדשי קדשים . ובהערה ג' שם מעיר המו"ל שכ"ה לשונו גם בשער כ' סי' ח', ונדחק שם בפירושו. ופירוש זה לכאורה תמוה מאד, והיכן מצינו שהחמירו בטומאה לעניין קדשי קדשים יותר מקדשים קלים, והרי כמניין (שלישי ורביעי) הקדשים, כן מניין קדשי קדשים. וכנראה שעיקר ההבדל הוא בין קדשים קלים שנאכלים מחוץ לעזרה ובין קדשי קדשים שאינם נאכלים אלא בעזרה. והואיל וכל הנכנס לעזרה אפילו שלא לעבודה צריך טבילה (עיין ירושלמי יומא פ"ג רה"ג, מ' ע"ב, ועיין בתוספות שם ל' א' ד"ה אין), נחשבו אוכלי קדשים קלים כטמאים לגבי אוכלי קדשי קדשים במקדש. 13 ואפילו אם אכל קדשים קלים בעזרה (עיין מ"ש בתס"ר ה"ג, עמ' 217) צריך טבילה, משום "לא פלוג," כמו שאמרו להלן שו' 17–18: כלים הנגמרין בטהרה אפילו בעזרה צריכין טבילה. ועיין ר"ח ביצה י"ט א' ובפיה"מ להר"מ שם פ"ב מ"ג ובחיבורו פ"ד מה' יו"ט הי"ז. ולפי פירוש הגאונים והר"ח הנ"ל אפשר לפרש מחבורה לחבורה, מאוכלי קדשים קלים לאוכלי קדשי קדשים. ועיין בירושלמי שם פ"ב סה"ג, ס"א ע"ב, וברשב"א שם י"ט א', ומ"ש לעיל, סוף עמ' 951. ולפי זה אף במ"ו כאן: טבל לקודש והוחזק לקדש אסור לחטאת, פירושו שצריך לטבול בכוונה לשם כניסה למקדש (ופשיטא שחטאת של מ"ה שם אי אפשר לפרש כן), כדי לאכול שם חטאת. 14 עיין בתוספות זבחים י"ז ב' ד"ה קסבר, ולפי דבריהם יש שהחמירו בכניסה למקדש יותר מבאכילת קדשים, אלא שדבריהם קשים, עיין בזבחי אפרים במקומו. ועיין ר"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין הי"ד ובאור שמח שם. ועיין במשנת פרה פי"א סמ"ה, ובס' משנה אחרונה שם. ואפשר שפירשוה כפשוטה, שאפילו טבול יום מטומאת דברי סופרים אסור להכנס למקדש מדרבנן, ובקדשים אוכל לכתחילה, עיי"ש ועיין בפיה"מ להר"מ שם. ברם בתוספתא כאן בוודאי שאין לפרש כן, שהרי עקילס אחר זמן הבית היה, ולא היו שם אוכלי חטאת, ולמעשה הרי אין שום הבדל בין טהרת הקודש וטהרת קדשי קדשים אלא בכוונה גרידא, כלומר על מנת לאכול ממש קדשי קדשים, מה שאי אפשר אחרי החורבן. ולפי פשוטו נראה שכשם שהצריכו לפי הירושלמי (עיין לעיל, הע' 1) כוונה בטבילה לשם טומאה שטהר ממנה כן הצריכו כוונה בטבילה לשם קדושה שטהר לה.