תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ה

110-11. אחורים ותוך ובית הצביעה בתרומה אבל לא בקדש. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"א. 19 ובכמה נוסחאות שם: לקדש (עיין דק"ס, עמ' 75, הע' ב'), והיא היא, ואין שום הבדל בין הגירסאות. ועיין מה שהאריך בזה בסדרי טהרות לכלים, רכ"ד ע"ג, ד"ה אחוריים, ודבריו ז"ל אינם אלא לפילפולא בעלמא. ובכי"ל כאן חסר כ"ז, כדרך הסופרים להשמיט לפעמים את הפיסקאות של משנתנו. ועיין גם להלן, שו' 15, ומש"ש, ולהלן, שו' 18–20, ד"ה כיצד. ובמשנת כלים פכ"ה מ"ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך, ויש להם בית צביעה. כלומר כל כלי שטף שנטמאו אחוריהם בטומאת משקים דרבנן נטמאו אחוריהם, אבל לא בית צביעתם ולא תוכם, וכן אם נטמא בית צביעתם, לא נטמאו לא אחוריהם ולא תוכם, נטמא תוכם נטמאו כולם. ובית הצביעה הוא שקע בשפת הכלי שלפעמים מחזיקים בו את הכלי, צובעים (מלשון "אצבע") וצובטים בו את הכלי, ולפעמים שותים דרכו, עיין בירושלמי כאן פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד, בבלי כ"ב ב', בתוספתא כלים ב"ב פ"ג ה"ט והי"א, ומ"ש בתס"ר שם ח"ג, עמ' 80, ומ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בתלמוד, עמ' ע"ז-פ'. ולהלן במשנת כלים שם מ"ט: כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך, ואין להם בית צביעה. ואין מטבילים כלים בתוך כלים לקדש. וכ"ה בתוספתא שם ב"ב פ"ג הי"ב. ומתוך צרוף לשון המשנה והתוספתא בכלים ולשון המשנה והתוספתא כאן משמע שאין הבדל בין כלי חול שרוצה ליתן קודש לתוכם ובין כלי קודש ממש (כלי שרת), ובכולם אם נטמאו אחוריהם או בית צביעתם נטמאו כולם. ובירושלמי בסוגיין ה"א, ע"ח ע"ד: שאין בית צביעה תוך (כלומר, לעניין תרומה, אין בית צביעה נחשב לתוך, כפירוש בעל שדה יהושע). כלי קודש (השוה לשון משנת כלים הנ"ל) כולן תוך, כלומר, אף האחוריים ובית הצביעה דינם כתוך. 20 לעיל שם בירושלמי: אמר ר' יונה מתניתא דר' מאיר, אבל דברי חכמי' עושין כן אפילו בקודש. ועיי"ש בפני משה. ושמא הכוונה היא לבבא שלאחריה: הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש. ועליה אמר ר' יונה שהיא כר' מאיר ששנה שלש עשרה מעלות בקודש (כמפורש להלן שם בירושלמי, עיין מ"ש ע"ז להלן בפנים), אבל ר' יוחנן הסנדלר בשם ר' עקיבא לא מנה אלא שתים עשרה מעלות (כמפורש להלן שם בירושלמי), ולדעתו הנושא את המדרס נושא גם את הקודש, ואין כאן אלא י"ב מעלות, ולא גזרו משום מעשה שהיה, עיין בירושלמי סה"א, ע"ח ע"ד, ובבלי כ"ב סע"ב ואילך. וכ"ה דרך הירושלמי בכ"מ שמבאר בתחילה בקצרה כמה הלכות, ואח"כ חוזר לדון בהן בפרט כסדרן במשנה, ואין כאן דוחק כלל.

211-12. אמ' ר' יוסה זה לשון כפול, כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה, כל שאין לו אחורים ותוך אין לו בית הצביעה. וכ"ה בתוספתא ב"ב פ"ג הי"ב הנ"ל, ועיין בר"ש שם פכ"ה מ"ט, ומ"ש בתס"ר כאן ח"א, עמ' 247, וח"ג, עמ' 80. ופירש הגר"א שם: מה זה לשון כפול, הואיל וכללא ידעינן דכל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביטה, וכל שאין לו וכו', והשתא דאמרת כלי הקודש אין להם אחורים ותוך שמעינן ממילא דאין להן בית הצביטה. והדברים מתבארים מתוך הירושלמי שם ה"א, ע"ח ע"ד: כמה מעלות בקודש ובתרומה. ר' מאיר אומר שלש עשרה ר' יוסי אומר שתים עשרה. ובבבלי כ"א ב': ר' אילא לטעמיה, דאמר ר' אילא אמר ר' חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן וכו', ולהלן שם כ"ב סע"ב: אחת עשרה מעלות שנו כאן. ור' אילא מונה "אין מטבילין כלי בתוך כלי בקודש" ו"שבקודש מתיר ומנגב ומטביל" לאחת, משום שטעם שתיהן משום חציצה, ולרבא ורבה בר אבוה הן י"א מעלות, ועיי"ש באוה"ג, עמ' 36 ואילך, בר"ח כ"א ב', בר"מ פי"ב מה' אבות הטומאות ובמאירי, עמ' 46 ואילך, שמונים כל מעלה ומעלה, וכולם י"א מעלות. ברם הירושלמי חולק על הבבלי במניין המעלות, ולשיטת הבבלי מונים אחורים ובית צביעה בתרומה אחת, אבל בירושלמי מונה אותן שתים. וכן להלן שם במשנתנו: ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקודש מטביל את שתיהן שהיד (כ"ה הגירסא במשנה שבבבלי) מטמאה את חבירתה, והכל היא מעלה אחת, עיי"ש באוה"ג, עמ' 36, 43, בר"ח כ"א סע"ב, בר"מ פי"ב מה' אבות הטומאה הי"ב ובמאירי, עמ' 51. אבל במשנה שבירושלמי: והיד מטמאה את חבירתה, ויש כאן שתי מעלות, וכן מוכח להלן בתוספתא, עיין מ"ש להלן, שו' 23–26, ד"ה וכל הדחוקים. ולפיכך מנו בירושלמי שלש עשרה מעלות. אבל ר' יוסי שאמר כאן במפורש שהוא לשון כפול לא מנה בית הצביעה כלל, ולשיטתו אין כאן אלא שתים עשרה מעלות, כמפורש בדבריו בירושלמי הנ"ל.