תוספתא כפשוטה על עירובין א:יב

130. עושין פסין לבוראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א, אלא ששם נוסף: דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין. והתוספתא לא הזכירה כאן את דעת ר' מאיר, עיין מ"ש להלן בהלכה הסמוכה. ומתבאר מתוך התלמוד שאנו מדברים בבארות 55 הנובעות מים חיים. ובירושלמי פ"ב ה"ד, כ' ע"ב: לביריות ולא לבורות. ובבבלי י"ח א': לביראות אין, לבורות לא. עמוקות שהן עצמן רשות היחיד (שהן עמוקות י' טפחים ורחבות ארבעה), ומוקפות רשות הרבים, או כרמלית, ואינו יכול למלאות מהן מים ולהוציאן על שפת הבאר שהיא רשות הרבים או כרמלית. ומפני תקנת הרבים 56 עיין בירושלמי פ"ב ה"א, י"ט ע"ד ואילך, בבלי כ' סע"ב ואילך. ועיין בתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו. התירו כאן לעשות ארבעה דיומדין 57 שני קרשים בצורת אות דלי"ת עומדים בזויות הבאר. וארבעת הדיומדין נראין כשמונה, כלומר שמונה קרשים מכל הצדדים. ואמרו בבבלי י"ח א': מאי דיומדין, א"ר ירמיה בן אלעזר דיו עמודין. וכנראה שצדקו החכמים שגזרו מלה זו מן היוונית δίδυμον תאום, והיינו שני קרשים התואמים למעלה ולמטה ועומדים בזוית. בזויות הבאר, "גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה" (משנתנו הנ"ל), ומכניס את בהמתו לבין הדיומדין ומשקה אותה מים מן הבאר. ואעפ"י שיש כאן פרוץ מרובה על העומד, שהרי אין כאן דופן בכל צד יותר משתי אמות, מ"מ מכיון שיש כאן מחיצות בזוית התירו חכמים מפני תקנת הרבים. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"א, י"ט ע"ד: לפי שבכל מקום עומד רבה על הפרוץ, וכאן היקלת עליו שיהא הפרוץ רבה על העומד, החמרת עליו בדבר אחר, שבכל מקום עושה פס של ארבעה טפחים, וכאן עושה פס של ששה טפחים.

230-31. היתה אבן אחת מרובעת וכו'. כלומר, בראש כל זוית. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: היתה אבן אחת גדולה וכו'. אבל בבבלי י"ט ב': ר' שמעון בן אלעזר אומר היתה שם אבן מרובעת וכו'. ועיין בר"ח שם, ואפשר שקיצר, אעפ"י שהזכיר שם התנא שבסיפא.

333. היתה עגולה רואין אותה שאם תחלק וכו'. וכ"ה בכי"ל. ובד: שאם תחקק. ובבבלי הנ"ל: כל שאילו תיחקק ותחלק וכו', כלומר, רואין כאילו חקוק מרובע בתוך העיגול, 58 עיין בבלי סוכה ח' א'. ואח"כ רואין את שני צלעי המרובע כדיומדין, וסבירא ליה לתנא זה תרי רואין. ובירושלמי הנ"ל: אית תניי תני שאם תיחקק וכו', מאן דמר שאם תיחקק בעגולה, ומאן דמר שאם תיחלק במרובעת.