תוספתא כפשוטה על עירובין א:יג

134-35. כמלוא שתי רבקות של שלש שלש בקר וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א. ורבקה הוא מלשון המקרא עגל מרבק (ש"א כ"ח, כ"ד ועוד), ופירש ר' יונה ן' ג'נח בשרש רבק: והרבק חבל יקשרו בו הצואר, כדי שלא יסור השה, או העגל, כשרוצים להשמינם. ועיין ערוך ערך רבק. ולא הוסיפה התוספתא אלא שיעור המדה של שתי הרבקות.

235. וישנן מעשר אמות וכו'. בד, כי"ע וכי"ל: כעשר אמות וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב סה"א, כ' ע"א. ובבבלי י"ט סע"א: ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה, שהן (כלומר, שני צמדים של שלשה, שלשה) כעשר אמות דברי ר' מאיר וכו'. ושאלו שם: כעשר? הא עשר הויין. ותירצו ששנו כן אגב הסיפא. אבל הרשב"א שם מביא את הקושיא ואת התירוץ בשם "יש ספרים", ולפניו לא היה כ"ז בתלמוד.

335-36. ר' יהודה או' כשלש עשרה וכארבע עשרה אמה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר של ארבע ארבע (כלומר, וביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע). והוסיפה התוספתא את שיעור המדה. ולפי החשבון של אמה ושני שלישי אמה לכל פרה יוצא שלש עשרה אמה ושליש לשמונה פרות. ולפיכך אמר רב פפא (בבלי שם י"ט ב'): יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה. 59 עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 250, ד"ה ר' יודה. ואם הגהתי נכונה, אפשר שפירשו שם שהסיפא של משנתנו ("קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאת") היא מדברי ר' יהודה, והריוח צריך להיות יותר משלש עשרה אמות ושליש, ולפיכך אמרו: כשלש עשרה וכארבע עשרה פרא [ציבחד], ולא אמרו: כשלש עשרה אוף ציבחד. והנה בתוספתא כאן לא נזכרו כלל דברי ר' מאיר שבמשנתנו: שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין. ולשיטת הבבלי י"ט ב' אין צורך בזה, שהרי אין כאן אלא מחלוקת אחת, והיא בשיעור גודל הפתח. לר"מ גודל הפתח אינו יותר מעשר אמות, ולפיכך אם הפתח הוא יותר מעשר אמות צריך להוסיף פשוטין. ור' יהודה מתיר בפתח עד י"ג אמה ושליש בלי פשוטין. אבל אם הבור עצמו הוא שתים עשרה אמה, וכשהוא מרחיק שתי אמות ממנו מכל צד (כדי להכניס ראשה ורובה של פרה), נמצא חלל של שש עשרה אמה המוקף בדיומדין של אמה אמה מכל צד, וביניהן ארבע עשרה אמה, בזה אפילו ר' יהודה מודה שצריך פשוטין. אבל שיטת הירושלמי היא שיש כאן שתי מחלוקות בלתי תלויות, "ועל דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין, 60 כלומר, אפילו אם הפתח הוא פחות מעשר אמות צריך לעשות פשוטין. מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין, אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך היא, והוא הולך ועושה כן במקום אחר ומתחייב". ולהלן שם אמרו: א"ר בא בר ממל לא נצרך ר' מאיר לפשוטים אלא בשיטת ר' יודה (והוא כדברי הבבלי הנ"ל). א"ר יוסה ואפילו משיטתיה, מכל מקום אין העומד רבה על הפרוץ, מכיון ש[אין] העומד רבה על הפרוץ צריך פשוט. ועיין מ"ש בבאור כל הסוגיא שם בהירושלמי כפשוטו, עמ' 247 ואילך.

436. וכמה יהוא קרובין לבאר וכו'. משנתנו פ"ב מ"ב. ולעיל הבאנו את הברייתא שבבבלי י"ט סע"א: כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"ב, כ' ע"א: והוא שיעורא (כלומר, ראשה ורובה של פרה הוא שיעור קבוע), 61 וכן בירושלמי פאה פ"ו סה"א, י"ט ע"ב: ר' יונה בעי והוא שיעורה (כ"ה בכי"ר ובכי"ס שם, ולפנינו בטעות: והוא בעי שיעורה), כלומר, ר' יונה שאל אם השיעור ששנתה המשנה שם הוא שיעור קבוע ומסויים. וכן בירושלמי ב"מ פ"ד דה"ג, ט' ע"ד: האונאה ארבעה כסף כו'. רב אמר שיעור הוא. ר' יוחנן אמר לית היא שיעורה. ופירושו שרב סובר שהשיעור מעה כסף הוא בדווקא, ואין אונאה בפחות ממעה כסף, ור' יוחנן סובר שאין השיעור בדווקא, אלא אפילו בפרוטה יש אונאה אם הונה לפי חשבון המשנה, כמו שפירש לנכון בנתיבות ירושלים שם במקומו. כשיעור הזה, אפילו גמל כולו מבחוץ מותר. פחות מכשיעור הזה, אפילו גדי כולו מבפנים אסור. וכן פסק הר"מ בפי"ז מה' שבת הכ"ט. ועיין ברשב"א ובריטב"א י"ז ב' ובמאירי כ' א'.

537. כמה יהוא רחוקין מן הבור וכו'. משנתנו פ"ב מ"ב. וכל הברייתא הובאה בבבלי כ"ב א'. ועיי"ש י"ט ב'.

638. ובלבד שירבה בפסין. וכ"ה במשנתנו, אבל בבבלי הנ"ל חסר. ובבבלי י"ט ב' 62 כגירסת ד"ו וכי"א, עיין דק"ס, עמ' 64, הע' ד'. דייקו מן הלשון שירבה "בפסין" שהכוונה שיאריך בדיומדין, 63 דוגמת "המרבה בתפילה" שבירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ג, ובמקבילה בתענית, שפירושו "המאריך בתפילה", עיין לעיל שם בירושלמי. שאם לא כן היה צריך לומר: שירבה פסין, כלומר, לשון ברורה, שיוסיף פשוטין, ולא היה צריך לשנות בלשון שהיא משתמעת לשתי פנים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 512, ודבריו צריכים תיקון. ולשיטת הירושלמי שהבאנו שר"מ מצריך בכל מקום פשוטין, הרי ברור שהכוונה שירבה במניין הפסין.

738-39. ר' יהודה אומ' בית סאתים מותר וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל י"ט ב', כ"ב א'. ובמשנתנו ר' יהודה אומר עד בית סאתים. ובהוצ' לו וקויפמן: אף בית סאתים. והנה מפשוטה של משנתנו והברייתא שלנו משמע שדברי ר' יהודה דבוקים ללשון הרישא ("מותר להרחיק כל שהוא", "כמה יהוא רחוקין מן הבור"), והיינו כמה יהוא הפסין רחוקין מן הבור. ובבבלי כ"ב א' שאלו: בור ופסין קאמר (כלומר, לא התיר ר' יהודה יותר מבית סאתים כלל, והבור עצמו עולה למדת בית סאתים), או דילמא בור ולא פסין קאמר (כלומר, שאם הבור הוא בית סאתים מותר, ומקיפו בפסין ברחוק ב' אמות) וכו'. ועיין בתוספות שם ד"ה או דילמא. ברם בתוספ' רי"ד במקומו (א' ע"ד מן הספר): נ"ל דה"ג או דילמא פסין בלא בור קאמר, וקמבעיא ליה אם עולה רוחב הבור לבית סאתים אי לא וכו'. ולפי גירסא זו פירושו כפשוטו שאם נאמר שאין רוחב הבור עולה לבית סאתים יכול להרחיק את הפסים עד בית סאתים. וכן בריטב"א במקומו: ומיהו קשה לי דהא ת"ק בבין הפסין איירי להקריב או להרחיק, ועלה קתני ר' יהודה בית סאתים, והיכי אפשר דלא מיירי ר' יהודה אלא בבור בלא פסין וכו'. ואעפ"י שהמשך הסוגיא מתפרש בדוחק רב לפי פירוש זה, עיי"ש בתוספ' רי"ד ובריטב"א ובגאון יעקב במקומו, מ"מ הרי כבר ראו רבותינו הראשונים שקשה להוציא את הדברים מידי פשוטם. ובירושלמי (פ"ב רה"ג, כ' ע"א): על דעתיה דר' יודה באר מהו שתעלה ממידת סאתים ? נישמעינה מן הדא, ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מידת סאתים אינו צריך 64 כלומר, אינו יכול, אינו רשאי, עיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 26–27, סד"ה מבוי. ועיין להלן הע' 72. להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה. הדא אמרה שהבאר עולה ממידת סאתים. 65 כלומר לר"ש בן אלעזר, ומכאן שלר' יהודה אין הבאר עולה למדת בית סאתים, ומרחיק את הפסים מן הבאר בית סאתים, כפשוטה של משנתנו. ושאלת הירושלמי היא ממש כפירוש בעל תוספות רי"ד (שהבאנו לעיל בפנים) בבבלי. ועיין מ"ש להלן, שו' 43.

839-40. אי אתה מודה בדיר בסהר במוקצה ובחצר 66 מכאן ואילך מתחילים קטעים מן הגניזה שבבית המדרש כאן, אלא שהם קטועים בצידי הדף, אבל מה שנשתמר הוא בכתב ברור מאד. וכו'. כמשנתנו פ"ב מ"ג ולהלן פ"ב, שו' 31 (עיין מש"ש), וככללו של ר"ש בן אלעזר שם ובברייתא שבבבלי כ"ב א'. ופירש"י (במשנתנו י"ח א'): והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם, תשמיש דירה מעלייתא היא. ועיי"ש בתוספות ד"ה אפילו. אבל ברשב"א שם (י"ג ע"ג מן הספר): ובתוספות פירשו דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה וכו', אלא הכי פרכינין ליה, אי אתה מודה בדיר וסהר אעפ"י שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה, כמו שהתרת בה כך ע"י היקף וכו', עיי"ש. והנה רש"י י"ט ב' ורבינו יהונתן במשנתנו פירשו: דיר מוקף לדירה, שהרועה דר שם בלילה. ובס' העתים, עמ' 68, מוכח שפירש שדיר וסהר אינם מוקפים כהלכתם (והיינו שתי ולא ערב, או להפך). ולפ"ז הפירוש הוא, אי אתה מודה בדיר וסהר שמטלטלים בהם אפילו אם הם יותר מבית סאתים, אעפ"י שהוקפו במחיצות גרועות, אף פסים כן. אבל במשנתנו לא פירש רש"י שהרועה דר שם. והרשב"א הנ"ל מביא משמו: פסין נמי הוקפו לדירה שהבהמה עומדת שם, 67 ועיין היטב בס' העתים, עמ' 54, ובהע' ע"ד שם, ועיין באו"ז ח"ב, ה' עירובין ס' קנ"א, מ' רע"ג, ומ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' מ"ז. וצ"ע. ובירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ג ע"א, מדמה דיר וסהר (אם הניח עירובו שם) לעיר שחרבו בתיה ודיוריה, עיי"ש. וצ"ע. ומכאן שאף דיר תשמישו לדירה מחמת הבהמה, שבעליה מטפלין בה, עיין רש"י כ"ב ד"ה כל אויר.

940-41. אמ' להן זו מחיצה ואילו פסין וכו'. ופירש ברשב"א הנ"ל: ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ובבבלי י"ט ב': זו תורת מחיצה עליה ופרצותיה ביותר מעשר (כגי' כי"ו וראשונים, עיין דק"ס), ואלו תורת פסין עליהן, ופרצותיהן יותר משלש עשרה אמה ושליש. ועיין בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה וברשב"א שם ד"ה הכי קאמר ובריטב"א ובגאון יעקב שם. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ד, כ' ע"ב.

1041-42. ואם עשה לרבות ירבה. כ"ז חסר בבבלי י"ט ב', כ"ב ב'. ופירושו, שאף בכל באר יכול לעשות מחיצה גמורה, ואם עושה כן יכול לרבות את המחיצה כמה שירצה.

1142. שהוא בית סאתים על בית סאתים מותר וכו'. המלה "מותר" חסרה בכל שאר נוסחאות 68 בקג"נ הוא בצידי הדף הקטוע (עיין לעיל הע' 66), ואין לדעת אם היתה שם מלה זו. התוספתא, ואינה גם בירושלמי. אבל כ"ה בבבלי כ"ב א'. ופירש"י ד"ה אריך וקטין: ולר"ש בן אלעזר בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים (כלומר, מרובע), דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ובירושלמי שהעתקנו לעיל, שו' 38–39, ד"ה ובירושלמי, מפורש: באר שיש בה מידת סאתים, והוא כפירש"י. 69 בר"ח כ"ב א' מעתיק: באר שהוא בית סאתים אינו מותר להרחיק וכו'. אבל מהמשך דבריו להלן מוכח שהוא קיצר, ואף הוא גרס: בית סאתים על בית סאתים. וכבר הוכיחו ממנו הראשונים (הרשב"א והריטב"א במקומו) נגד פירוש הראב"ד שפירש בית סאתים על בית סאתים, שהן ארבע סאין. 70 כלומר, רבינו פירש בית סאתים על בית סאתים, דוגמת "שש מאות רבוא על שש מאות רבוא", עיין מ"ש להלן סוכה פ"ד הע' 8. וכן במכילתא ויסע פ"ג, עמ' 166: ארבע על ארבע הרי שמונה, ח' על ח' ט"ז, ועיין גם בדק"ס יומא, עמ' 235, הע' ז'. ובספרי שופטים פי' קפ"ה, עמ' 225: שלש על שלש הרי שש, ועוד שלש הרי תשע.

1243. אין מותר להרחיב עליה אלא כמלא ראשה ורובה של פרה בלבד. בבבלי הנ"ל: ולא אמרו להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה. ובתוספ' רי"ד שם (א' ע"ד מן הספר) ד"ה ר' יהודה: ודחי, דר' יהודה פסין בלא בור קאמר (כן גרס בגמרא, עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה ברם), דאין חלל הבור מן המניין, ובכי האי גוונא איהו נמי שרי, ואיכא בינייהו ארוך וקטן, דר' יהודה הוה שרי בית סאתים פסין בלא בור, אפילו אריך וקטין, ור"ש דנקט בית סאתים אבית סאתים לא שרי אריך וקטין וכו', והאי דקאמר לא אמרו להרחיק, לאו דלא ליטפי היא, אלא דלא ליבצר, וכך אתה צריך לפרש, ולא אמרו שצריך להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, ואין ביניהן דבר אחר אלא דאריך וקטין. והנה פירוש רבינו נראה לכאורה דוחק שבדוחקין, אבל קרוב לוודאי בעיני שהוא פירש ע"פ הירושלמי, וכבר ראינו לעיל (הערה 65) שתחילת דבריו שם היא ממש לשון הירושלמי, ובירושלמי גרסינן: באר שיש בה מידת סאתים אינו צריך 71 וכן מעתיקים בשם הירושלמי גם הרשב"א י"ח א' סד"ה מתני' וד"ה ר' שמעון ובריטב"א שם. להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה. ופירש רבינו "אינו צריך" במשמעו הרגיל, 72 ודלא כמו שפירשנו לעיל הע' 64. ודין באר בת סאתים דינה כשאר הביראות, ואינו צריך להרחיק ממנה אלא כשיעור שאר הביראות, אבל אם רצה להוסיף מוסיף. ומכאן פשט הירושלמי: הדא אמרה שהבאר עולה ממידת סאתים, כלומר, בתמיהה. והירושלמי סבר שאין מחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בן אלעזר, אלא שר' יהודה סתם את דבריו ולא אמר במפורש שאין הבור עולה מן המידה, ור"ש בן אלעזר נקט במפורש שאפילו הבור בעצמה היא בת סאתים מותר להרחיק כשיעור. ולשון הברייתא בירושלמי מגלה על הפירוש בדברי ר"א בר' שמעון, אע"פ שבעצם המחלוקת פירשו בבבלי אחרת, לפי גירסתם: סאתים על סאתים. אבל מלשון התוספתא: "אין מותר להרחיב וכו' בלבד" מוכח שלא כפירוש רבינו בדברי ר"ש בן אלעזר. ובירושלמי הנ"ל "אינו צריך" פירושו אינו יכול, עיין מ"ש לעיל, הערה 64.