תוספתא כפשוטה על עירובין א:ד

110-11. היו שתי קורות קטנות יוצאות מן הכותל מובדלות וכו'. כלומר היו שתי קורות דקות, 26 וכן בר"ח י"ד א': וכן ב' קורות דקות משוכות ע"ג המבוי וכו'. וקטן במובן "דק" מצוי במקורות. וכן "שרש קטן" שבמשנת עוקצין פ"ב מ"י ופ"ג מ"ח פירושו "שרש דק" (עיין במשנת ערלה פ"א מ"ד). ועיין גם במשנת כלים פי"ז סמ"ח. ובירושלמי תרומות פ"ח סה"ה, מ"ה סע"ד: מין קטן ושפיפון שמו, והוא דומה לשערה, ואף שם קטן פירושו דק. וכן גדולים וקטנים שבבבלי (ברכות כ"ה א' ועוד) הם גסים ודקים שבירושלמי (ברכות פ"ב סה"ג, ד' ע"א ועוד). ועיין מ"ש ר"ש אברמסון על "קטין" בארמית בלשוננו תשי"ד (קובץ מיוחד), עמ' 66 ואילך. ועיין להלן הע' 40. שכל אחת מהן פחותה מטפח, אלא שבין שתיהן מקבלות אריח, המבוי כשר. ובמשנתנו פ"א מ"ג: הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח, והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים (כלומר, אריח רחבו טפח וחצי וארכו שלשה טפחים), דיה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי לקבל אריח לארכו. ואעפ"י שבכמה נוסחאות הגירסא היא, "לרחבו", 27 עיין דק"ס בהגהות, ריש עמ' 40, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 230 ואילך. הרי ברור מן הבבלי י"ד רע"א שבשיטתו אין הבדל למעשה בין הנוסחאות, ולארכו פירושו שמניח את האריח לארכו ע"ג אורך הקורה, ונמצא רחבו של אריח (שהוא טפח ומחצה) תופס טפח בקורח ובולט רבע טפח מכאן ורבע טפח כאן. ולפי הגירסא לרחבו פירושו לרחבו של פתח המבוי, כלומר כל אורך האריח מכוון לרחבו של פתח המבוי. ועיין מ"ש להלן בסיפא בשיטת הירושלמי. ובברייתא שלפנינו גורס בבבלי שם: 28 אלא שיש שם (וכן בסוכה כ"ב ב') שינוי בסדר הבבות, והיינו ה"ו לפני ה"ד וה"ה, עיי"ש. וכנראה שאף לפני הירושלמי היה הסדר כמו בבבלי, עיי"ש פ"א ה"ג, י"ט ע"א. וכן ב' קורות המתאימות, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלות אריח לרחבו (בד"ו גורס: לרחבן) טפח 29 בד"י: טפח ומחצה, וכן היה לפני כמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 40, הע' ג'. אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורח אחרת. ופירש"י בד"ש (לפנינו נשמט) ובסוכה כ"ב ב': אם מקבלות אריח לרחבו טפח. כשהן סמוכות זו לזו, אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו, שאין שתיהן רחבות טפח צריך להביא קורה אחרת. ומפשוטו של לשונו משמע שהקורות צריכות להיות סמוכות ממש. 30 אבל הכרח גמור אין כאן, עיין הלשון בריטב"א סוכה כ"ב ב', ובדבריו בסוגיין י"ד א'. ועיין הלשון ברש"י שהבאנו להלן בפנים בדברי רשב"ג. וכן היא שיטת מהר"מ ב"ב (לפי הגה"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה אות ו') שהקורות צריכות להיות נוגעות זו בזו. ובתוספתא כאן מפורש "מובדלות", כלומר, שיש ריוח ביניהן, וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"ג, י"ט ע"א: כמה יהא ביניהן? ר' זעירא אמר חצי טפח וכו'. תני ר' הושעיה טפח. ור' זעירא באר דבריו, שאם כל קורה היא חצי טפח וביניהן חצי טפח כשר, מפני שמה לי אם חצי הטפח של האריח בולט מן הצדדין, ומה לי אם הוא באמצע, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 232, וברשב"א י"ד א' ד"ה רשב"ג. ועיי"ש בהמשך הירושלמי 31 ושם מבואר שאפילו אם אין רוחב טפח בשתי הקורות יחד כשר, ובלבד שיהא החלל שביניהן פחות מרוחב שתי הקורות (העומד רבה על החלל). ומש"ש. ומלשון התוספתא והברייתא שבבבלי אין להוכיח כמה צריך שיהא המרחק ביניהן, ונחלקו בו הראשונים, עיין בר"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה, 32 לפנינו בר"מ שם: וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת. אבל במאירי י"ד א' סד"ה התאים: ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כדבריהם (כלומר, כפירוש הראב"ד) ולשונם בזה, לפי שמצאנו בקצת ספרים, אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח ושאין בין זו לזו שלשה כשר. וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני הרב המגיד, עיי"ש. ולא מצאתי גירסא זו בשלשה כ"י תימנים ובכ"י רבינוביץ על קלף. אבל עצם הדין שאם אין בין המתאימות שלשה כשר לשיטת הר"מ מוכח מן הסיפא של ההלכה, עיי"ש. אבל עיין במרכבת המשנה על הר"מ שם. בהשגות שם, ברשב"א, במאירי ובריטב"א במקומו ובתוספ' רי"ד כאן ד"ה קורה וברבינו יהונתן על הרי"ף ובתוס' סוכה כ"ב ב' ד"ה הא. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' שס"ג אות כ"ב, ומ"ש בס' גאון יעקב כאן.

211-12. רבן שמעון בן גמליאל או' יושב לארכו שלשה טפחים. כלומר, האריח יושב על רחבה של קורה (או על רוחבו של מבוי) לארכו של אריח שהוא שלשה טפחים. ובבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר אם מקבלת אריח לארכו שלשה אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. ופירש"י בד"ש הנ"ל ובסוכה כ"ב ב': ורשב"ג להקל בא, כלומר אפילו אין בהן טפח, ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד, מרחיקן זו מזו, ומושיב עליהן לארכו, ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה. והנה משנתנו סתמה ואמרה "כדי לקבל אריח" ולא פירשה אם הקורה צריכה להיות רחבה וחזקה כדי לקבל אריח אחד, או שצריכה להיות ראויה לקבל אריחים לכל אורכה. ובירושלמי למשנתנו מפורש כלשון אחרון, 33 וכן משמע גם מלשון הירושלמי פ"א סה"א, י"ח ע"ד: את הקורה ואריחיה. ולא עוד אלא שבזה נחלקו החכמים ורשב"ג, לפי דברי החכמים שמניח את האריח לאורכו, נמצאת הקורה ראויה לקבל עשרים אריחין, 34 אורך האריח הוא ג' טפחים - חצי אמה, ופתח המבוא הוא - עשר אמות. ולדעת רשב"ג שמניח את האריח לרוחבו של פתח המבוי, ואינו תופס בקורה אלא טפח וחצי צריכה הקורה לקבל פי שתים, והיינו ארבעים אריחין. 35 לפנינו בירושלמי הגירסא היא להפך, אבל כן מעתיק בשם הירושלמי במאירי י"ד א', וכן, כנראה, מגיה גם הרשב"א, עיין מ"ש על כ"ז בירושלמי כפשוטו, עמ' 230 ואילך. וכן נראה מהמשך הירושלמי שאמרו להלן שם: מה בין חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן וחצי טפח באמצע? ומכאן שלחכמים מניח את האריח לאורכו על הקורה ואינו בולט אלא חצי טפה מן הצד, וכשיטת הבבלי. אבל אם מניח את האריח באורכו לרחבו של הפתח, נמצא שיש כאן שני טפחים בליטה מן הצדדים. ודוחק לומר שבשיטת רשב"ג אנן קיימין שם, וכגירסא שלפנינו בירושלמי. ועיין במאירי שם שפירש שדברי הירושלמי עונים על קורות המתאימות, ובירושלמי שלפנינו משמע שהמחלוקת היא ביחס למשנתנו. ולפ"ז רשב"ג לשיטתיה שסובר שמניח את האריח לארכו, לרחבו של פתח, מצריך בקורות מתאימות שיקבלו את האריח לאורכו, ויש כאן קולא וחומרא: קולא, שאעפ"י שהן מובדלות זו מזו שני טפחים, וכל אחת מן הקורות מקבלת חצי טפח מן האריח מכאן וחצי טפח מכאן, מצטרפות; וחומרא, שהן צריכות להיות חזקות כדי לקבל ארבעים אריחין. 36 ופשיטא שהמספר הוא לאו בדווקא, שהרי אנו מכשירין את הקורה בלבוד, ואף האויר נכנס לחשבון של עשר האמות, ועיין ברשב"א שצייננו בפנים. ועיין בפירוש הראב"ד שהביא הרשב"א י"ד א' ד"ה ר' יהודה, ועיין היטב במאירי שם ד"ה התאים. ועיין מ"ש בס' גאון יעקב כאן.