תוספתא כפשוטה על עירובין ב:י

135-36. מערבין במעשר שני בירושלם, אבל לא בגבולין. ר"מ פ"א מה' עירובין סהט"ו. ובמשנתנו פ"ג מ"ב: ולא (כלומר, ואין מערבין) במעשר שני. ומפרשת התוספתא שהכוונה לגבולין שאסור לאוכלו שם בלא פדיון, וכל זמן שלא נפדה אסור לכל, ואפילו בטלטול אסור בשבת, עיין לעיל שבת פי"ד, שו' 30, ומשנה שם פי"ח מ"א. ועיין להלן. ובירושלמי פ"ג ה"ב, כ' ע"ד: ותני בית שמאי אין מערבין במעשר שני בירושלם. אמ' [ר'] ירמיה הדא דאת אמר בעירובי חצירות, אבל בעירובי תחומין, בקרתני 52 לפנינו בטעות "תני", וכבר העירותי בירושלמי כפשוטו, עמ' 262, שבכי"ל גורס: בקרתני, והמגיה מחק את האותיות "בקר". וכגירסת כי"ל כ"ה אף בשרי"ר, עמ' 95. וקרתני כאן הוא בניגוד לירושלמי, וכלשון המשנה בדמאי פ"ו מ"ד: יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים. שנתן עירובו בירושלם שהוא יכול לעלות ולאוכלו שם. ולפ"ז לא נחלקו ב"ש אלא בעירובי חצרות מפני שע"י העירוב מתערבות הרשויות, ונראה כאילו עושה מסחר במע"ש, או שב"ש סוברים שעירוב משום קניין (עיין בבלי מ"ט א'), אבל בעירובי תחומין שאינה אלא קביעת סעודה מותר לערב אפילו לב"ש. ועיין צפנת פענח פ"א מה' עירובין הט"ו. והברייתא שלנו מדברת בין בעירובי תחומין ובין בעירובי חצרות, והיא כב"ה. וכנראה שכמה מן המשניות בפ"ג מדברות בשניהם, ועיין בתוספות כ"ו ב' ד"ה בכל ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 256.

236. הנודר מן הפת מערבין לו בה. ירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ד, בבלי ל' א'. ופירשו בירושלמי: שכן אחר ראוי לאוכלו. ואף כאן הדין שוה בעירובי חצרות ובעירובי תחומין, עיין ר"מ פ"א מה' עירובין הי"ד, ועיין מ"ש להלן.

337. אימתי בזמן שנדר שלא לטעמה. בבבלי הנ"ל: אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה. והיא היא, כדברי הר"ן נדרים ח' א' ד"ה והלא מושבע (השני): כדאשכחן בדוכתא טובא דקרי ליה לשבועה נדר וכו', במאי נדרת באלהא דישראל. וכן שם י"ד ב': הנודר בתורה, כלומר שנשבע בתורה וכו'. וכן במשנת סנהדרין פ"ג מ"ב: דור לי בחיי ראשך וכו', ועוד בכמה וכמה מקומות. ועיין שטמ"ק נדרים ט' א' ד"ה כנדרי ובבלי שם פ' ב'. ועיין להלן תענית פ"ב, הערה 42. והתוספתא סתמה ולא שנתה מה דינו אם אסרה עליו אף בהנאה. ועיין בתוספות ל' א' ד"ה ככר, במאירי ובגאון יעקב שם, ויש שחילקו בין עירובי תחומין ובין עירובי חצרות ושתופי מבואות, ובעירובי תחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה, הרי מצוות לאו ליהנות ניתנו, ומכיון שהיא ראויה לאחרים מערבין בה, אבל בשתופי מבואות אין מערבין בה מפני שנהנה. עיין במקורות הנ"ל ובטאו"ח סי' שפ"ו ובמפרשים שם ובבאורי הגר"א סוף סי' שפ"ו. ובתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה (ט' רע"א מן הספר) כתב: אבל ככר זה עלי דאסורה בהנאה, ולא מצי לזבונה, הו"ל לגבי דידיה כעפרא דעלמא, ומש"ה אין מערבין בה.

4ואם הקדישה הרי זה אסור וכו'. ואעפ"י שבהקדש דמים אפשר לפדותה, הרי לכשיפדנה יש כאן פנים חדשות, עיין ברשב"א ל' א', במאירי הנ"ל ובתוספות ל' ב' סד"ה ולפרוש. ובירושלמי הנ"ל: הקדישו אין מערבין בו שלא הוא ולא אחר ראויין לאוכלו. ר' אחא בעי ואין אדם נשאל על הקדישו וכו'. ועיין מ"ש ע"ז בהגהות יפה עינים ל' א' ד"ה ככר זו הקדש.