תוספתא כפשוטה על עירובין ב:יא

138-39. אמ' ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ב: השולח ערובו ביד הרש שוטה וקטן וכו' אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה ערוב. ובירושלמי פ"ג ה"ב, כ' ע"ד: שמואל אמר כבן תשע, כבן עשר, עירובו עירוב. א"ר יוסה הדא דתימר בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות אפילו קטן. א"ר יהושע [בן לוי] מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחבירתה ושלחה עירובה גבי ברה וכו'. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 262, ועמ' 363 ואילך. ולפ"ז ברור שבעירובי חצרות אפילו קטן ממש כשר, ואין צורך שיאמר לאחר לקבלו ממנו. ומדברי הברייתא כאן שמדברת בעירובי חצירות ("לא נמנעו בנות ישראל וכו' ", כמו שדייק לנכון בח"ד) משמע לכאורה שמשנתנו מדברת אף בעירובי חצרות, וסתמה כר' יהודה להלן. ובבבלי ל"א ב': וקטן לא, והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב. לא קשיא כאן בעירובי תחומין, כאן בעירובי חצרות. והבבלי מעמיד סתם משנתנו כר' מאיר כאן, והיא מדברת בעירובי תחומין גרידא. ופירש"י: עירובי חצירות דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך ממילא מיערב, ואע"ג דאין מעשה קטן כלום וכו', אבל עירוב תחומין אקנויי שביתה הוא, וקטן לא אלים למיקני. ועיין בפי' ר' יהונתן. והרשב"א פירש שבעירובי חצרות יש דעת אחרת מקנה, ולפיכך כשר אף בקטן, מה שאין כן בעירובי תחומין. ועיין מ"ש להלן.

240. באומרת לחברתה קבלי המני, באומ' לחבירו קבלו הימיני. בכי"ע: אף היא אומרת לחברתה לקבלו הימנו, והוא אומ' לחבירו לקבלו הימנו. וכע"ז בכי"ל. וכע"ז היה בקג"נ אלא ששם: קבלי וכו' קבל. ובד חסרה הבבא השניה. ולפ"ז פירושו שהשולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן עירובו עירוב, מפני שאין כאן צורך בשליחות, ומעשה קוף בעלמא כשר (כמפורש להלן), ובלבד שידע שקיימו את דבריו, והמשלח הוא הוא שקונה את השביתה, ואין לו אלא להיות בטוח שהעירוב הגיע למקומו, ולפיכך צריך שתאמר מתחילה לחברתה קבלי ממני את ערוב החצרות לכשאשלחנו, ויאמר כן לחבירו בעירובי תחומין כדי שתוכל לשאול אותה (או אותו) אח"כ. 53 ואפילו אם נאמר שקטן נאמן בדרבנן בששאלו אח"כ אם עשה שליחותו (עיין בגליון הש"ס לרע"א לתוספות ל"א ב' ד"ה כאן) הרי משנתנו מזכירה גם חרש ושוטה ומי שאינו מודה בעירוב, והם אינם נאמנים אף אח"כ. ולפיכך הטילו תנאי שיצוה עליהם שימסרו לנאמן. וכן, כנראה, פירש הירושלמי את משנתנו הנ"ל: ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב, מפני שישאלנו אח"כ, עיין להלן. ואפשר שכן פירש ר' יוחנן גם בבבלי מעילה כ"א א', עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה נתנו לקוף. ובבבלי ל"א ב': ואם אמר לאחר לקבלו הימנו 54 ופירש"י: לקבל הימנו, קודם שיגיע שם, והמקבלו עירב עליו. וכן פירש הר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ו מה' עירובין הכ"ב, וכן משמע מסוגיית הבבלי בעירובין. הרי זה עירוב. וליחוש דילמא לא ממטי ליה? כדאמר רב חסדא בעומד ורואהו, ה"נ בעומד ורואהו. וליחוש דילמא לא שקיל מיניה? כדאמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו, הכי נמי חזקה שליח עושה שליחותו וכו'. ועיין בראשונים שם. אבל בירושלמי כאן פ"ג ה"ב, כ' ע"ד (ובמקבילה במעשרות פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג): א"ר לעזר וצריך לעמוד עמו. ופירשו כל המפרשים ע"פ דברי רב חסדא הנ"ל שצריך לעמוד עמו, כלומר עם השליח, ולראות שממלא את שליחותו. ברם "לעמוד עם" בלשון א"י פירושו "לגשת אל", דוגמת "שתעמוד עמי לערב" (לעיל שבת פי"ז הי"א ומקבילות) שפירושו: שתגש אלי בערב. ורגיל מאד בירושלמי: קם ר' פלוני עם ר' פלוני, 55 עיין לדוגמא בירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ג (ובמקבילה בתענית פ"ד ה"א, ס"ז ע"ג): קם ר' יוסי עם ר' יודה בן פזי וכו'; מע"ש פ"א סה"ג, נ"ב ע"ד; קם ר' ירמיה עם ר' זעידא א"ל וכו'; מו"ק פ"ג סה"ה, פ"ג ע"א: קם ר' יוסה עם ר' יודה בר פזי א"ל וכו', קם ר' ירמיה עם ר' יודה בי ר' סימון וכו'. וכן בכ"מ. ופירושו: נגש ר' פלוני לר' פלוני כדי לשאל אותו, או לומר לו. ואף כאן פירושו וצריך לעמוד עמו, עם אותו שאמר לו לקבלו הימנו, 56 וכן בירושלמי מעשרות שצויין לעיל בפנים (לפי גירסת כי"ר, ובדפוסים משובש): תמן תנינן ואם אמ' לאחר לקבלה הימנו הרי זה עירוב. ואמ' ר' אלעזר וצריך לעמוד עמו. וכן יוצא אף משרי"ר כאן, עמ' 95, שו' 22. ומכאן שר' אלעזר מבאר את הסיפא, ולא את הרישא, ואינו מדבר בשליחים. צריך לגשת אליו, כדי לשאל אותו אם קבל את הערוב. וע"פ זה יתפרש אף המשך הסוגיא בירושלמי שם; תמן א"ר יוסה וכו' באומר לחבירו הרי אני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו (כלומר, אינו צריך לגשת אליו כדי לברר אם עשה שליחותו). והכא את אמר הכין (שצריך לשאל אותו, ואינו סומך על בקשתו לקבלו מן הקטן). א"ר חייא בר אדא כאן בגדול, וכאן בקטן (כלומר, לפנינו הרי שלח קטן, והרי יתכן שהקטן לא הביא לו את העירוב). ר' אחא בשם ר' חיננא ואפילו תימר כאן וכאן בגדול, [כאן] וכאן בקטון. 57 וכגון שאמר להפריש ולהסיר משאר הפירות את התאנים שמעשר, ועצם המעשר נעשה ע"י גדול, או שהוא מכוין לשיטת ר' יהודה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 295, שו' 14. תמן באומר לו הרי אני מעשר על ידך, שאינו צריך לעמוד עמו. ברם הכא באומר לו ערב על ידי. ופירשו כל המפרשים שההבדל הוא בזה, שבמעשרות התנדב המעשר מעצמו לעשר, מה שאין בעירוב שהמשלח התחיל בבקשה לקבל מן הקטן את העירוב. וכן משמע שפירש הר"מ בפ"א מה' מעשרות ה"ח. ולולא דברי רבותינו היה נראה שהפירוש בירושלמי הוא שההבדל הוא בין שהשליח הסכים בפירוש שיעשה שליחותו, ואנו אומרים חזקה שליח עושה שליחותו (בדרבנן, 58 והוא סובר מאליהן קבלו את המעשרות, עיין ירושלמי תרומות פי"א ה"ח, מ"ח ע"א, יומא פ"ח סה"ד, מ"ה ע"ב, שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ב, ומקבילה בקידושין פ"א ה"ט, ס"א רע"ד, ועוד בכ"מ. ועיין בתוספות כאן ל"ב א' ד"ה תאנים. או אפילו בדאורייתא כשיטת רב ששת בבבלי ל"ב א'), ובין שהשליח לא אמר כלום, אלא שהמשלח בקש אותו לעשות. ואם הסכים אין הבדל בין שהתנדב מעצמו מתחילה, או שהסכים לבסוף. וכן מתפרשת סוף הסוגיא: 59 הגירסא הנכונה היא במעשרות פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג. ולפנינו בעירובין נסתרסו הדברים. הדא ילפה מן ההיא, באומר לו אני מערב על ידיך (כלומר, אם הסכים בפירוש) שאינו צריך לעמוד עמו (אינו צריך לשאול אותו, וחזקה שליח עושה שליחותו). וההיא ילפא מן הדא שאם אמר לו עשר על ידי (כלומר, וההוא לא אמר כלום) שהוא צריך לעמוד עמו (צריך לשאול אותו אם קיים שליחותו).