תוספתא כפשוטה על עירובין ג:יא

137. רשות שבת כך הוא. כלומר, אם אדם יוצא מחוץ לעיר ורוצה לקנות שם שביתה, הרי עליו מתחילה לקנות רשות שבת, שאם אין לו ד' אמות אין לו תחום. עיין ר"ח מ"ט ב'.

2עומד אדם במקומו וכו'. כדי שיסתיימו לו ד' אמותיו. ועיין במאירי מ"ט ב' (68 ע"ב), ולפי שיטתו אפילו במסיים ואומר שביתתי במקום פלוני, אף הוא צריך לאמרו בעמידה.

337-38. ואומ' שביתתי במקומי. וכ"ה במדרש במ"ר פ"ב, ט', ובתנחומא בשתי המהדורות פרש' במדבר סי' ט'. 25 ואף שבמדרשות שם משמע שבבא בדרך עסיקינן, אין שם אלא צרוף מקורות שונים, והעתיקו מן התוספתא כאן כלשונה. ושנו כאן שהיוצא מחוץ לעיר צריך כוונה לשבות, עיין להלן הי"ז, שו' 61 ואילך. וכן כתב הרשב"א נ"א א' סד"ה מתני'. ועיין בס' העתים, עמ' 76, ובהערה קצ"א שם. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין סה"ט, ובתוספות מ"ט ב' ד"ה ואמר, וברא"ש פ"ד סי' י"ג ועוד. ועיין בבלי ל"ח ב' ובראשונים שם.

438. שנ' שבו איש תחתיו. כמה תחתיו מלוא קומתו. מסוגיית הירושלמי רפ"ד משמע שבבא זו נסמכה למשנתנו רפ"ד: מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות. ומביאה התוספתא ראייה מן הכתוב. ומלשון התוספתא משמע שהיא מקדימה את עיקר ההלכה, שהוא קונה ד' אמות, בין ביוצא מחוץ לתחום בשבת, ובין בקונה שביתה, אלא שביוצא מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, ובקונה שביתה מוסיפים לו אלפים אמה לכל רוח מחוץ לד' אמות שקנה. ופירשו חז"ל שכתוב זה ("שבו איש תחתיו") הוא אזהרה ליוצא מחוץ לתחום. וכ"ה במקרא (שמות ט"ז, כ"ז ואילך): ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי וגו', שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ובמכילתא שם, ויסע פ"ה, עמ' 170: שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה. וכ"ה במכילתא דרשב"י שם, עמ' 114, ובירושלמי כאן רפ"ד, כ"א ע"ד, ובבבלי נ"א א'. ופירשו חז"ל שמשה הזהיר מתחילה את האנשים שיצאו ללקט שלא יזוזו מתוך ד' אמות שלהם. וכן פירש הרשב"ם: 26 לפי או"ז ח"ב ה' עירובין סי' קנ"ב, מ' ע"ג. הני ד' אמות שיש לו לאדם וכו', כדתניא שבו איש תחתיו וכו', וביוצא חוץ לתחום איירי, דכתיב לעיל מיניה יצאו מן העם ללקוט , וקאמר להו קב"ה שבו איש תחתיו. וכן בטאו"ח ריש סי' שצ"ו: שבו איש תחתיו וכו', משה אמר כן לאותן שיצאו חוץ לתחום ללקוט. ועיין בראב"ע וברלב"ג במקומו, ע' ע"ג, שפירשו שלשאר העם ציווה שלא יצאו ממקומם, כלומר, מחוץ לתחום, כמו שעשו המלקטים. 27 עיין היטב בתוספ' רי"ד מהדו' תניינא נ"ב א' (ד' ע"ד מן הספר) ד"ה אמר. ובספרי זוטא שלח, הוצ' הורוביץ, עמ' 287: לפה שאמר שבו איש תחתיו, יכול אם היה מוטל צפון דרום אל יפול לו (כלומר, אל יפול לרשותו) 28 שהרי הלשון "נפל ל" פירושו נפל לחלק, לרשות, מגיע. וכן בספרי בהעלותך פי' צ"ה, עמ' 95: הרי הם נופלים ששה לכל שבט. וכן בירושלמי יומא פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג: והיה נופל לכל אחד ואחד עד כזית. ובמקבילות (תוספתא סוטה פי"ג ה"ז, בבלי יומא ל"ט א'): מגיע (במקום: נופל). וכן בירושלמי שקלים פ"ב סה"ד, מ"ו ע"ד: ונפל לכל אחד מהן טבע וכו'. ולהלן שם פ"ד ה"ה, מ"ח ע"א: מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים, ועיי"ש בפ"מ. וכן רגיל בירושלמי: מה דנפל לדין נפל לדין (פסחים ספ"ג, שם פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ומקבילה בנזיר פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ד). והארכתי בזה מפני חכמי זמננו שתלו בוקי סריקי בספרי זוטא. מזרח מערב, מזרח מערב, אל יפול לו צפון דרום, תלמוד לומר אל יצא איש ממקומו, 29 במדרש זה דרשו "ממקומו" במקום "תחתיו". ועיין מכילתא משפטים פ"ד, עמ' 262, ירושלמי כאן רפ"ד, בבלי נ"א א'. ועיין ירוש' פ"ג ה"ד, כ"א ע"א, פסחים פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב. יהא לו מקום. וכמה? אמרו ארבע אמות. וכן מי שיצא שכור, וכן מי שהוציאתו רוח רעה, וכן מי שהוציאוהו גוים או ליסטים אין לו אלא ארבע אמות וכו'. ואף כאן הפירוש הוא שהאזהרה היתה לאלה שיצאו חוץ לתחום במזיד, ולפיכך הוסיפו: וכן מי שיצא שכור וכו', כלומר אפילו יצאו באונס, אף הם אין להם אלא ארבע אמות. 30 מן הלשון "אין לו אלא ארבע אמות" (שלא אמרו: יש לו ד' אמות) מוכח שמוסיפים כאן על הרישא, שאפילו הללו שיצאו בשוגג אין להם יותר. ועיין בשאילתות בשלח סי' מ"ח ובהעמק שאלה שם אות ב'. ולפי דברי חז"ל למדו מכאן שקונה ד' אמות כשיצא מחוץ לתחום. ועיין בפסיקתא זוטרתי שמות ט"ז, כ"ט, נ"ו ע"ב, בתרגום יונתן שם, ומה שהאריך בזה באור גדול לעירובין פ"ד מ"א. ולפי הברייתא כאן פירושו שד' אמות יש לו תמיד, כרשות מיוחדת, בין שקנה שביתה, בין שלא קנה שביתה, עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה חוץ לארבע.

538-39. כמה תחתיו מלוא קומתו ופשוט ידיו, הרי ארבע. וכן בירושלמי כאן רפ"ד, כ"א ע"ד: ארבע אמות שאמרו מלא קומתו ופישוט ידיים. ובבבלי מ"ח א': וכמה תחתיו ? גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר' מאיר . ועיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 32, ומ"ש בהערות 7–8 שם, ובתוספות כאן ד"ה גופו.

639-40. ר' יהודה אומ' גופו שלש חוץ לארבע אמ' כדי שיהא נוטל חבית ממראשתיו ונותן למרגלותיו וכו'. בד: גופו שלש אמו' כדי שיהא וכו', והמלים "חוץ לארבע" חסרות שם. וכן הן חסרות גם בקג"נ, עיין בשנו"ס. ובכי"ל: גופו שלש אמות וכדי שיהא וכו'. ובכי"ע: גופו שלש אמות... שיהא וכו'. ובשלש הנקודות שנתן הסופר בריווח שהשאיר סימן שהיו כאן מלים שלא העתיק אותן. ואפשר שאף לפניו היה כתוב: שלש אמות חוץ לארבע שיהא וכו'. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר גופו שלש אמות, ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו וכו'. ולפי גירסת הבבלי הם דברי ר' מאיר הם דברי ר' יהודה. ולפיכך שאלו: מאי בינייהו? איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות וכו'. ועיין בשאילתות פרש' בשלח סי' מ"ח. ועיין במדרשות שהבאנו לעיל שו' 37–38, ד"ה ואומ' שביתתי. אבל בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר הוא ושלש אמו' כדי שיהא נוטל חבית מראשותיו. ולא שאלו בירושלמי "מה ביניהון"? ולפיכך ברור בעיני שצ"ל שם: והוא שלש אמו', כדי שיהא וכו'. כלומר, ר' יהודה מוסיף על דברי הת"ק שמחוץ לארבע אמות נותנים לו עוד ד' אמות, 31 באו"ז ה' עירובין ח"ב סי' קנ"ב, מ' רע"ד: ונראה היה בעיני לומר דארבע אמות משערינן לבד ממקום שהוא עומד בו וכו'. ולפ"ז היה אפשר לפרש שר' יהודה מוסיף שנותנים עוד ארבע אמות אורך (אורך גופו ג' אמות, ואמה לחבית אצל מראשותיו) על רוחב אמה אחת (עיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 32). אבל לפ"ז קשה למה לו להזכיר "כדי שיהא נוטל חבית ממראשותיו ונותן למרגלותיו", והרי יש לו ד' אמות מסביבו, ויכול להעביר את החבית, ובעל כרחינו אנו אומרים שהכוונה שמוסיפים לו עוד ד' על ד' של העברת החבית מכל צד ממראשותיו למרגלותיו. שלש לגופו, ואחת כדי שיהא נוטל וכו', כמפורש בתוספתא, כאן בנוסח שלפנינו, והיינו ד' לטלטול, ושמנה ללכת. 32 ואפשר שצריך להפסיק לפנינו אחרי המלה לארבע, כלומר, גופו שלש חוץ לארבע, אמ' (=אמה) כדי שיהא נוטל וכו', ועיין בלשון הספרי זוטא שהעתקנו לעיל, שו' 38, ד"ה ובס"ז. אבל בבבלי לא יכלו לפרש כן, שהרי אמרו לעיל שם בפירוש: תניא נמי הכי יש לו שמונה על שמונה דברי ר' מאיר. ולפ"ז ר' מאיר הוא שסובר שיש לו שמנה על שמנה, ור' יהודה הוא שסובר שאין לו אלא ארבע על ארבע. והוא לשיטת הבבלי שמפרש את משנתנו שם פ"ד מ"ה: ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה וכו', עיי"ש. אבל מתוך הירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א, יוצא שהם פירשו שר' יהודה אינו מדבר כלל בד' אמות אלא ברוחות של אלפים אמה, עיין מ"ש בפירוש הירושלמי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 284 ואילך. ולפי שיטת הירושלמי והתוספתא סובר ר' יהודה שנותנים לו שמונה על שמונה.

740-41. חוץ לארבע אמ' יש לו אלפים אמה וכו'. כלומר חוץ לארבע אמות שהוא קונה בשביתתו כרשותו, מוסיפים לו עוד אלפים אמה, עיין בבלי נ"ב רע"א, וברש"י ד"ה שבת. וכן בשאילתות פרש' בשלח סי' מ"ח: משחינן ליה אלפים אמה לבר מארבעה אמות וכו'.

841-42. מרובעות לא עגולות. ר' חנינא בן אנטיגנוס או' עגולות ולא מרובעות. משנתנו פ"ד מ"ח. ועיין במדרשות הנ"ל, לעיל שו' 37–38, ד"ה ואומ' שביתתי. ולר' חנינא בן אנטיגנוס אין לו אלא אלפים אמה מכל נקודה שהוא פונה ממקום שביתתו. אבל לת"ק יכול ללכת בשטח כל הריבוע שבתוכו עיגול בקוטר של ארבעת אלפים אמה, ונמצא שיכול ללכת באלכסון יותר מאלפים אמה, עיין להלן פ"ד, שו' 67, ומש"ש.