תוספתא כפשוטה על עירובין ג:טו

149-50. האומ' שביתתי על גבי אילן, על גבי חרוב וכו'. וכ"ה בד אלא שחסר שם "על גבי חרוב". ובכי"ל: בצד אילן, בצד הרוב וכו'. ובכי"ע: בצל האילן, בצל החרוב וכו'. והנכון כלפנינו, ודווקא אם אמר שקונה שביתה על גב האילן קנה עירובו, אבל אם אמר ששביתתו בצדו לא אמר כלום, שהרי לא סיים מקום שביתתו, עיין במשנתנו פ"ד מ"ז 56 במשנתנו שם: ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. ובפי' רבינו יהונתן שם: כשאומר תהא שביתתי תחת צל האילן, ואותו צל מחזיק כ' או ל' אמה וכו'. הרי שפירש תחתיו שבמשנתנו "בצל האילן", ואמרו שם שלא אמר כלום. ועדיין אפשר לפרש בדוחק את גי' כי"ע באילן קטן שצילו מכל צד פחות מד' אמות, עיין בבלי נ' ב' ובפירוש הר"ח שם וברי"ף פ"ד סי' תרכ"א, וכיוון שבתי השביתות מובלעים אחד בשני הרי הוא כמי שסיים. אבל גירסת כי"ל "בצד" האילן בוודאי קשה מאד. ומ"ש להלן, שו' 56–57, ד"ה האומ' שביתתי בצד אילן. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הרש"ש.

250. על גבי הגה. בד בט"ס: על גבי הגנה. ובכי"ל: בצד אגא וכו', ובכי"ע: בצל האגא וכו'. ואף כאן הגירסא "על גבי" נכונה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ואשר להגה, היא הגה היא אגא, והוא "היגי" הרגילים בבבלי, קוץ הגמל, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 551, ד"ה עיקר, ושם, עמ' 634. והגה נשנה תכופות במקורות בסמוך לחרוב, עיין לעיל ח"ב, עמ' 551 הנ"ל. ובפירוש הרש"ס לשביעית פ"ו, ק"ח ע"א: ובתוספתא דעירובין פ"ג 57 כחלוקת הפרקים שלפנינו. נמי תניא עיקר החרוב עיקר האגא . וכנראה שהיתה לפניו הגירסא כאן: האומר שביתתי בעיקר האילן, בעיקר החרוב, בעיקר האגא. וגירסא זו מתאימה למשנתנו פ"ד מ"ז הנ"ל.

3בתל גבוה עשרה טפחים לא יתר מבית סאתים וכו'. וכן בבבלי נ' ב': כגון ששבת בתל שהוא גבוה י' טפחים והוא מד' אמות עד בית סאתים וכו'. ולעיל שו' 42–43, ד"ה השובת בתל, הוכחנו בשיטת התוספתא והירושלמי (ולכמה מן הראשונים היא אף שיטת הבבלי) שבשובת ממש בנקע או בתל, והיינו שקידש עליו היום שם, נחשבים לו כד' אמות, אפילו הם יותר מבית סאתים. ובירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א, אמרו: ר' זעירא בעי אמר תקנה לי שביתה בקרפף? א"ר חנניה בריה דר' הילל מחלוקת ר' מאיר ור' יודא, ר' מאיר אומר עיקר עירוב בככר, כנותן עירובו בקרפף, 58 כלומר, שהוא יותר מבית סאתים, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 42–43, ד"ה ומפרש רבינו. אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' יודה אומר עיקר עירוב ברגליו, באומר תקנה לי שביתה בקרפף, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. 59 ולא עוד אלא במקום שאנו דנים את הקרפף כד' אמות אינו צריך לסיים בדיוק את מקום שביתתו, אבל אם אין הקרפף כד' אמות צריך לסיים את מקום שביתתו בקרפף עצמו, ואחרת לא אמר כלום, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 49–50, ד"ה האומ', ועיין בראבי"ה ח"א סי' שצ"ג, ריש עמ' 450. ובבבלי נ' ב' מוכח שהברייתא שלנו מדברת בבא בדרך, עיי"ש. ולפי הירושלמי צ"ל שנשנית בשיטת ר"מ שעיקר עירוב בפת, והאומר תקנה לי שביתה במקום פלוני דינו כדין נותן פת במחיצות שלא הוקפו לדירה, שאם השטח שביניהן יותר מבית סאתים 60 ולשיטת הרשב"א הסובר שהנותן עירובו בקרפף שלא הוקף לדירה אעפ"י שאינו יותר מבית סאתים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה (עיין מ"ש לעיל, שו' 42–43, ד"ה ותמה אני) הרי הוא הולך לשיטתו שאם שבת ממש בתוך המחיצה, שנחשב לו כל המקום כד' אמות אינו אלא דווקא אם המקום המוקף אינו יותר מבית סאתים, ולדעתו הברייתא שלנו היא כר' יהודה, והקונה שביתה ברגליו (ולא בככר ע"י שליח) כאילו שבת שם ממש. אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אבל לר' יודה הרי המערב ברגליו דינו כמו ששבת ממש בתוך המחיצות שלא הוקפו לדירה, ואפילו אם יש בתוכן יותר מבית סאתים נחשב לו כל המקום כד' אמות. ועיין היטב בשאילתות סי' מ"ח ובהעמק שאלה שם אות י"א, ולפלא שלא הזכיר את הירושלמי הנ"ל.

451. פחו' מעשרה טפחים אין יתר מארבע אמות וכו'. כלומר אם התל גבוה פחות מעשרה טפחים ורחבו לא יותר מארבע אמות, אף הוא מודד מן התל, שהרי ד' אמות יש לו אפילו שובת ברשות הרבים, עיין רש"י נ' ב' ד"ה במקום המסויים.

552-53. ובגנה מוקפת גדר גבוה עשרה וכו'. בראבי"ה סי' שצ"ז, ח"א, סוף עמ' 455: ומסתייעא מתוספתא דעירובין פרק שלישי 61 כמניין הפרקים שלפנינו, עיין לעיל, הע' 20. האומר שביתתי בגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים לא יתר על בית סאתים וכו'. וכל התשובה שם היא של ר' שמואל בר נטרונאי. וכ"ה באו"ז ה' עירובין סי' קס"ו, ח"ב מ"ג ע"ד, בפירוש בשם רשב"ט הנ"ל. וכן ברוקח סוף סי' קצ"ג: בפ' ג' בתוספתא האומר שביתתי בגנה וכו', מלה במלה כמו באו"ז הנ"ל בשם רשב"ט. ועיין מ"ש להלן.

654-55. בא לאותו מקום מהלך את כולה וכו'. בר"ח נ' ב': ואין אדם קונה שביתה חוץ למקומו, דתניא הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמה שלו וכו'. וכוונת רבינו היא לא לברייתא שבבבלי שם, אלא לתוספתא כאן 62 אעפ"י שלא ציין לה, כרגיל אצלו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 13 ואילך. שהרי כל הסיום שהביא בר"ח אינו בבבלי שם אלא בתוספתא כאן. והמו"ל של הר"ח הגיהו שם, מפני שחשבו שהר"ח מכוין לברייתא שבבבלי, ושכל הדיבור "אימתי בזמן וכו' " הוא מהר"ח עצמו.

756. לא היה בתוך אלפים אמה אין לו אלא אלפים אמה בלבד. בד, כי"ע, כי"ל, ר"ח ורשב"ט בראבי"ה ובאו"ז הנ"ל, רוקח הנ"ל: אין לו אלא ארבע אמות בלבד. ברם לא שלחתי יד בפנים הנוסח, שהרי כן פוסק הר"מ בפ"ז מה' עירובין ה"ג: או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות ובין המקום שעומד בו כשחשכה יותר מאלפים אמה וכו', ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד כשחשכה. והוא כגירסת כי"ו כאן. 63 ועיין גם להלן מגילה פ"ב, שו' 54, ואף שם גירסת כי"ו משונה מכל הנוסחאות, אבל מתאימה בדיוק לניסוח הר"מ, עיין מש"ש ד"ה אבנים. וחכם עדיף מנביא, והוא הגר"י כהנא בפירושו מרא דמתניתא כאן ובגאון יעקב נ' ב', שהסיק: וצריכנא למימר הרמב"ם מתני אין לו אלא אלפים אמה ממקומו. וכן יוצא מן התוספתא להלן פ"ה ה"א, שו' 2, עיין מש"ש ד"ה נתנו חוץ לתחום. ובעיקר הדין מצאתי חבר לרבינו והוא הרי"ד בתוספותיו מ"ט ב' (ט' ע"ד מן הספר), עיי"ש היטב. ועיין להלן, הערה 70. ופירושו, איפוא, אין לו אלא אלפים אמה ממקום שעמד בו כשחשיכה לכיוון שהולך לשם. והרשב"ט הנ"ל הביא מכאן ראייה (לפי גירסתו) לשיטת השאילתות (סי' מ"ח) ובה"ג (ריש ה' עירובין, ד"ו כ"ה סע"ד, ד"ב, עמ' 122) וספר והזהיר, ויקהל, עמ' 234, שהנותן עירובו מחוץ לתחום אינו זז מתוך ד' אמותיו. 64 וטעמם, שהנותן עירובו מחוץ לתחומו קנה שם שביתה ונמצא שהוא נתון מחוץ לתחומו כשקידש עליו היום, וממילא אין לו אלא ד' אמות, כדין היוצא מחוץ לתחום, כמפורש בראב"ן, ע' ע"א. אבל שיטת הר"מ והתוספתא לפי כי"ו היא שהנותן עירובו חוץ לתחום לא עשה ולא כלום, ודינו כאילו לא עירב כלל. והר"ח, וכן הרשב"ט, הסתייעו מכאן לפי גירסתם בתוספתא שאף שמואל מודה (כבבלי נ' ב') שאם נתכוין לקנות שביתה מחוץ לתחום הפסיד גם את מקומו, ואינו זז מחוץ לד' אמות. ולא עוד אלא שהרשב"ט חולק על רש"י (ס' סע"א) ותוספות (מ"ט ב') הסוברים שאם היה בעירו, וטעה ועירב מחוץ לתחום שאינו מפסיד את תחומי עירו, משום שאנן סהדי שלא עקר את עצמו מעירו אם לא יקנה לו עירובו, ורשב"ט סובר שבכל מקום שנתכוין לקנות שביתה מחוץ לתחום, אינו זז ממקומו. וכן היתה דעת הרשב"א בעבודת הקודש הארוך, לפי הרב המגיד בפ"ו מה' עירובין ה"ה. 65 ועיין בהסכמת הגר"א מסאכאטשוב לחי' הרשב"א עירובין, ורמז שם לשטמ"ק ביצה כ"ד סע"ב, כ"ח ב'. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 4, ד"ה נתוספו. ולעצם העניין עיין בציוניו של מהרש"מ בארחות חיים של הר"ן כהנא סוף סי' ת"ח שציין לכמה מן הראשונים שהבאתי כאן. ומה שאמרו במשנתנו פ"ג מ"ד: נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל וכו' מבעוד יום אינו עירוב, ולא אמרו שאינו זז ממקומו, פירש רשב"ט הנ"ל שהטעם הוא מפני שנתכוין לקנות שביתה במקום הראוי לו, אלא שהאונס גרם, ומה שאמרו במשנתנו פ"ה מ"ז: מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב וכו', אם יש הימנו ולביתו אלפים אמה ולערובו יותר מכאן, מותר לביתו ואסור לעירובו, הטעם שמותר לביתו הוא לא מפני שלא נתן דעתו לעקור מבני עירו אם העירוב לא קנה (כפירש"י ותוספות), אלא מפני שעירב ע"י שליח, והשליח הוא שטעה, ויכול לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובטלה כל השליחות. ועיין בפירוש רבינו יהונתן למשנה שם. וסיים באו"ז הנ"ל (מ"ד ע"א): מיהו אין לו (לרשב"ט) ראיה ברורה לחלוק על רבינו שלמה, דההיא דתוספתא נמי איכא לאוקומיה בבא בדרך. 66 במקבילה שבבבלי נ' ב' משמע באמת שהדברים אמורים בבא בדרך, ולא עוד אלא שמסתבר שהברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ז, ובבא בדרך עסיקינן.