תוספתא כפשוטה על עירובין ג:יז

161-62. האומ' שביתתי במקום פלני בשדה פלני במקום שאזכה בו משתחשך וכו'. כלומר, אם סיים את המקום ואת השדה, אלא שהוא מקום שאינו יכול להגיע אליו מבעוד יום אפילו אם ירוץ, אין עירובו עירוב, מפני שאין מערבין משתחשך. ודווקא אם יכול להגיע למקום עירובו מבעוד יום, אלא שהוא עייף ורוצה לנוח, וללכת אח"כ לאטו, יכול לקנות שביתה שם, אבל אם אינו יכול להגיע אליו מבעוד יום, אין עירובו עירוב. וכבר העירו המפרשים שהיא מימרא של רבא בבבלי נ"א רע"א.

262. שאין מערבין משתחשך. משנתנו רפ"ח, להלן פ"ו, שו' 19.

362-63. זהו שאמרו העני מערב ברגליו אחד עני ואחד עשיר. במשנתנו פ"ד מ"ח: אם אינו מכיר, או שאינו בקי בהלכה, ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח וכו', וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו. אמר ר' מאיר אנו אין לנו אלא עני. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו וכו'. ולנכון פירש בגאון יעקב נ"א ב' שאין כאן מחלוקת בין המשנה והתוספתא, והכוונה כאן שמה שאמרנו במשנתנו הנ"ל שהמהלך בדרך הוא בדווקא, מפני שכל המהלך בדרך הוא עני, מפני שאין פת מצויה לרוב הולכי דרכים (כשיעור עירוב), 73 ואפילו אם יש לו דינו כן, דלא פלוג רבנן (רשב"א, ריטב"א ומאירי נ"א ב'). כפירוש הר"ח נ"א ב', ואחד עני ואחד עשיר דינו כן. ובמשנתנו "אין לנו אלא עני" פירושו אין לנו אלא דין משנתנו, כלומר, ההולך בדרך דווקא שדינו תמיד כעני, ואפילו הוא עשיר. וברישא של משנתנו הנ"ל שנינו: מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר, ואמר וכו' שביתתי בעקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עקרו אלפים אמה וכו'. ופירשו הראשונים (הרשב"א, הריטב"א והמאירי) שלבבא זו אין להסמיך את ההלכה של עני מערב ברגליו, משום שעירוב ברגל לר"מ הוא כשבא למקום שרוצה לשבות שם, וברישא הנ"ל קולא אחרת היא שלא הטריחוהו לרוץ למקום שרוצה לשבות בו. והר"מ בפיה"מ (פ"ד סמ"ט) פירש שהקלו עליו, מפני "שאין לו יכולת להגיע שם ולהניח שם פת". וכנראה שהר"מ סבר מתחילה כשיטת הראב"ד שאעפ"י שהוא עייף ואינו יכול להגיע לשם, מ"מ יכול לערב, מפני שלולא היה עיף היה יכול להגיע לשם כשהיה רץ בכל כוחו. 74 כ"ה במאירי מ"ט ב' (68 ע"ב) על מאמר רבא (נ"א רע"א): "ושיהא יכול להגיע שם קודם חשיכה אף ע"י הדחק, כגון במרוצה גדולה ואפילו לא היה הוא יכול לרוץ. וכן מצאתיה לגדולי המפרשים". והרי המשנה לא נתנה שיעור לדבריה, ומכיוון שאף באין הוא יכול להגיע מבעוד יום למקום עירובו, מחמת עייפותו, התירו לו לקנות שביתה במקום פלוני, אף בכל הולכי דרכים הקונים שביתה ברחוק מקום, מפני שקשה להם להגיע לאותו מקום מבעוד יום, התירו להם לומר כן, ומגיעים לשם משחשיכה, וקונים שם שביתה. ומטעם זה אמרו בבבלי נ"א ב' אליבא דרב נחמן (והלכה כמותו) שהבבא "וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו" דבוקה למשנה שלפניה דווקא, ולא לרישא דרישא, עיי"ש בפיה"מ הנ"ל ובתוספות נ"א ב' ד"ה ואהיכא. ובבבלי נ"א ב' הביאו ראייה מן הברייתא שלנו לרב נחמן הסובר שלא נחלקו ר"מ ור"י אלא באומר שביתתי במקומי, אבל אם אומר שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא, וכ"ה שם: תניא כוותיה דרב נחמן אחד עני ואחד עשיר מערבין 75 המלה "מערבין" חסרה בה"ג ה' עירובין פ"ח, ד"ו כ"ו ע"ג, ובס' העתים, עמ' 71. אבל ישנה בה"ג ד"ב, עמ' 125. בפת ולא יצא עשיר וכו'. וכנראה שהמלים "מערבין בפת" הוא פירוש התלמוד עצמו שהוסיפו לתוך הברייתא. ובר"ח שם: וקיי"ל כרב נחמן דתניא כוותיה, דתניא זהו שאמרו (מפני) העני מערב ברגליו ולא יצא העשיר וכו'. ונראה שכיוון לתוספתא כאן (שהרי בבבלי לא מצאנו את הרישא בשום נוסח), אלא שקיצר, והרכיב אח"כ את לשון התוספתא עם לשון הבבלי.

463-64. ובלבד שלא יצא מן העיר ויאמר שביתתי במקומי וכו'. בבבלי הנ"ל: ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקומי וכו'. ולפי גירסא זו ברור שר"מ אינו מתיר לעשיר לערב ברגליו, אעפ"י שהוא מגיע למקום שרוצה לקנות שביתה שם. ומלשון התוספתא כאן, משמע שבין עני ובין עשיר אינם יכולים לצאת מביתם כדי לערב ברגליהם, מפני שכל אדם יש לו פת בביתו, ואף עני כשהוא בביתו עשיר הוא לעניין זה. וכן סוברים רש"י (ד"ה ומחשיכין על התחום), הרשב"א והריטב"א, וכן מביא במאירי (68 ע"ב) בשם התוספות. ואשר לדבור "חוץ לתהום" שבבבלי, עיין בתוספות נ"א ב' ד"ה ויצא, ומ"ש לעיל הערה 21. ובר"ח נ"א ב' מעתיק: ולא יצא עשיר חוץ לתחום וכו'. אבל לעיל ל"ח א' מעתיק: ולא יצא העשיר חוץ לעיר וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 65, ד"ה אחד עני. וברי"ף פ"ד סי' תרכ"ב גורס בבבלי: ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקום פלוני . וכן מביא בעל המאור שם, ומעיר "ושמא טעות סופר הוא", אבל הוא מקיים גירסא זו, ומפרש שלא אסר ר' מאיר לעשיר אלא דווקא אם קונה שביתה במקום רחוק, אבל כשמגיע ברגליו למקום שביתה אף ר"מ מודה, ומכ"ש שר' יהודה יודה בזה. אמנם הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ה, עמ' 7) השיג עליו: "טעותו היה, כי לא כן בהלכות אלא שביתתי במקומי בדברי שניהם" (כלומר, בין בדברי ר"מ ובין בדברי ר' יהודה). וכן במלחמות שם: בהלכות שלו בלבד טעה הסופר, ובשאר כל נוסחי ההלכות הבדוקות כתוב לא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. ברם גם בס' העתים, עמ' 71, מעתיק כדברי בעל המאור. וכן הגירסא גם בה"ג ה' עירובין פ"ח, ד"ו כ"ו ע"ג, וד"ב, עמ' 125. 76 וכן, כנראה היתה הגירסא גם לפני רש"י, אלא שהגיה, ולפיכך כתב: ה"ג ולא יצא וכו' ותהא שביתתי במקומי. וכמובן שאין כאן הכרח כלל להניח שרש"י כיוון לגירסא זו. וקשה מאד לפרש את הסוגיא בבבלי לגירסא זו. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין ה"ג ומ"ש בגאון יעקב נ"א ב' בבאור שיטות הראשונים בזה.

565. אחד עני ואחד עשיר היוצא מן העיר ואמ' שביתתי במקומי וכו'. בבבלי הנ"ל: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי וכו'. ובר"ח שם: ויוצא העשיר חוץ לעיר , לתחום 77 כנראה שהרכיב כאן את לשון התוספתא עם לשון הבבלי, עיין מ"ש לעיל, שו' 62–63, סד"ה ובבבלי, שו' 63–64 סד"ה ובלבד. ושמא פירש כן את לשון הבבלי, עיין בירושלמי שהעתקנו להלן בסמוך בפנים. ואמר שביתתי תהא במקומי. ובירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א: אע"ג דר' יודה אמר עיקר עירוב ברגליו, ובלבד שלא ישב לו בתוך ביתו, ויאמר תקנה לי שביתה במקום פלוני אלא יוצא לו חוץ, לשדה , 78 כ"ה בכי"ל שם, וכן מעתיק הראבי"ה ח"א סי' שצ"ט, עמ' 457, ובחנם תיקן המו"ל שם את גירסת שני כתה"י. ויאמר תקנה לי שביתה במקום הזה, 79 בראבי"ה הנ"ל: במקום פלוני. אבל מהמשך הירושלמי "וממתין שם עד שחשיכה" ברור שצריך להגיע למקום שרוצה לקנות לו שביתה. וממתין שם עד שחשיכה, וחוזר ובא לעירו.

667-68. אמ' ר' יהודה מעשה בבית ממל ובבית גוריון ברומה וכו'. בד ובכי"ל: ברומא, ובכי"ע: בדרומא. ובירושלמי הנ"ל: מעשה במשפחת בית ממה ומשפחת בית גוריון מרומה וכו'. ובראבי"ה הנ"ל (לעיל הערה 78) מעתיק בשם הירושלמי: מעשה במשפחת בית דימה ומשפחת בית גוריון מדומה וכו'. ובבבלי הנ"ל: מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא 80 ושמא צ"ל גם בכי"ע: בארומא (במקום: בדרומא). ובירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א: שני אחים הוון בכפר חריבה והוון רומים אזלין עליהון ומקטלין לון וכו'. ובאיכ"ר פ"ב, ב', הוצ' בובר, נ"ג ע"א: תרין אחין הוון בכפר חרובה, הווה אדריינוס משלח גייסין עליהון וכו'. ובילקוט האזינו רמז תתקמ"ו מביא משם: בכפר חנניא. ומכיוון שהשם כפר חרובה לא נזכר במקום אחר, ומקומו בלתי ידוע שמא מותר לשער בדרך אולי ואפשר שהכוונה לכפר חרומה, ארומה (בחילוף הרגיל בין בי"ת ומי"ם, עיין מבוא הירושלמי לרז"ף פרנקל, ח' ע"א), ורומזים שם לשני האחים נטירא ופיליפא מכפר רומא (απο 'Ροῦμας κώμης) שהיו עושים שמות ברומאים, כפי שמספר יוסיפוס במלחמות ס"ג פ"ז סי' כ"א (233). ובעלי האגדה העבידו את המאורע לתקופת אדריינוס, כרגיל אצל דרבנן דאגדתא. וכו'. ואף שם יש גורסים: ברומה, ברומא, 81 ובראב"ן, ס"ט ע"א, גורס שם: מעשה באנשי בית גולגול ובאנשי בית חורון שהיו מחלקין גרוגרות וכו'. ושמא כתב רבינו באשגרת לשון מעירובין כ"ב ב', וגרס שם: בית חורון (במקום: בית מרון), כגירסת הר"ח, הריטב"א ועוד, עיין דק"ס, עמ' 81 הע' כ'. עיין דק"ס. ומתקבלת דעת החוקרים שקבעו את רומה במקום חרבת רומה של ימינו, והיא Ροῦμα' שמזכיר יוסף הכהן במלחמות (הנ"ל, לעיל הערה 80). והיא בדרום מערב של בקעת נטופה. והיא באמת כשני תחומי שבת מתל בדויה, המקום שקובעים שם את כפר שיחין, עיין להלן.

768-69. והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן ונכנסין ואוכלין משחשיכה. ובירושלמי הנ"ל: והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן וממתינים שם עד שתחשך, ולמחר היו נכנסין ואוכלין שם וחוזרין. וכל מה שהיו עושין על פי חכמים עושין. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה 82 אמנם בריטב"א נ"א ב' סד"ה ויוצא עשיר מעתיק: ובאין עניי כפר שיחין ומחשיכין וכו', אבל נראה שאין שם אלא קיצור לשון, שכן גם הראב"ן (הנ"ל), הרשב"א והמאירי מ"ט ב' (68 ע"ב) מעתיקים: כפר שיחין וכפר חנניה. ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין. ברם כפר חנניה (לפי המקום שקובעים אותו חוקרי זמננו) הוא הרבה יותר משני תחומי שבת מרומה הנ"ל, ובתוספתא ובירושלמי לא נזכרו כאן עניי כפר חנניה, ושמא נוספו בבבלי באשגרה משבת ק"כ ב', ב"מ ע"ד א'. ולעצם העניין מגירסת התוספתא משמע שהעניים היו הולכים בערב שבת לרומא, ולא היו חוזרים לעירם מיד אחרי שקנו שביתה, אלא המשיכו ללכת לרומא, כדי לאכול שם. אבל מכיוון שלמחרת היו חוזרים לעירם, הרי יצאו על מנת לערב, כדי שיוכלו לחזור, ובכגון דא היו צריכים לערב ברגליהם, כלומר, לבוא עד מקום התחום ולקנות שם שביתה, שהרי כל עני בביתו עשיר הוא (עיין מ"ש לעיל, שו' 63–64, ד"ה ובלבד), וש"מ שאף עשיר אם הוא מחשיך על התחום שפיר דמי, מפני שעיקר עירוב ברגל. ועיין בתוספות נ"א ב' ד"ה ויצא, ברשב"א ובריטב"א שם ובמאירי מ"ט ב' (68 ע"ב). אבל בעל המאור פירש שר' יהודה אינו מוסר אלא מעשה שהיה, ואף ר"מ מודה בה, עיי"ש, וכבר כתבנו לעיל, שו' 63–64, סד"ה וברי"ף, ששיטת בעל המאור קשה מאד.