תוספתא כפשוטה על עירובין ד:י

147-48. אפי' בית לפנים מן הבית וכו'. כלומר, אפילו אם הבית החיצוני והמגדל החיצוני היו מחוץ לשבעים אמה ושיריים לעיר מכניס את החיצון לאמצע העיבור (עיין מ"ש לעיל, שו' 25–26, ד"ה מכניסו לאמצע), ומרבע את כולו. ולכאורה תמוה מה היא הרבותא בבית לפנים מבית, והרי הבתים מצטרפים כשאין ביניהם שבעים אמה ושיריים, ואפילו אם יש ריוח בין הבתים מכניסן לאמצע (עיין ירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ב, ובבלי כ"א א'). וכנראה שהכוונה היא למקרה שהגיעה המדה לבית שבסוף העיבור, 35 כגון שעיבור העיר נמשך עד אלפים אמה, או שהיה משכו של העיבור כמשך העיר, אפילו היה פחות מאלפים אמה, עיין בירושלמי שהזכרנו בפנים. ובכגון דא אין מותחין יותר את עיבור העיר, אפילו אם הבתים שלהלן הם בתוך שבעים אמה ושיריים לבתים שבסוף העיבור. ומלמדת הברייתא שאם הגיעה המדה בתוך אמצע הבית שמקצתו עומד מחוץ לגבול העיבור מכניסים את כל הבית לתוך העיבור. ובית הנתון לפנים מבית (כלומר שנכנסים מאחד לשני בלי הפסק חצר ביניהם) וכן מגדל לפנים ממגדל נחשבים כבית אחד. ועיין מ"ש להלן, שו' 50, ד"ה אלא.

249. והגיע המדה למערה וכו'. כלומר, סוף מדת העיבור שאין נותנין מכאן ולהלן שבעים אמה ושיריים, עיין מ"ש לעיל.

350. אלא אומד מכנגד פתחה של מערה וכו'. כלומר, דווקא אם המערה היא בתוך השטח המתעבר מכניסים את כולה לתוך העיבור, 36 לשיטת התוספתא והירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה בור. אבל אם סוף מדת העיבור הגיע למערה אין רואין אותה כבית העומד מקצתו בתוך גבול העיבור ומקצתו חוצה לו, שמכניסים את כולו. והטעם הוא שאין מכניסים לסוף מדת העיבור אלא בניין שמחיצותיו ניכרות, ורואין אותו כאילו כולו בפנים. אבל מערה אין מחיצותיה ניכרות, ואפילו אם היא רשות היחיד גמורה ויש בה דיירין, אין מכניסים את כל גגה לתוך העיבור בכגון דא. אבל כנגד פתחה שיש שם בניין ודלתות דינה כבית (ונותנים לה ד' אמות?), ואומד שיעור כנגד פתחה ומכניסה לתוך העיבור. ועיין להלן.

450-51. אחד מערה ואחד מגדל וכו'. כלומר, מתעברים עם העיר לשיטת התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה בור.

551. מה בין מערה למגדל גג המערה הרי הוא כארץ וכו'. כלומר, אם סוף מדת שטח המתעבר חל בתוך מערה אין מכניסים את כל המערה, מפני שגגה כארץ, ואין מחיצותיה ניכרות. אבל אם חל במגדל הרי מחיצותיו ניכרים וגגו כעיר, וכולו נכנס לעיבור העיר. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 46–47, ד"ה ובירושלמי.

652. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

752-53. במידת העיבור, אבל במידת התחום אפי' כלת וכו'. כלומר, דווקא בסוף שטח המתעבר שחל בחצי ביתו (או בבית לפנים מבית או במגדל) מכניסים את כל הבניין לתוך העיבור, אבל במדת התחום, כשמדד אלפים אמה מסוף העיבור והגיעה מדתו לחצי ביתו, אין לו אלא חצי ביתו, כמשנתנו ספ"ה. ועיין בבלי מ"ב ב' ובתוספות שם ד"ה וכלתה.