תוספתא כפשוטה על עירובין ד:יב

155-56. לכל עיירות נתנו קרפיף דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' לא נתנו קרפיף אלא בין שתי עיירות. משנתנו פ"ה מ"ב, ושם מוסיף: אם יש לזו שבעים אמה ושירים, ולזו שבעים אמה ושירים, עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת. ועיין להלן בסמוך בתוספתא ומש"ש. וכדי להבין את הברייתות כאן עלינו לברר מתחילה את שיטת הבבלי והירושלמי כאן. בבבלי נ"ז א' אמרו: רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, ומה שאמרו חכמים לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות כוונתן תורת קרפף. אבל חייא בר רב אמר שלחכמים אין נותנין אלא קרפף אחד בין שתי עיירות, והקשו עליו מסיפא של משנתנו: אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה וכו', ותירצו שהבבא "וחכמים אומרים וכו' " הוא מאמר המוסגר, והסיפא חוזרת לדברי ר' מאיר. ובירושלמי פ"ה ה"ב, כ"ב ע"ג: רבנין דורשין וכו', מיכן שאין 37 כ"ה בכי"ל וברשב"א נ"ז א'. ולפנינו בטעות: שנותנין. נותנין קרפף לעיר. הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר, 38 כלומר סיפא של משנתנו: אם יש לזו שבעים וכו', כקושיית הבבלי. ועיין בתוספות נ"ז א' מ"ש בשם הר"י. ובפי' רבינו הלל לספרי כי תצא, ס"ט ע"ג: תוספ' ר' יצחק כיצד מעבדין וכו', והוא גליון שנכנס לפנים, וכוונתו לתוספות ר"י הו"ל שהיה לפניו בדף נ"ה א', עיי"ש. וכן כתב הרשב"א ועוד שלפי החכמים עיירות לאו דווקא, שהרי בתים בודדים בתוך שבעים אמה ושיריים אף הם מתעברים עם העיר, אלא אגב שנקט ר' מאיר עיר נקטו גם הם עיר. ועיין במאירי שם שתירץ אחרת. ולעיל, שו' 25–26, ד"ה והרשב"א, וכן לעיל בסמוך הראינו שלשיטת הירושלמי קיימות כמה הגבלות בעניין עיבור בתים בודדים, אבל כשמעבדים כפרים, אפילו הם גדולים ככפר ביש וכפר שיחלייא וכו' כולם מתעברים כאחד. ר' יעקב בר אחא ר' אבונה ר' נחום בשם שמואל בר אבא סלקת מתניתא, כלומר, המשנה עלתה (נגמרה) במאמר החכמים, והסיפא היא מדברי ר' מאיר, כתירוץ הבבלי לחייא בר רב, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 297. והנה כבר הוכחתי בכ"מ 39 הירושלמי כפשוטו, עמ' 80, נספח להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ח, לעיל ח"ב, ריש עמ' 733. שדיבור זה ("סלקת מתניתא") בא במקום שאנו חותכים את המשנה בכח. ולא עוד אלא שכן מוכח מסוגיית הירושלמי עצמו, שהרי שמואל בר אבא בירושלמי הוא סתם שמואל שבבבלי, 40 ואין לערבבו עם ר' שמואל בר אבא שהוא מן האמוראים האחרונים, ונזכר בתואר "רבי". וכאן אמר ר' נחום בשמו, שהוא מן האמוראים הראשונים, עיין בתולדות תנאים ואמוראים לר"א היימן, עמ' 920. ולהלן בסמוך אמרו שם: וכן שלשה כפרים המשולשין כו' (כלומר, משנתנו פ"ה מ"ג). שמואל אמר בעשויים שורה, בר קפרה אמר בעשויים צובה 41 חצובה, כלי שיש לו שלש רגלים, שתים זו כנגד זו, ואחת יוצאה זנב. וכו'. ושמואל שמעמיד את משנתנו בשלשה כפרים העשויים שורה 42 שעליהם אמרו: אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש עשה האמצעי את שלשתן להיות כאחד. בהכרח סובר שלחכמים אין נותנין אלא קרפף אחד בין שתי עיירות, שאם לא כן אין צורך בכפר האמצעי, שהרי אם אין בין החיצוניים אלא מאה וארבעים ואחת, ונותנין קרפף לכל אחד ואחד, הם מתעברים כאחד בלי האמצעי. אלא ששמואל לשיטתיה לעיל שם שאמר "סלקת מתניתא" והסיפא היא מדברי ר' מאיר, ומשנה ג' כחכמים שאין נותנין אלא קרפף אחד לעיר. וכן הסיקו ברשב"א, ריטב"א ומאירי בסוגיין שחייא בר רב (שסובר שאין נותנין אלא קרפף אחד לעיר לחכמים) מפרש את משנה ג' שהכפרים עשויין שורה, כשמואל בירושלמי, וכפשוטו של הבבלי נ"ז ב'. נמצאנו למדים שבירושלמי לא נזכרה כלל שיטת רב הונא 43 עיין מה שהאריכו הראשונים בשיטת רב הונא בבבלי במקומו. ועיין ר"מ פכ"ח מה' שבת ה"ה, ומה שהאריך במרכבת המשנה שם. שלחכמים נותנין שני קרפיפים לשתי עיירות. ואעפ"י שבר קפרא מעמיד את משנת כפרים המשולשים בעשויים צובה, אין מכאן ראייה שסובר כרב הונא, אלא שמדייק כן מלשון המשנה, ואף הוא סובר כשמואל 44 שהנה שמואל שמעמיד את משנתנו בעשויים שורה בהכרח סובר שאין בין כל אחד ואחד אלא שבעים אמה ושיריים, ומזה נראה שאף בר קפרא סובר שאין בין האמצעי והחלל שבין החיצוניים יותר משבעים אמה ושיריים, אלא שלשמואל דין הכפר האמצעי כדין כל פיגם שמצטרף לעיר, וממילא נעשה עיבור לשתי עיירות (ועיין מ"ש לעיל הע' 38), אבל בר קפרא סובר שבזה נבדל כפר מפיגם, שרואים את הכפר כאילו הוא באמצע, ואפילו רחוק יותר משבעים אמה ושיריים מן החיצוניים. אבל אף הוא אינו מתעבר עם החיצוניים אלא דווקא אם אינו רחוק יותר משבעים ושיריים מאמצע החלל בקו ישר, וחולק על הבבלי, ועיין מ"ש להלן, הערה 48, בפירוש המשך הירושלמי שם. שאין נותנין אלא קרפף אחד לשתי עיירות, עיין בתוספות נ"ז ב' ד"ה אלא. ולא עוד אלא שמלשון רב הונא (בשם רב) עצמו בירושלמי שם (רה"ב, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 296) משמע שלחכמים אין שום יסוד לתת קרפף לעיר, ובשתי עיירות קרפף אחד מחברן, כדין כל שבעים אמה ושיריים שהם מתבטלים בין שני מקומות מיושבים. 45 ולפיכך אמרו בירושלמי שהעתקנו לעיל ד"ה ובירושלמי: הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר, כלומר מי שאומר שבין שתי עיירות נותנין שני קרפיפים מוכרח לסבור שנותנין קרפף אפילו לעיר אחת. ודחו שר' מאיר הוא שאומר כן, כמו שכתבנו לעיל בפנים. ושיטת התוספתא כשיטת הירושלמי.

257. אם יש לזו שבעים ושיריים ולזו שבעים ושיריים וכו'. וכע"ז בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה בבא זו. ומכיוון שכי"ע וכי"ל הם ממוצא שונה, וכי"ו וד הם ממוצא אחד, הרי כאילו יש לפנינו שני עדים כנגד עד אחד. ולפי גירסא זו הברייתא הסמוכה דבוקה לדברי חכמים ולקרפיף אחד. ברם קשה להניח שמי שהוא הוסיף בבא זו מדעתו, ואפשר שיסודה בבתי המדרש שבבבל ובשיטת רב הונא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 633, ד"ה נמצאנו למדים. ואפילו אם נניח שבבא זו מקורה בא"י, הרי אינה עדיפה ממשנתנו, ואף אותה פירשו בא"י שדברי החכמים הוא מאמר המוסגר, ובבא זו חוזרת לדברי ר' מאיר, וכמו שפירשו את משנתנו בירושלמי (ובבבלי לשיטת חייא בר רב).

3מכניסן לאמצע וכו'. כלומר, רואין את הקרפיפים כאילו הן בתוך העיר, והעיירות מתחברות יחד.

458-59. היו שלשה מגדלים והאמצעי מובלע בינתים וכו'. ברייתא זו סמוכה למשנתנו פ"ה מ"ג: וכן שלשה כפרים המשלשין, אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש, עשה האמצעי את שלשתן להיות כאחד. ולעיל הבאנו את המחלוקת בירושלמי אם משולשין פירושו שלשה העומדים בשורה אחת, או שכוונתו שהיו עשויין חצובה, כלומר אחד כנגד אחד, ואחד יוצא זנב, כמין סגול. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 297, הבאתי את הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג, ח' רע"ג, שהשוו שלשה מטבעות עשויות מצובה למצובה של כפרים משולשים של משנתנו, עיי"ש. ובניגוד למצובה זו אמרו שם שאם היו שלש מטבעות עשויין גודלין חייב להכריז. ובבבלי שם כ"ה א': שלשה מטבעות זה על גב זה (פיסקא ממשנתנו שם) וכו', והוא שעשויין כמגדלין. תניא נמי הכי (תוספתא שם פ"ב ה"ז) מצא מעות וכו' עשויין כמגדלים (בתוספתא: עשויות מגדלות) חייב להכריז, ואלו הן עשויין כמגדלים (בתוספתא: וכמה הוא מגדלין), שלשה מטבעין זה על גב זה. ומן הירושלמי בב"מ הנ"ל מוכח שמגדלים ומצובה אינם היינו הך, אלא מגדל היא צורה שיש לה לכל הפחות שלש שכבות אחת על גבי השניה, והתחתונות רחבות יותר מן העליונות. ולפיכך קרוב לוודאי שאף בתוספתא כאן הכוונה כן, והיינו שהיו שלשה מגדלים, שלש מדרגות, 46 עיין תרגום יחזקאל ל"ח, כ'. ודחוק לפרש שהכוונה לישובים קטנים של מגדלים בהקבלה לערים וכפרים של משנתנו הנ"ל, וכמו שאמרו בדבה"א כ"ז, כ"ה: בערים ובכפרים ובמגדלות. כלומר, שלשה כפרים עומדים בשורה למטה, שנים למעלה מהם כנגד הביניים של התחתונים, ואחד למעלה כנגד הבינים של האמצעים כזה @@@@ והתוספתא מלמדת שאם אין בין שני החיצוניים (לכל שני כפרים שיש כנגד חללם כפר קורא חיצוניים) אלא מאה וארבעים ואחד ושליש, מכניס את הכפר שכנגדם לתוך הבינים, והוא נידון לכאן ולכאן, ונמצא עכשיו רק קרפף אחד בין כל כפר וכפר, וכל הששה מתעברים כאחד. 47 מפני שאתה רואה את האמצעיים כאילו הם באמצע החלל, ובזה מתחברים שני הכפרים החיצונים כאחד, ורואים את הקרפיפים כאילו מלאים בתים, ונמצאים האמצעיים בתוך שבעים ושיריים לשני הכפרים החיצוניים שנעשו עכשיו כפר אחד. וכל המגדל הוא כעיר אחת שהיא רחבה מראשה אחד, וצרה מראשה אחר, כלעיל שו' 24. והברייתא שלנו כחכמים, וכשיטת הירושלמי, וכחייא בר רב בבבלי, עיין מ"ש לעיל. ועיין מ"ש להלן. ומלשון התוספתא משמע שמדברים בכפרים האמצעיים שהם בתוך שבעים ושיריים לאמצע הביניים, אבל רחוקים יותר מן החיצוניים שהם בקו אלכסון שלהם. ואפשר שכן פירשו בא"י גם את משנתנו.

559. אם אין בין שנים החיצונים מאה וארבעים וכו'. קיצור לשון יש כאן, וצ"ל: [אלא] מאה וארבעים 48 עיין מ"ש לעיל הע' 44, ולהלן שם בירושלמי פ"ה ה"ב, כ"ב סע"ג: ר' יעקב בר אחא ר' יוסה בשם ר' חנניה ובלבד שלא יהא האמצעי מופלג יותר מאלפים אמה. אמר [ר'] יוסה קשייתה קומי ר' יעקב בר אחא תנינן אם יש בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עשה האמצעי שלשתן? ונראה שכוונת הקושיא היא כיצד אפשר לומר שאם אין האמצעי מופלג יותר מאלפים אמה הוא עושה את כל הכפרים כאחד. ומתרץ הירושלמי: להתיר שני החיצונים. כלומר, ר' חנניה לא כיוון אלא להתיר את שני החיצוניים שהכפר האמצעי נותן להם קרפף משני צדדיו (וסובר כבר קפרא בעניין רואים, עיין לעיל הע' 44), ואין אומרים "רואים" אלא להתיר את שני החיצוניים שיהיו כעיר אחת, אבל האמצעי בוודאי אינו מתחבר עם החיצוניים לעיר אחת. ואם הוא מופלג יותר מאלפים אמה אינו מתיר אף את החיצוניים. והירושלמי חולק על הבבלי נ"ז ב' שמוכח משם שאם האמצעי אינו מופלג יותר מאלפים אמה מעברים את כולם כאחד. וכו'. וכע"ז גם בר"ח, נ"ז ב': ואין בין זה לזה ק"מ אמה וכו', וצ"ל: אלא ק"מ אמה, כמו שתקנו שם.

660. מכניסן לאמצע. וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ופירושו מכניסים את הכפר העליון לתוך שורה הבינונית ואת השורה הבינונית לתוך התחתונה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

760-61. היו עשוין שורה ואחרים ביניהן וכו'. הנכון בכי"ע: היו עשויין שורה שורה וכו'. כלומר שהיו כאן שמנה כפרים, שלשה בשורה התחתונה ושלשה בעליונה, ושנים ביניהן, כנגד הביניים, כזה: @@@@ ואף כאן מכניס את האמצעים לבין החללים, ונידונים לכאן ולכאן, ונמצא שיש כאן קרפף אחד בין כל שני כפרים ומתעברים כולם כאחד, וכדברי החכמים במשנתנו, עיין מ"ש לעיל. והתוספתא מלמדת שאפשר לצרף את האמצעים לכל הצדדים, וכמו שבארנו לעיל, הערה 47. ובירושלמי פ"ה סה"ב, כ"ב ע"ד: היו שנים, האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן? והנכון כפירוש השני שבק"ע וכציורו שם. 49 מ"ש בירושלמי שם אח"כ: מה צריכה כשהיו שנים מהלכין, אבל אם היה אחד מהלך נידון לכאן ולכאן הוא כנראה באשגרה מפ"ב ה"א, כ' ע"א, ומי שהוא תיקן ע"פ העניין כאן "מהלכין", במקום "מעלין". וכל הפירושים שנאמרו בירושלמי שם הם דוחקי דוחקין. וכנראה שלא היתה לפניהם הברייתא שלפנינו.

861. אם אין בין שורה החיצונה מאה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ל: אם אין בין שנים החיצונים וכו'. ובכי"ע לנכון: אם היו בין שנים החיצונים וכו'. ואף בכי"ל צ"ל: אם אין בין שנים החיצונים [אלא] מאה וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 59, ד"ה אם אין.